מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

עדי פורטוגז, ראשיתה של 'מורשת'

עדי פורטוגז, ראשיתה של 'מורשת' (הגדל)

עדי פורטוגז

 

ראשיתה של 'מורשת'

 

"ועברו שבע-עשרה שנה, שלש-עשרה שנה, שנים, ועברו עוד הפעם שמונה חודשים, אף כאצבע לא נקפנו" - הטיח מרדכי שנהבי בנוכחים בפגישה שנערכה לקראת הברית העולמית של השומר הצעיר ביולי 1959. באותה שעה היה מרדכי שנהבי פגוע ומתוסכל מכך שהנהלת מפעל ההנצחה שהקים במו ידיו - יד ושם - התמקדה בהנצחת חורבנה של יהדות אירופה ולא עשתה דבר כדי להנציח את ההתנגדות היהודית בשואה.

מנגד, כמו לכל חברי השומר הצעיר, גם עבור שנהבי, היה מרד הגטאות בבחינת שיא תפארתה של תנועתו. חברי השומר הצעיר, יחד עם חברי תנועות הנוער החלוציות האחרות, היו הראשונים להניף את נס המרד בנאצים. הראשונים שהבינו כי יהדות אירופה עומדת בפני השמדה היו חניכי התנועה והכרוז הראשון שקרא למרד מבית מדרשה יצא. מרד הגבורה בגטו וארשה הונהג בידי מרדכי אנילביץ', המדריך הנערץ של קן וארשה.  שנהבי האמין בכול לבו כי גולת הכותרת של יד ושם תהיה הנצחת המרד. אולם בשלהי שנות החמישים הוא ראה כיצד מעשי ידיו טובעים בים. בעיניו היה עתה יד ושם "הרע, הפגום והמרוקן מתוכנו וייעודו העיקריים". צו השעה היה אפוא הקמת מפעל הנצחה תנועתי לזכר "מלחמת הדור בתוך ההמונים שלוחי הדין, לכל הטוב והיקר שעלה מתוך האפר, לכל המלכד והשומר על תוכן נשמתו של עם כעמנו על עברו, ההווה שלו ועתידו".[i]

מפעל ההנצחה של תנועת השומר הצעיר קם לבסוף ונשא את השם 'מורשת'. בעשור הראשון לקיומה פעלה 'מורשת' ללא ליאות - חומר ארכיוני רב נאסף, תועדו סיפוריהם של  ניצולי השואה חברי התנועה, קמו חוגי בית וחוגי ידידים, קם מוזיאון 'יד מרדכי' והחל להתפרסם 'ילקוט מורשת' - שמאמר זה זוכה להתאכסן בין כתליו. 'מורשת' קמה מתוך מורת רוח רבה כלפי המוסד הרשמי של מדינת ישראל להנצחת השואה והייתה למפעל הנצחה תנועתי בעל קווי מתאר המיוחדים לו. במה התייחדה אפוא 'מורשת', ומה היה חלקה בהנצחת השואה בחברה הישראלית? התשובות תתבררנה אגב דיון בשתי סוגיות מרכזיות מן העשור הראשון לקיומה של 'מורשת': האחת, נפתולי ההקמה; השנייה, כיצד בא מרד הגטאות לידי ביטוי בשש עשרה החוברות הראשונות של 'ילקוט מורשת'.

 

הקמת 'מורשת' וראשיתו של 'ילקוט מורשת'

עד שנות השבעים לא עסקו מוסדות ההנצחה של המדינה במרד הגטאות ודחיקתו לשולי הסיפור לא הייתה כתוצאה מהזנחה אלא מתוך מדיניות מחושבת של הנהלת יד ושם. המדיניות הרשמית זוהתה עם ההגמוניה של מפלגת מפא"י וזו שללה את העיסוק במרד הגטאות מן הטעם שאתוס הלחימה בגולה העיב על אתוס הלחימה בארץ. בעוד שהלחימה בארץ הייתה למען עתיד העם היהודי בארצו, היה מרד הגטאות מרד אבוד ללא עתיד אשר הגן על הכבוד היהודי ולא היה בו לשנות את המהות הגלותית.[ii]

לצד מגמת ההנצחה הממלכתית החלה להתהוות מגמת הנצחה של תנועות הנוער החלוציות. מגמה זו ביקשה לעסוק קודם כל במרד הגטאות. לדידן של תנועות הנוער החלוציות היה למרד ערך חינוכי ממדרגה ראשונה ולא פחות מכך, במיוחד בעיני הנהגתן הפוליטית, היה לו ערך פוליטי חשוב. ואמנם, כל פעולות ההנצחה שנעשו בשנות החמישים אשר ביקשו לפאר את מרד הגטאות היו נחלתן של תנועות הנוער החלוציות. בית לוחמי הגטאות נהֶגה, תוכנן והוקם בידי חברי דרור-החלוץ שקבעו משכנם בקיבוץ לוחמי הגטאות. אנדרטת מרדכי אנילביץ' הוקמה בקיבוץ יד מרדכי של תנועת השומר הצעיר. מנגד, אנדרטת מרד גטו וארשה הוצבה ביד ושם רק בשנת 1975, לאחר שתבניות הגבס היו מונחות כאבן שאין לה הופכין למעלה משני עשורים במחסני יד ושם.[iii]

לפיכך אך ברור הוא כי ניסיונותיו של מרדכי שנהבי להנחיל את זכר המרד באמצעות יד ושם נדונו לכישלון. בשלהי שנות החמישים, כאשר התחילו לדון בקיבוץ הארצי בהנצחה תנועתית, עלה הרעיון לעשות יד אחת עם הקיבוץ המאוחד משום המטרה המשותפת לשתי התנועות. אולם האכזבה לא איחרה לבוא. חייקה גרוסמן, חברת קיבוץ עברון, חצתה ברגל את שדות המשק לעבר קיבוץ לוחמי הגטאות השכן. שם פגשה ביצחק 'אנטק' צוקרמן רכוב על טרקטור. היא העלתה בפניו את הרעיון של שיתוף פעולה בין שתי התנועות. אנטק אמר "בסדר, אבל אתם תהיו מספר שתיים". אבא קובנר, חבר עין החורש, הפטיר על עניין שיתוף הפעולה במרירות כי "חברי בלוחמי הגטאות ידעו להיות גם בגטו כל כך ישראליים וכל כך מפלגתיים".[iv]

בסופו של דבר החליטו בשומר הצעיר על הקמת מפעל הנצחה תנועתי. לעשייה חברו אנשי התנועה, כולם חברי קיבוציה, רובם חברי ארגוני המחתרת והפרטיזנקה בימי הסער: אבא קובנר, רוז'קה קורצ'אק וויטקה קמפנר ("שלישיה מולקולארית שאיננה ניתנת להפרדה", כך כונו בפי ילדיהם), חברי עין החורש ומובילי מרד גטו וילנה והפרטיזנקה ביערות רודניקי; ישראל גוטמן, חבר להבות הבשן שהשתתף במרד גטו וארשה, נתפס ונכלא במחנות ריכוז; שלום חולבסקי מעין השופט, ממנהיגי המרד בנייסוויז'; חייקה גרוסמן, חברת קיבוץ עברון וממנהיגי מרד ביאליסטוק; עקיבא ניר מקיבוץ שמרת, לוחם במרד הסלובקי. שניים מן המקימים זכו לעלות ארצה בטרם פרוץ המלחמה: יהודה באואר מקיבוץ שובל ויהודה טובין מקיבוץ בית זרע. חלקם נתנו את ידם במלאכת ההנצחה עוד בשנות החמישים. מהם פרסמו בספר השומר הצעיר שראה אור בשנת 1956, ארבעה מהם (ח. גרוסמן, ש. חולבסקי, א. קובנר ור. קורצ'אק) ערכו את ספר הפרטיזנים היהודים שראה אור שנתיים לאחר מכן.

בנובמבר 1961 הביאו ישראל גוטמן ואבא קובנר את הצעתם למפעל ההנצחה בפני הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי שהתכנס בקיבוץ כפר מנחם. כשנתיים וחצי חלפו מאז תוכחתו של שנהבי ועד שהרעיון הובא בפני הנהגת התנועה. שנתיים בהן בוודאי רצו לפעול, אך השעה לא הייתה כשרה לכך. משפט אייכמן, שנערך בשנת 1961, הגביר את העיסוק הציבורי בשואה בישראל והרחיב את יריעת הנושאים שנדונו. השינוי המהותי ביותר היה ביחס לניצולים שהילכו בחברה הישראלית. עד אז חיו הניצולים חיים כפולים, כלשונה של חנה יבלונקה. הם ניסו להיות ישראלים בכל מאודם ואת סבלם שמרו לעצמם. המשפט הפך את העיסוק בשואה לראוי, ואת סבלם של הניצולים ללגיטימי.[v] יתר על כן, עדותו של אבא קובנר במשפט העלתה את קרנו שבעתיים הן בציבור הישראלי בכללו, הן בחוגי תנועתו שלו.[vi] רק אז, בימים שלאחר משפט אייכמן, נפלה ההצעה של ישראל גוטמן ואבא קובנר על אוזניים קשובות.

כאשר הציג את ההצעה לנוכחים בכפר מנחם, הסביר אבא קובנר את משמעות השם שבחרו:

המפעל שמו מורשת. ומשום מה? כי אנחנו העם. רצוננו לומר פה שאין בו משום יוהרה מפלגתית כי אם אמת היסטורית: שאנחנו הננו יורשיה של מסורת עם גדולה. לנגד עינינו רואים לא רק את טרומפלדור והירש לקרט אלא גם של אותם (!) יהדות שקוראים לה פסיבית שכולה מארטירולוגיה והליכה אל המוקד... בכל הפורענויות עד היטלר ניתנה בחירה ליהודים ע"י שינוי מקום או על ידי ויתור על יהדותו, רכושו ואלוהיו. ותולדות ישראל מכירים באלה שלא רצו לוותר על יהדותם.[vii]

 

הדברים מאלפים. ניכרבהם עד כמה הייתה 'החלוציות' ביסוד תפיסת עולמם של אנשי 'מורשת'. בעיני רוחם היה העם היהודי. במרכזו של העם היהודי היה 'השומר הצעיר'. במרכזו של השומר הצעיר היה הכור המצרף של השואה והמרד. במרכזו של הכור מצרף הייתה 'מורשת'. מן הדברים ניכר עד כמה היה המפעל יהודי באופיו, ולעתיד יתברר כי גם בתכניו. זהות יהודית מתוך בחירה הייתה בעיניהם חוט השני שטווה את ההיסטוריה היהודית לכל אורכה. היא הייתה הנפה שניפתה מתבוללים ומשומדים אל מחוץ לצוותא היהודי. מעל הכל, ניכר מן הדברים מה רבה הייתה משמעותו של המרד. עד היטלר יכלו היהודים לבחור בזהותם היהודית. זו הייתה תמצית המרטירולוגיה והיא הייתה חשובה לא פחות מאתוס הגבורה של טרומפלדור. בשואה לא ניתנה בידי היהודים הברירה לבחור ביהדותם, אולם בעיני אנשי 'מורשת' חזר מוטיב הבחירה במעשה המרד. עצם ההתקוממות נגד הנאצים הייתה הבחירה בזהות היהודית משום הבחירה בדרך בה יצעדו המורדים אל מותם.

אם כן, 'מורשת' יצאה לדרך באותה ישיבה בכפר מנחם. מקימיה ביקשו שתהא מפעל חלוצי, שינציח את המרד משום שהיה טמון בו לוז הקיום היהודי, אשר לדעתם בא לידי ביטוי מופתי בתנועות הנוער החלוציות.

הכול בירכו על הקמת מפעל ההנצחה, אך המציאות טפחה על פניהם של חברי 'מורשת' מרגע שעברו למעשים. לישיבה הבאה של הוועד הפועל הביאו חברי 'מורשת' הצעת תקציב בהיקף של 750 אלף ל"י, סכום עתק באותם הימים. התכנית התמקדה בהקמת 'בית עדות' ומכון מחקר ופרסום. תיכף לאחר הצגת הדברים קם נציג קיבוץ הזורע והציג את עמדת הקיבוץ – הקיבוץ, כך אמר, מאוחד מאחורי הרעיון, אך מסתייג מאופן הביצוע. תמיכת החברים ניתנת לפרויקטים של מחקר וספרות, אך הרוב איננו מחייב את החלק של בית העדות כתצוגת קבע.[viii]  

קשיי המימון עמדו לנגד עיניהם של כל המשתתפים. מדינת ישראל הייתה נתונה בתקופה לא קלה מבחינה כלכלית ומעייניהם של הקיבוצים היו נתונים לקשיי היומיום. מנגד, היו מי שביכרו את החזון על פני ההווה וקראו לפעול להגשמתו חרף הקשיים. הדעות היו חלוקות בין הסתייגות בשל הקושי הכלכלי ובין תמיכה מן הטעם שאם לא עכשיו – אימתי. לבסוף התקבלה החלטה להקים את מפעל 'מורשת'. את המימון הציעו להשיג מכספי הפיצויים. הוצע כי כל קיבוץ יפריש 7.5% מכספי הפיצויים שיקבל לטובת המפעל והקיבוצים שאינם מקבלים פיצויים יפרישו סכום של 15 ל"י לאדם.[ix] הוסכם כי 'גבעת מורשת' תוקם על אדמת הקיבוצים על מנת להימנע מרכישת קרקע. בסופו של דבר, נפתח מוזיאון יד מרדכי כפשרה בין 'מורשת' לבין העמותה להנצחת הקרבות ביד מרדכי. בית העדות, כפי שראו אותו המייסדים בעיני רוחם נבנה רק בשנות התשעים בגבעת חביבה.[x]

אנשי 'מורשת' ראו עצמם כמי שאמונים על התוכן והניחו כי התנועה היא זו שצריכה לספק את צרכיהם החומריים. במונחים של המיתון הכלכלי של שנות השישים, התנועה עשתה רבות למען 'מורשת', אך הפער בין הציפיות של חברי 'מורשת' לבין המצוי היה עמוק. התנועה תמכה וסייעה ואף קיבלה החלטה להקציב, כאמור, סך של 7.5 אחוזים מכספי הפיצויים עבור 'מורשת'. אך חייה של 'מורשת' עמדו בסימן של מאבק מתמיד עם התנועה וקיבוציה למען כל משאב. לא כל הקיבוצים מיהרו לשלם את חלקם למפעל. חלק מן הקיבוצים הצהיר הצהרות כוזבות אודות כספים ששולמו, או שלא שולמו לו.

מזכירות 'מורשת' היא זו שפנתה לקיבוצים וטיפלה בתשלומים. את הטיפול בקיבוצים 'סרבנים' הפנתה למזכירות הקבה"א, אך גם שם לא תמיד הצליחו 'להכניע' אותם. תזכורות שנשלחו תכופות ממזכירות 'מורשת' לוועד הפועל של התנועה מקפלות בתוכן קולות של זעם על החוצפה ובעיקר – תסכול מכך שהקיבוצים לא רואים עין בעין את שליחותה של 'מורשת'. אם כדי לדאוג לרווחתו של הנוער מצא כל קיבוץ את סכום הכסף הדרוש כדי להקים בריכת שחייה, נכתב באחד המכתבים, מדוע לא ימצאו סכום כסף למפעל חשוב כ'מורשת'?[xi]

קשיים נוספים רבצו לפתחה של 'מורשת'. המשמעותי בהם היה המרחק. אבא ורוז'קה התגוררו בעין החורש, ישראל גוטמן בלהבות הבשן, יהודה באואר בשובל, עקיבא ניר בשמרת, חייקה גרוסמן בעברון. הפגישות התקיימו בתל אביב ובקיבוץ מרחביה וכל פגישה הייתה כרוכה בהיטלטלות באוטובוסים על פני דרך ארוכה ובמשך יום שלם. אבא קובנר וישראל גוטמן חיו במשך שנה שלמה בתל אביב ועסקו בענייני 'מורשת' ורק בסופי שבוע חזרו לקיבוציהם.[xii]

לאושרם של החברים לא היה גבול כאשר בראשית 1964 הקצתה האוניברסיטה העברית מכונית "רנו-דופין" חדשה ליהודה באואר. הם פנו במכתב לידידם שמעון אבידן מוועדת התחבורה של הקבה"א בבקשה לאפשר ל'מורשת' לנצל את המשאב הלא יסולא בפז על ידי כך שיתאפשר לבאואר להגיע לפגישות ברכב. עבודתו הוגדרה כחיונית מאחר ש'איננו משופעים בכוחות בעלי רמה מקצועית גבוהה בשטח המחקר ההיסטורי', כך נכתב.[xiii]

בפינת הקפה של 'בית מורשת', הממוקמת מעל ל'עשרת הדיברות לשומר', עדיין נסב הוויכוח מה היה הגורם העיקרי לבעיית המרחק:[xiv] ד"ר אלי צור, מנהל המכון לחקר תנועות הנוער בגבעת חביבה טוען כי מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, העדיף לפזר את הניצולים שעלו לארץ בין קיבוצי התנועה כדי למנוע מהם ליצור מוקד כוח. את שאירע בקיבוץ המאוחד - הקמת קיבוץ לוחמי הגטאות בידי גרעין של ניצולי שואה חברי התנועה והעובדה שיצחק טבנקין, מנהיג 'הקיבוץ-המאוחד', נתן לחבריו לעסוק באופן מלא בנושא ההנצחה - הוא מסביר באהדה של טבנקין לרעיון הנצחת השואה. יונת רוטביין, בתה של רוז'קה קורצ'אק והמנהלת הפדגוגית של 'מורשת' כיום, מגדירה זאת כ'חיבוק דב'. לעומת זאת, רוטביין מספרת כי הנסיבות הביאו את הוריה להישאר בעין החורש: ה'פרטיזנים' ביקשו לעבור לעין השופט, קיבוצו של שמעון אבידן, מפקדו של אבא קובנר, אך אבי מרלא, בעלה של רוז'קה קורצ'אק, התעקש להישאר בעין החורש. כך או אחרת, בעיית המרחק הולידה קושי רב ליצירה השוטפת ב'מורשת'[xv].

קושי נוסף נגרם בשל מחויבותם של החברים לקיבוציהם ותנועתם. חיי היומיום שלהם הוקדשו לעבודה במשק ולמשימות התנועה. כל שעה נוספת שהוקדשה ל'מורשת' הייתה חייבת בדין וחשבון למזכירות הקיבוץ ולמזכירות התנועה. ישראל גוטמן נדרש לכהן כמזכיר קיבוצו להבות הבשן והפגיעה האפשרית ב'מורשת' עקב כך, הולידה תכתובת רבה.  גם ההחלטה של מזכירות הקבה"א למנות את חייקה לציר בברית העולמית של מפ"ם קוממה את חברי 'מורשת' נגד תנועתם. לבד  על תקציבים והקצאות נאלצה 'מורשת' להיאבק גם על אנשיה.[xvi]

על אף הקשיים הרבים הוציאה 'מורשת' מתחת ידה מפעלים למכביר. 'חוג מורשת' שהקימו החברים זכה להיענות רבה בקיבוצי התנועה. משתתפי החוג דאגו לקיים את העצרות בימי הזיכרון לשואה, השתתפו בסמינרים והרצאות פעמים אחדות בשנה, דאגו לתיעוד ואיסוף חומר ארכיוני מניצולים.[xvii] 'נאמני מורשת' בקיבוצי התנועה דרבנו את חברי קיבוצם להיענות למפעל גביית העדויות של 'מורשת' משום החשיבות שבהנצחת העולם היהודי שלפני השואה.[xviii] הוצאת הספרים הוציאה בשנת תשכ"ד את הספרים 'אין פרפרים פה' ו'הלינו אותי לילה'. מכירתם הותירה רווח כספי הגון ביחס להפסד שנגרם מהפצת שני הגיליונות הראשונים של 'ילקוט מורשת'.[xix] הארכיון קרם עור וגידים וחומר רב נאסף בו. בין יתר הפעילויות נפתחו תערוכות וקוימו עצרות זיכרון. ההיענות לעצרות הייתה רבה והעצרת המרכזית ביד מרדכי הפכה לדבר שבשגרה. ביוני 64' פנה שלום חולבסקי למזכירות הקיבוץ הארצי בבקשה להסדיר סידורי קבע ביד מרדכי לעצרות יום הזיכרון על מנת להוזיל עלויות, זאת מכיוון שהעצרות "הפכו להיות קבע במרבית קיבוצינו".[xx]

'ילקוט מורשת' אשר התפרסם לראשונה בנובמבר 1963 שיקף היטב בתכניו את הגותם של המייסדים. כתב העת נקרא 'כתב עת לתיעוד ועיון' ונערך בפורמאט אקדמי: מחברי המאמרים לא התכבדו בתואריהם האקדמיים. שער  ותקציר המאמרים באנגלית נוספו בגב הילקוט. הילקוט כלל מאמרים,מדור ביקורת ספרים ופרסום תעודות. המאמרים כללו ציטוטים ומראי מקומות. למעשה, היה זה כתב העת הראשון בעברית שיצא בתדירות קבועה ולא פסק עד היום. קדם לו כתב העת של 'יד-ושם' – קובץ מחקרים שיצא בין השנים 1957-1960 ופסק מלהופיע עד לשנת 1966 (גיליון אחד אמנם הופיע בשנת 62).

מן הגיליון הראשון הודפסו 1495 עותקים וכ-70% מהם הופצו בין קיבוצי התנועה. למזכירות כל קיבוץ נשלחו חמישה גיליונות. 435 גיליונות נשלחו למינויים בקיבוצים השונים. ב-32 קיבוצים נע מספר המנויים בין 1 - 51 ואילו ב-40 הקיבוצים הנותרים לא היה אף מנוי. מחוץ לתנועה ההצלחה הייתה פחותה, שלא לומר זעומה. חוזר שנשלח למורי מפ"ם הניב תוצאות 'לא רציניות' וכך גם פנייה אל הסתדרות המורים וגופים נוספים. חוברות הופצו גם לקיוסקים(!), אך גם שם התוצאה הייתה זעומה. חברי המערכת  ייחסו את חוסר ההצלחה בהפצה אל מחוץ לקיבוץ הארצי בכך שפעולות הפרסום היו מעטות מדי ומצומצמות מדי.[xxi]

מעבר לעניין הרב שיש בשאלה למי הופצו החוברות, יש עניין רב אף יותר בשאלה למי לא פנו - לא נעשתה פנייה לאוניברסיטאות. 'מורשת' העדיפה להפיץ את הילקוט לבתי אב ולמפעלים חינוכיים ולא לקריות מחקר אקדמי. מטרת 'מורשת' הייתה לחנך את הדור הצעיר ולהנחיל לו את ערכי התנועה שנצרפו בכור ההיתוך של השואה. כך גם לגבי המשקל הרב שהוענק לתיעוד העדויות בילקוט ולמחקר ההיסטורי.

הרקע האישי של האנשים משלים את התמונה - רוז'קה קורצ'אק הייתה קודם כל מחנכת בקיבוצה. אבא קובנר היה פעיל בחיי התרבות של קיבוצו[xxii]. ישראל גוטמן עסק בהוראה. באואר, שלא היה פרטיזן, היה לפי שעה 'ההיסטוריון המקצועי' היחיד בחבורה. ביחס לחבריו הוא היה שונה בכך שהשתמש מתחילת הדרך במינוחים כמו 'תודעה היסטורית' לקויה של הדור הצעיר.[xxiii] באואר עסק בפן האקדמי, המחקרי של 'מורשת' והחשיבות הגדולה של נוכחות חוקר מיומן הייתה כל הזמן לנגד עיניהם של יתר החברים. אולם בסופו של החשבון הכללי נראה כי החינוך היה בראש מעייניהם ולא האקדמיה.

העשור הראשון של 'מורשת' היה העשור המכונן בו הונחה התשתית הרעיונית והחומרית לעבודתה. קומץ של 'משוגעים לדבר' ביכר את החזון על פני קשיי היומיום והצליח להעמיד את מפעל ההנצחה על כנו. התנועה הייתה עסוקה מטבע הדברים בנושאים רבים נוספים לבד מפעל ההנצחה, וכדי להביא את החזון לידי מעשה נאלצו חברי 'מורשת' לא להרפות ולא להתייאש. משקם המפעל, ביטאו תכניו את המטרות שהועידו לו מקימיו ואת עולם הערכים שלהם. הושם דגש חזק במיוחד על הנצחת המרד אשר פעל פעולה כפולה. המרד ביטא את הפרשנות הייחודית של חבורת 'מורשת' ליהדות ולאוונגרד התנועתי, והיווה ביטוי אופוזיציוני למגמת ההנצחה הממסדית המתרקמת. המדיום המגוון והעשיר ביותר שבו השמיעה 'מורשת' את קולה היה 'ילקוט מורשת'.

 

תפיסת המרד ב'ילקוט מורשת'

תחום ההתנגדות לנאצים לא היה מעולם תחום מוגדר די הצורך. היו שראו במרד המזוין בלבד ביטוי של התנגדות והיו שראו התנגדות בכל ביטויי הנון-קונפורמיזם כלפי המגף הנאצי. לאורך שנות המחקר אף הניחו כי המשרעת הרחבה עליה נעה הגדרת ההתנגדות נוצרה מתוך גישה אפולוגטית שניסתה להתנער מחוסר המעש שאפיין את תגובת היהודים. דן מכמן הראה כי אף שהגישה האפולוגטית נכחה בראשית המחקר, הרי שבדיעבד הוכח שלהתנגדות היהודית בשואה יש ביסוס היסטורי ממשי.[xxiv]

'ילקוט מורשת' לא חרג מיריעת הדיון בנושא. בגיליונות שיצאו במהלך העשור הראשון לקיומו נדונה ההתנגדות על היבטיה השונים ובהם: עמידה, הצלה, פרטיזנקה, מרד הגטאות.[xxv] הגיליונות הראשונים של 'ילקוט מורשת' עסקו באופן בולט בהתנגדות היהודית בשואה. לא פחות ממחצית המאמרים שבחמשת הגיליונות הראשונים דנו בהתנגדות על אופניה השונים.

'העמידה היהודית' הופיעה אמנם כמושג לעצמו רק בשלהי שנות השישים בכנס 'יד ושם' שיוחד לנושא והוגדרה כמכלול הרחב של ביטויי ההתנגדות היהודית, אך עוד קודם לכן נדונה בהרחבה במסגרת ה'ילקוט'. כך תמצתה מערכת ה'ילקוט' את סיפורה של שרה פישקין: 'נערה בת 18 מהעיירה רובז'ביץ פלך מינסק, שרשמה במשך שנים יום יום את חוויותיה והגיגיה. דפי היומן מבטאים בכישרון רב הלכי נפש של נערה הנלבטת בין תקוות-החיים לאסון-המוות.'[xxvi] החיבה שנטתה מערכת ה'ילקוט' לשרה פישקין לא הייתה עניין של מה בכך. היא ביטאה יותר מכול את מה שלא נמצא ב'ילקוט' מעולם – הביטוי 'כצאן לטבח'. אמנם בכרוז שהוציאו אבא קובנר וחבריו בפ.פ.או בינואר 1942 הם קראו ליהודים  'אל תלכו כצאן לטבח', אך מעולם לא ראו 'צאן לטבח' באלה שלא נטלו לידם אקדח, גרזן או מקל ושלא היכו בגרמנים. החידלון הגמור של היהודים תחת הכיבוש הנאצי היה ברור כשמש עבורם. שלום חולבסקי הבין היטב מדוע לא מרדו היהודים, וכך ציטט 'מיומנה של יוסטינה':

קל להגיד ברחו! תוריד את הסרט, תישאר יהודי בלי סרט. על היהדות שלך העידו כל תנועה לא שקטה, כל צעד לא בטוח, כפיפת הגב העמוס עול עבדות, מבט של חיה נרדפת. כל קומתך, עיניך, פניך - הכל טבוע בחותם הגיטו. פשוט היית יהודי, ולא בלבד בצבע העיניים, עור הפנים, צורת האף ואף סימני הגזע – אלא בחוסר הביטחה, חוסר היהירות, במיבטא, בסיגנון הדיבור ובהתנהגות, ואלהים יודע – מה סימנים אחרים העידו בך.[xxvii]

 

חברי 'מורשת' ראו את עצמם כאוונגארד חלוצי-ציוני, אך מעולם לא ביטאו יחס זלזול או שלילה כלפי הגולה היהודית. יתר על כן, הם ראו את עצמם כחלק ממנה.[xxviii] ההמון היהודי שהלך אל מותו בלית ברירה הלך, והעמידה היהודית הייתה חלק ממנו עד הרגע האחרון. היו גם אלו שבחרו לסייע לגרמנים דווקא וזוהו בגיליונות הראשונים של ה'ילקוט' עם היודנראט והמשטרה היהודית, והם הוארו באור שלילי. יסוד הבחירה הוצג גם כאן אלא שעל דרך ההיפוך - הללו בחרו לבגוד בעמם ועמדו כבתמונת ראי למורדים שבחרו בעד עמם. מן הראוי לציין שהיחס ליודנראט השתנה עם הזמן והתאפיין ביחס ענייני יותר שביקר את היודנראט כשיטה וזיהה אותו לרוב עם 'אינסטינקט ההישרדות היהודי בן אלפיים שנה'.[xxix]

סוגיית ההצלה קיבלה משמעות של ממש בשלב 'הפיתרון הסופי', הן משום שהייתה זו הצלה ממוות בטוח, הן משום שאפשרויות ההצלה הלכו ופחתו עם הזמן. הדיון בהצלה במסגרת ה'ילקוט' העניק הילה הרואית למעשי הצלה שנעשו למען הכלל והתייחס בנימה לאקונית יותר אל מאמצי הצלה של יחידים את עצמם. בסיפור המרד במחנה טרבלינקה תיאר תנחום גרינברג את ההכנות ואת קביעת העיתוי למרד עד התרחשותו ואת יום המרד עצמו.[xxx] המרד כמעט וכשל מאחר שביום הפקודה, מעט לפני הירייה הראשונה החלו האנשים לדאוג לאינטרס ההצלה האישי ומילאו כיסיהם בכסף שאגרו והיה חשש שהמרד כולו יירד לטמיון. תיאוריו של גרינברג נעדרים רוח אידיאולוגית. מעצם מטרתו של המרד, לא התכוונו הלוחמים להילחם 'עד הכדור האחרון'.

ההקשר הלאומי של הבריחה נמצא במאמרו של אריך קולקא על הבריחה מאושוויץ. במאמר תוארה קבוצה של אסירים יהודיים מתנועת המרי, שלא הצליחה לשכנע את אנשי טרזין במחנה המשפחות באושוויץ בהכרח בהתנגדות. הללו ניסו לברוח וחמישה מביניהם "קבעו לעצמם מטרה נעלה יותר מאשר הצלת חייהם הם".[xxxi] קולקא הגדיר את סיפורם של חמשת הבורחים ומטרת ההצלה שהציבו לעצמם כמרד בנאצים וכולל אותם יחד עם מרד האסירים באושוויץ וניסיונם לפוצץ את תאי הגזים: "אף על פי כן יכולים אנו כבר עתה, על סמך החומר המרוכז כאן, לציין את חמש הבריחות האלה ושלושת הניסיונות להזעיק את מצפון העולם וכן את התקוממות האסירים היהודים במשרפה כשיא פעילות המרי באושוויץ".[xxxii] מה שרומם את הנמלטים מאושוויץ למעלה הרואית הייתה העובדה שהם שמו את נפשם בכפם למען הכלל, ולא למען עצמם בלבד.

אחת מאפשרויות ההצלה הייתה הבריחה ליער, אל שורות הפרטיזנים. הדיון בבריחה ליער עמד על הצד הטכני, ולא רק ההרואי, של המעשה. אנשי הארגון היהודי הלוחם בגטו וארשה הניחו "שהמועמדים לפארטיזאנים חייבים להיות בעלי מראה ארי ולדעת על בוריה את השפה הפולנית. מנהיגות הפארטיזאנים תובעת שהמועמדים יהיו גברים בלבד".[xxxiii] הקושי לצאת ליער נתפס אפוא כקושי אובייקטיבי והדיון בו הסביר למה בעצם כל כך מעטים ברחו.

בסולם ההרואי הייתה הפרטיזנקה בתווך בין הבריחה לבין מרד הגטאות. בשל אופי פעילותה תוארה הפרטיזנקה בקווי מתאר צבאיים וזוהתה לרוב כמתואמת מול הצבא הסובייטי. מי שיצא אל היער קיווה להציל את נפשו ולעיתים גם את נפש יקיריו, וגורלו לא היה ברור כגורלם של המורדים בין חומות הגטו. לפיכך אין בפרטיזנקה  המימד הטראגי של המרד ומימד הקדושה שבהקרבה האולטימטיבית של אלו העוקדים את עצמם מרצון על מזבח הכבוד היהודי.[xxxiv]

 המרד היה אפוא שיא ההתנגדות. דווקא משום חוסר הסיכוי שלו הוא שיקף מרטירולוגיה יהודית קלאסית וביטא בצורה הטובה ביותר את בסיס אמונתם של חברי 'מורשת' - הבחירה היהודית. כאשר החלו להתעורר שאלות על תוצאות המרד ועל האפשרות שטוב היה אילולא התבצע משהתבצע, התרעמה על כך חייקה גרוסמן: השאלה לא הייתה כלל האם המרד סייע להצלת היהודים או פגע בה. לא היה לה דבר וחצי דבר עם תוצאות המרד אלא ביסוד הנפשי של מחולליו:

את המוות כפו על היהודים. הלחימה אמרה בחירה בחיים 'איש כלבבו'... לאל ידם של היהודים היה לנסות ולהשיב מכה מוגבלת. זו יכלה להיות בתנאים אלה, ההגנה היחידה על הקיום היהודי. ... ומבחינת הקיום היהודי לטווח ארוך, עם פרספקטיבה היסטורית, היה המרד, התמרור שיאיר לדורות (הדגשות שלי - ע.פ.).[xxxv] 

 

הבחירה הייתה בחירה יהודית באופייה. דור לאחר מכן, כאשר נערך 'שיח לוחמים' על מדשאות קיבוצו, אמר אבא קובנר לצעירים שחזרו מקרבות מלחמת ששת הימים:

בגולה שום אב לא חינך את בנו להתאבד, לא חינך את בנו להתייאש ולא חינך את בנו לעזוב את היהדות. הוא חינך אותו שהוא נועד להיות נרדף, ועם זה, חינך אותו לחיים. האם התמורה פה בארץ, ובעיקר בששת הימים היא עמוקה, האם השינוי במנטליות של הדור הלוחם עתה, הוא כל כך עמוק? האם תהיה לכם יכולת עמידה יהודית שהיתה לדורות הקודמים, שידעו טעם קיומם וחינכו עליו?'[xxxvi] [הדגשה שלי – ע.פ.].

 

ומשום שהייתה זו בחירה יהודית, הרי שהמקום בו יצאה אל הפועל ללא היסוס היה, לדעת חברי 'מורשת', תנועת הנוער. התנועה הייתה אוונגארד יהודי, וכך גם המרד. מיומנו של הירש ברלינסקי מובא הציטוט: 'המשטרה היהודית, השלש עשרה, סוכני הגסטאפו - עיניהם הבולשות הם בכל מקום, ואין מי שישים קץ למצב האומלל.' מנגד ניצבו חברי תנועות הנוער שברלינסקי נמנה עמהם. הם אלו שנשאו את נס המרד. דווקא נוכח בוגדנותם של משתפי הפעולה הוכיחו המורדים את הרוח המלכדת, החרדה לכבוד הלאומי, אי ההשלמה עם הגזירה. המרד שיקף אפוא את ערכיה של תנועת הנוער החלוצית.[xxxvii]

גם לגבי עמנואל רינגלבלום היה המרד ביטוי לאוונגארד יהודי:

 הסיבה העיקרית להתנהגותם הסבילה של היהודים ביולי שנת 1942 נעוצה בתכסיסיהם ובעורמתם של הגרמנים...האגדה על הגירוש למזרח אשר היודנראט וסיעת סוכני-גסטאפו שהובאו מלובלין, סייעו בהפצתה, סנוורה את היהודים.[xxxviii]

 

נראה כי המרד, כפי שהבינו אותו וכך גם הגדירו אותו אנשי 'מורשת', היה אירוע יהודי קודם כל, וככזה יכול היה לבוא לידי מיצוי על ידי תנועות הנוער.

'ילקוט מורשת', בעשור הראשון שלו, היה כפשוטו – כתב עת לעיון ותיעוד ולא כתב עת אקדמי. הוא ניסה להסביר 'איך קרה מה שקרה' מתוך התבוננות פנימה אל תוך העולם היהודי. המרד לא היה ניסיון לבלום את מכונת ההשמדה, ולפיכך אין כל תועלת בשאלה האם המרד העלה או הפחית את אפשרויות ההצלה. במאמרים שב'ילקוט' מופיעים הנאצים רק בשולי הדברים, משל הייתה זו תמונה שהדמות במרכזה הייתה דמותו של היהודי - אליו כיוונה המצלמה ומאחוריו, מטושטשים ולא רלוונטיים כלל, הנאצים. המרד היה מבחן יהודי של כלל העם וכבכל מערכה - ישנם העורף, תומכי הלחימה וחוד החנית. כל יהודי נדרש להתמקם בשדה המערכה כפי יכולתו וכושרו. בכך אין הבדל ערכי בין הנוער שלא עזב את משפחתו לבין זה שעזב לטובת המרד. מנגד היו אלו שלא עמדו במבחן כדוגמת היודנראטים. 

תפיסת המרד של חברי 'מורשת' לא הייתה אפולוגטית. חברי 'מורשת' חשו עצמם מחולליו של מיתוס הגבורה ולכן לא נזקקו לאפולוגטיקה ביחסם למרד. מהותה של הקוממיות איננה היכולת להילחם אלא ההחלטה לצאת ולהילחם. את ההחלטה שקיבלה מדינת ישראל במלחמת ששת הימים ובמלחמת העצמאות קיבלו חברי 'מורשת' קודם לכן ובמצב של חידלון גמור. לפיכך לא הייתה בפיהם אפולוגטיקה אלא אולי דווקא ההפך מכך. בעיניהם, המורדים בנאצים לא היו 'פלמ"חניקים שלחמו בגולה' אלא, אנשי דור תש"ח היו בבחינת וארשאים וליטבקים שלחמו בארץ ישראל.[xxxix]

מהיותו תוצאה מושכלת ומודעת של תהליך יצירת זהות יהודית במסגרתה של תנועת הנוער החלוצית, היה המרד עבור חברי 'מורשת' האירוע היהודי והאירוע החלוצי בה"א הידיעה  והיטיב לשלב בין השניים. עבורם שיקף המרד החלטה מודעת ורציונאלית לקום ולמרוד, גם, ואולי בגלל, שלא היה לו שום סיכוי. בכך הפך המרד לאירוע זהה ל'קידוש השם', ל'מרטירולוגיה', כפי שכינו זאת בישיבת הוועד הפועל בכפר מנחם: חירוף הנפש על מזבח ערכים הנשגבים מן החיים עצמם. ניתן לומר, כי החברים כלל לא תכננו להישאר בחיים, ומשנשארו בחיים אך במקרה, קיבלו על עצמם את נדר ההנצחה, ממש כמילותיו של השיר "נדרתי הנדר לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח".

המקרה של 'מורשת' עשוי לשפוך אור גם על הדיון העכשווי בשאלה, מה קרה לזיכרון הקולקטיבי הישראלי. מתחילת דרכה ביקשה 'מורשת' להפקיע את הזיכרון הקולקטיבי מן הטוענים לבלעדיות עליו. קולו של 'ילקוט מורשת' היה קול אחר, מחאתי ומתריס. עם הזמן התמסמסה כידוע הדיכוטומיה ובמידה רבה נסגר המעגל שנפתח באמצע שנות החמישים. בשלהי שנות השישים עסקו הכנסים של יד ושם בנושאים המובהקים של 'מורשת' ושניים מן החוקרים הבכירים ביד ושם כיום הם יהודה באואר וישראל גוטמן, אנשי 'מורשת'.

 

הערות



[i] מסמך שכותרתו "מתוך דברים לקראת הישיבה של מרכז הברית העולמית מיום 16/7/59 בענייני הנצחת השואה והגבורה", ארכיון השומר הצעיר (להלן - אש"צ), 8.3-95(9).

 

[ii] רוני שטאובר, "'שואה וגבורה' במחשבה הציבורית בארץ בשנות החמישים", בתוך: בולטין המכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר, 9, רמת גן תש"ס, 14-21. לאחרונה דנה יהודית תידור באומל בהרחבה בנושא מיתוס הגבורה בחברה הישראלית ובדומיננטיות של בן גוריון ומפא"י, ראו: יהודית תידור באומל, גיבורים למופת: צנחני היישוב במלחמת העולם השנייה והזיכרון הקולקטיבי הישראלי, שדה בוקר תשס"ד. פרקים ד' - ה' רלוונטיים במיוחד לעניין הנדון כאן.

 

[iii] מולי ברוג, "נצורים בחומות הזיכרון: אנדרטאות גטו וארשה כסמל 'השואה והגבורה' בפולין ובישראל", אלפיים, 14 תשנ"ז, 148-173; Judith Tydor Baumel, "'Rachel Laments Her Children' - Representation of Women in Israeli Holocaust Memorials", Israel Studies, 1(1) (1995) 100-126.

 

[iv] פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי מיום 26/11/61. אש"צ, 7.10-5(7).

 

[v] חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, תל אביב 2001.

 

[vi] דינה פורת, מעבר לגשמי: פרשת חייו של אבא קובנר, תל אביב תשס"א (להלן – פורת), עמ' 315.

 

[vii] פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי מיום 26/11/61. אש"צ, 7.10-5(7).

                                                                                                            

[viii] פרוטוקול ישיבת הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי מיום 18/6/62. אש"צ, 7.10-5(7).

[ix] שם.

 

[x] על הקמת בית מורשת ראו אצל פורת, חלק רביעי, פרק שני.

 

[xi] תיק אש"צ ה-84.3(10).

 

[xii] פורת, בעמ' 318.

 

[xiii] מכתב ממזכירות מורשת לשמעון אבידן- ועדת התחבורה של הקבה"א מיום 4.2.64. אש"צ ה-84.3(10).

 

[xiv] ראו אצל: נעימה ברזל, עד כלות ומנגד: המפגש בין מנהיגי מרד הגטאות לבין החברה הישראלית, ירושלים 1998. את הפרק השביעי מקדישה ברזל לשאלה מדוע לא הוקם קיבוץ של הפרטיזנים מן השומר הצעיר.

 

[xv] ראיון המחבר עם יונת רוטביין ואלי צור בתאריך 21/10/2001.

 

[xvi] תיק אש"צ ה-84.3(10).

 

[xvii] פורת, עמ' 317-318.

 

[xviii] חיים רהט, "מורשת – מהי?", ידיעות משמר העמק מיום 22/11/63.

 

[xix] דו"ח ביקורת של ועדת הביקורת של הקבה"א מאפריל 1965. אש"צ ה-84.3(10).

 

[xx] מכתב של שלום חולבסקי אל מזכיר הקבה"א מיום 21/6/64. אש"צ ה-84.3(10).

 

[xxi] דו"ח מנהלי לשליש הראשון של שנת תשכ"ד. אש"צ ה-84.3(10).

 

[xxii] פורת, חלק רביעי, פרק שלישי.

 

[xxiii] פרוטוקול ישיבת הועד הפועל, לעיל הערה 4.

 

[xxiv] דן מכמן, השואה וחקרה: המשגה, מינוח וסוגיות יסוד, תל אביב תשנ"ח. (להלן - מכמן). פרק ה'. הדיון של מכמן בפרק זה מברר היטב את ההגדרות השונות להתנגדות היהודית בשואה, אליהן אחזור בהמשך הדברים.

 

[xxv] המושגים הללו נדונו בהרחבה. אני מאמץ כאן את ההגדרות שהציע מכמן. לעיל מכמן –השואה וחקרה.

 

[xxvi] ילקוט מורשת, ד' (1965) עמ' 5. (הקדמת המערכת).

 

[xxvii] שלום חולבסקי, "פרשת טוצ'ין". ילקוט מורשת, ב' (1964), 81-95, עמ' 92. מצוטט מ"יומנה של יוסטינה" בהקדמה לספר הפרטיזנים היהודים, מרחביה 1958, עמ' י"ד.

 

[xxviii] עוד בנושא זה ראו אצלי: עדי פורטוגז, המאפיינים החברתיים, הפוליטיים והלאומיים של אנשי 'השומר הצעיר' מחבורת 'מורשת', 1963 – 1973, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, רמת גן תשס"ג, פרק ד'. דינה פורת מצאה אצל חברי 'מורשת' דווקא אליטיזם של חברי המרי ביחס לניצולי המחנות, והתבססה בעיקר על עדויות של חברים. להערכתי, הפרסומים ב'ילקוט' מאירים את התמונה באור שונה. (ראו פורת, עמ' 318).

 

[xxix] כך הבין ראול הילברג את דרכו של היודנראט וכך נהג גם ה'ילקוט'. ראו לגבי הילברג אצל מכמן, עמ' 41.

 

[xxx] תנחום גרינברג, "המרד בטרבלינקה – קטעי עדות", ילקוט מורשת, ה' (1966) 59-64.

 

[xxxi] אריך קולקא, "חמש בריחות מאושוויץ", ילקוט מורשת, ג' (1964) 23-38. בעמ' 27.

 

[xxxii] שם, עמ' 38.

 

[xxxiii] הירש ברלינסקי, "זכרונות", ילקוט מורשת, א' (תשכ"ד) 5-24, (להלן – ברלינסקי), עמ' 13.

 

[xxxiv] המסקנה הזו עולה מכל המאמרים שעניינם יציאה ליער: עדותה של חנה וירניק שלזינגר, "עדות אחת", ילקוט מורשת, א' (1963), 73-78. היא עוסקת ביציאה לצד הארי כסוג של הצלה; פנינה שלוסברג, "פרשת נאליבוקי", ילקוט מורשת, ג' (1964), 39-50. שם בהיבט של הצטרפות לפרטיזנים; דוד פלוטניק, "דרכי ביער", ילקוט מורשת, ה' (1966), 65-90. שם מנקודת ראותו של פרטיזן הזוכה להציל יהודים נמלטים.

 

[xxxv] חייקה גרוסמן, "25 שנה למרד ביאליסטוק", ילקוט מורשת, ט' (1968), עמ' 36-43.

[xxxvi]  שיח לוחמים, פרקי הקשבה והתבוננות, בהוצאת חברים צעירים מהתנועה הקיבוצית, הדפסה שניה, פברואר 1968, עמ' 169-168..

 

[xxxvii] ברלינסקי.

 

[xxxviii] עמנואל רינגלבלום, "היחסים בין הפולנים והיהודים", ילקוט מורשת, א' (1963) 25-46, עמ' 26.

 

[xxxix] זיכרון הצנחנים השליחים במלחמת העולם השנייה, לדוגמה, התפתח בקונטקסט היישובי של מצדה ותל חי. ראו אצל: יהודית תידור באומל, ''אך נזכור את כולם': הנצחת הצנחנים השליחים ממלחמת העולם השנייה בשנים 1945-1949', קתדרה, 84 (תשנ"ז) 107-132.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial