מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.110 - עדות יצחק ליכטנברג על גיטו לחווה

בסביבות לאחווה

עדותו של יצחק ליכטנברג, יליד ולודאכה, בעל השכלה תיכונית.

מקצועו עד המלחמה – מיון עצים. בזמן הכיבוש עבד בבית נסירת עצים בעבודת כפייה.

 

כשנכנסו הגרמנים ללאחווה ביום ה-8 ביולי 1941, התחילו מיד ברדיפת היהודים. לקחו מהיהודים את עסקיהם, שדדו את רכושם. כל זה נעשה בהשתתפות האוכלוסיה המקומית. אנשי המקום היכו יהודים ברחובות, הובילו יהודים למשטרה, הביאו שמה גם רבנים, שאולצו לרקוד ברחוב. ביום השלישי לאחר כניסתם גזרו על נשיאת אות-קלון: סרט לבן, עשרה סנטימטרים רוחבו עם מגן דוד צהוב, שהוחלף אחר כך בטלאים צהובים מלפנים ומאחור באותו גודל. ציוו לקיים מועצת יהודים, שנכנסו אליה: ברל לופאטין (יושב ראש), יעקב מסטר, אליהו שחטמאן ומשה-וולף רומאנובסקי.

כך עברו שישה שבועות. לא היו רציחות. שישה שבועות בדיוק לאחר כניסת הגרמנים באה לערים ועיירות הסמוכות דיביזיה משוריינת של הס"ס ("ויקינג"), שרצחה בעיירות האנצוויטש, לונינייץ, דויד-הורודוק ופינסק את הגברים בגיל שש עשרה-שישים. שלטונות הכיבוש פרסמו מודעות, שעל כל הגברים בגיל שש עשרה-ארבעים וחמש להתאסף במקום מסויים ומשם הוציאו קבוצות-קבוצות להורג. המשטרה הפולנית והבילורוסית וכן המועצות המקומיות, שהוקמו אז, שיתפו בטבח פעולה עם הגרמנים. מודעה דומה הודבקה גם בלאחווה. ביום

ה-17 באוגוסט 1941, בשעה שש בבוקר, חייבים היו הגברים להתאסף על יד הכנסיה. העיירה הוקפה על ידי הס"ס ועל ידי המשטרה מהעיירה ומהסביבה. התחילו להוציא באכזריות מהבתים גברים בגיל עשר-שבעים ולהובילם למקום המיועד. הנשים, שנשארו בבתים, והילדים הקטנים ידעו היטב, שמובילים למיתה. במתן שוחד גם במטבעות זהב, הצליחו יושב הראש לופאטין ויעקב מסטר לבטל את הגזירה. הם העיזו להציע לגנרל-מאיור של הס"ס שמידט את השוחד בתנאי שיבטל את הגזירה. הגנרל הכניס את לופאטין לתוך האוטו שלו. נסע איתו ברחובות העיירה ונתן לו אחר כך תעודה בכתב, שבה נאמר: מועצת היהודים הטובה ביותר היא בלאחווה והיהודי הטוב ביותר הוא לופאטין.

אחר כך התחילה תקופה של עבודת כפייה. היהודים עבדו אצל "טודט" בבניית גשרים ומסילות ברזל בסביבות זשידקוביץ'-לונינייץ. נעשו הרבה ניסיונות לשלוח את היהודים למקום רחוק מלאחווה, אולם הודות לערנות של מועצת הזקנים בטלו הגזירות. מצב כזה נמשך עד החודש אפריל 1942. הוקם אז, לפי פקודת קומיסאר המחוז בפינסק, עבנר, גיטו בלאחווה. לאלפיים שלוש מאות וחמישים היהודים הוקצו ארבעים וחמישה בתים במזרח העיירה, בעמק. הגיטו הוקף במשך עשרים וארבע שעות גדר תיל שני מטר גובהה. לא הורשה ליהודים לצאת את העיר. הפועלים חייבים היו ללכת לעבודה בסך. בעת הקמת הגיטו היו מחזות דרמטיים. המשטרה הבילורוסית, בפיקודו של המפקד גרטשקו ובהשתתפות האוכלוסיה הבילורוסית, היכתה באכזריות את היהודים ושדדה מהם בדרך לגיטו את רכושם וצרכי המזון. היהודים היו כחנוקים, הן במובן המוסרי והן במובן החומרי, עד שבא היום האחרון של השחיטה, יום ה-3 בספטמבר 1942.

רעיון ההתגוננות גמל מיד לאחר השחיטות האיומות, שערכה הדיביזיה של הס"ס "ויקינג" בערים שבסביבה. אי אפשר היה ליצור אז קבוצה קרבית, מפני שעוד לא נראו ביערות פרטיזנים, והיהודים לא האמינו עוד שהגרמנים מתכוונים להשמיד את כל העם היהודי. בחודש ינואר 1942 באו במגע עם פרטיזן מקומי, האיכר הבילורוסי מהכפר ליבאן, רומאן שווטשוק. הוא היה כבן עשרים ושבע. עסקן של המחתרת, מקשר של קבוצה פרטיזנית בהנהגתו של "איש המזרח"* וולודיה פוליאקוב. נוצרה חמישיה: יצחק ליכטנברג, יצחק רובטשין, סלוצקי, הרשל מינדאלוביטש ומשה-לייב חפץ. הוחלט להרחיב את פעולת המחתרת ולארגן אותה בצורת חמישיות, שאחת לא תדע על השניה. נוצרה קבוצה בת שלושים איש, שבה השתתפו מטובי הנוער של העיירה. הועמד משמר מיוחד בלילות, שתפקידו היה להזעיק במקרה של הקפת העיירה והתנפלות פתאומית עליה. בעיית הנשק היתה קשה ומסובכת ואפילו בעד סכומים גדולים קשה היה לרכוש נשק. הסיבות לכך היו: האוכלוסיה הבילורוסית, שהתייחסה אלינו באיבה, לא מכרה לנו נשק, פחדנו אפילו לדבר איתם על נושא זה, ועם הגרמנים על אחת כמה וכמה. בקשיים גדולים הצלחנו להשיג באמצעות המקשר הנ"ל, בעד עשרים רובל זהב, שני אקדוחים. אולם, נהנינו מהם. אותו מקשר מסר אותם לפרטיזנים, שעברו בסביבה, וידינו היו ריקות. בקרב האוכלוסיה היהודית ניהלנו תעמולה נמרצת להתנגד בכוח, בכל מה שאפשר, במקרה של התנפלות על הגיטו.

ב-5 בספטמבר 1942, בשעה 1 בלילה, הקיפה המיליציה המקומית את הגיטו. הודיעו לי מיד על כך ואני הודעתי לכל הארגון. ברור היה, שבא הרגע האחרון לחיינו. ידענו בדיוק את מספר השוטרים הבילורוסים והוחלט לפרוץ את שרשרותיהם ולצאת מהגיטו. האוכלוסיה היהודית הפריעה, היא ציפה ל"נס", דומה לזה שקרה עם הגנרל שמידט ביום ה-17 באוגוסט 1941. התכנית הוזנחה. בשעה 9 בבוקר היה כבר הגיטו מוקף על ידי מאה וחמישים גרמנים (ז'נדרמריה וס"ד) ומאתיים שוטרים בילורוסים. האמת בדבר שחיטה המונית נתגלתה לנו בכל מערומיה. לא איבדנו בכל זאת את עשתונותינו. הכינונו חומרי דלק להצתת כל הבתים. אנשים מספר היו מזויינים בגרזנים ובמשקלות. עשר דקות אחרי השעה עשר, כשנורתה היריה הראשונה ונפל הקורבן הראשון, ישראל דראבסקי, התחילו לבעור כל הבתים. האש התפשטה לצדדים שונים ואנחנו התנפלנו על הז'נדרמים והשוטרים והרגנו מיד שישה ז'נדרמים ושמונה שוטרים. האויב הגרמני איבד את עשתונותיו והודות למבוכה הצליחו שש מאות איש לפרוץ מיד מהגיטו, בקחתם איתם רובה גרמני. אני נפצעתי בזמן פריצת משמר של הז'נדרמריה. אשר חפץ רוצץ בגרזן את ראשו של ז'נדרם, אחיו תפס ממנו את הרובה שלו והתחיל לירות בו בשוטרים. פצוע, השתתפתי בכל זאת בהריסת הגדר, כדי לפתוח דרך ליהודים הבורחים. במשך כל הזמן המטירו עלינו מטר כדורים מכלי נשק שונים. הצעקות, הקריאות "שמע ישראל", היו איומות, אבל הן היו מעורבות בצלילי "התקווה". כך נפלו אלף ושש מאות איש. יהודים אחדים שמו קץ לחייהם על ידי רעל. הגיטו עלה כולו באש. נשרפו גם בית ה"וורמאכט" (הצבא הגרמני), הדואר, המשטרה, בית המרקחת, מחסנים ובתוכם המחסן שבו נמצאו בגדים ורהיטים שנשדדו מיהודים, בסך הכל – מאה ארבעים וארבעה בניינים.

על הנהר פריפייט נתלקטו כשש מאות איש, נשים וילדים. בידיעה שהז'נדרמריה תפתח מיד בחיפוש אחריהם, הוחלט להתחלק לקבוצות קטנות, לא יותר מעשרים איש בכל קבוצה, ולהתפזר עד כמה שאפשר עמוק ביער, ולהסתתר בו במשך ימים אחדים, עד שיימצא הקשר לפרטיזנים. ארגנתי קבוצה בת עשרים וחמישה איש, בתוכה שתי נשים ושני נערים למעלה מגיל חמש עשרה. תעינו במשך שלושה ימים בין הביצות ביערות. ביום ה-7 בספטמבר 1942 פגשנו בקרבת ביצות גריטשין את קבוצת הפרטיזנים הראשונה. הפרטיזנים קיבלו את פנינו בידידות, נתנו לנו מזון, אמרו לנו באיזה מקומות בטוח יותר. נתלקטו באותו מקום כמאה ושישים יהודים. ראשי הקבוצה של הפרטיזנים פטרוביטש, איוואנוב ושווץ הסבירו לנו את מצב התנועה הפרטיזנית, אמרו לנו איפה אפשר להשיג נשק ואיפה נמצאות פלוגות גדולות יותר של פרטיזנים, שהיו יכולות להכניס לשורותיהן מספר רב יותר של יהודים. אני, עם עשרים וחמשת אנשיי, נשארנו על יד קבוצת הפרטיזנים הנ"ל ושאר היהודים נשלחו לפלוגות פרטיזנים אחרות, כעשרים וחמישה עד חמישים קילומטרים מהמקום המדובר. הקבוצה בת עשרים וחמישה האנשים התארגנה והתחילה לחפש נשק.

הפרטיזנים הסובייטים לא יכלו לתת לנו נשק. להם עצמם לא היה די. הצלחנו לרכוש לנו בכל האמצעים שהיו לנו, תמורת חליפות וזהב, שלושה עשר רובים והתחלנו מיד להשתתף בכל המשימות של הפרטיזנים הסובייטים, בהתקפות על המשמרות בלנין, סיינקייביטשה וכו'. בפיקודי הושמדו ארבעים ושמונה קרונות עם תחמושת. הקבוצה שלי היתה חדורה רוח מלחמתית והצטיינה בכל הקרבות.

ביום ה-12 בדצמבר 1942 ניתנה פקודה, שאסור לקיים קבוצות יהודיות מיוחדות, וכן גם קבוצות לאומיות אחרות, ושכל הפרטיזנים חייבים להיכלל במסגרת התנועה הפרטיזנית הסובייטית הכללית. באותו זמן היו בקבוצתי חמישים ושישה איש, בתוכם ילדים, ששימשו כמקשרים. בחודש ינואר 1943 נצטרפנו לקבוצה סובייטית כללית, שנהפכה לפלוגת פרטיזנים גדולה על שם קירוב, ובה כמאתיים איש. היהודים פוזרו בין פלוגות שונות. אני נתמניתי מפקד של החוליה הראשונה ובו בזמן הייתי גם ממלא מקום של מפקד כיתה. בפלוגתי היו שלושה יהודים ושתי נשים יהודיות, שעסקו בבישול, כביסה וכו'.

לאחר האיחוד הרגשנו מיד שהנהגת התנועה הפרטיזנית מרשה לעצמה ללגלג וללעוג לנו ולהקטין את ערכנו כלוחמים. נודע לנו, שחמישה יהודים נהרגו ביריות בלי כל סיבה ויסוד על ידי קבוצת פרטיזנים, שעמדה תחת פיקודו של ראש המטה קובאסוב. שמות הנרצחים: זלמנוביטש, שני האחים וולובירסקי ושני האחים שולמאן. עוד לפני הרצח הזה נורה בפקודת המפקד איוואנוב (ליסטוביטש) ומפקד מחלקה רופייב הפרטיזן היהודי הרשל מוראווניק, שהוצא מפלוגתנו בגלל פגיעה במשמעת. בחודשים יוני-יולי 1943 נורה הפרטיזן היהודי נחום מוראווטשיק בפקודתו של המפקד הנ"ל איוואנוב. הסיבה הרשמית היתה: אי ציות. ודבר היותו לפני כן שוטר במשטרת היהודים בגיטו. למעשה, היתה הסיבה מסירת מטילי זהב אחדים על ידו לאנשים אלה בזמן הצטרפותו לפרטיזנים. הם חששו שמא יוודע הדבר, ולכן רצחוהו. ראש הבריגדה על שם "קירוב", מי שהיה קומיסאר, איוואנוב (ליסוביטש), ראש המחלקה המיוחדת שווץ, ראש המטה של הבריגדה זובאסוב, הקומיסאר של פלוגת הפרטיזנים "זא רודינו" (בעד המולדת) סווירצוב, ראש המטה של פלוגת הפרטיזנים "סטאלין" רופייב, כל אלה נתגלו כאנטישמים מובהקים, הם היו נגד הפרטיזנים היהודים ונגד היהודים בכללם. כעת הם תופסים עמדות אחראיות. כך משמש איוואנוב (ליסוביטש) כמזכיר הועד הגלילי (ראיקום) בלונינייץ, שווץ – כמזכיר הראיקום (הועד הגלילי) בזאבטשיץ על יד פינסק, קובאסוב – כמזכיר הועד הפועל הגליל (אבל איספולקום) בפינסק, סווירצוב – כיושב ראש הסובייט (המועצה) העירוני בפינסק, רופייב – כמדריך הועד הגלילי בלונינייץ.

היהודים היו מדוכאים מאד מיחס כזה, אבל רצונם להילחם ולקחת נקמה לא נחלש. הפרטיזנים הטובים ביותר בבריגדה היו יהודים, כמו שלמה הסארנאי (פסייבדונים), שהיה המסייר הטוב ביותר בבריגדה ושנפל בקרב בשורות הצבא האדום; ברל פירר, משה-לייב חפץ, אשר חפץ, מידה המסייר, נחמיה קטרלאנד, איליוויצקי מסלונים, המקלען הטוב ביותר, אברהם פיינברג ואחרים. על חשבון הפרטיזן היהודי מילמאן מלחאווה, עכשיו בצבא האדום, יש לזקוף מאתיים חמישים ושישה פיצוצים של פסי רכבת ורכבות. בפעולות חבלה, סיור והתקפות על האויב הצטיינו הפרטיזנים היהודים בתקיפות, ובכל זאת היו מדוכאים ברוחם.

הקבוצה היחידה, שניהלה ביום ה-28 באפריל 1943 את הפעולה שלפני ה-1 במאי, היתה הקבוצה היהודית מפלוגתי. היו בתוכה שישה אנשים, ביניהם שני רוסים. שמנו מארב לקבוצת גרמנים. הושמדו תת-קצין גרמני ושני קוזאקים רוסים. ביחד עם כל הפלוגה של הפרטיזנים ערכנו שורה שלמה של התקפות, לכבוד ה-1 במאי. למרות זאת, העלילו עלי שאני עוסק בסאבוטז'ה בקרב הפרטיזנים ומדבר על ליבם שלא יאכלו בשר מקולקל. רצו להרוג אותי ביריות. ניהלה את הפעולה אישה גרמניה מלאחווה, אנטישמית, שהיתה אהובתו של איוואנוב. בגללה נרצחו בלי כל יסוד הדוקטור מינה פידישובה ומי שהיה ראש המטה, הקפיטן קאפוסטין. הודות למפקד פטרוביטש, שהיה איש טוב מאד והתנגד למעשיהם של אלו, לא הוציאוני להורג. נזכר אני במקרה מעציב נוסף: היה זה בזמן מצוד שערכו הגרמנים. היה צורך לסגת. ניתנה פקודה על ידי איוואנוב לא לקחת פרטיזנים יהודים בלתי-מזויינים, אבל פרטיזנים רוסים בלתי-מזויינים לקחו. בסביבות סוויוולה נהרגו ביריות בפקודת הגנרל-מאיור קומארוב, עכשיו מזכיר האובקום (הועד הגלילי) בפינסק, שבעה יהודים מהבריגדה, שהלכו בזמן המצוד עם כל הנסוגים. אני מדגיש שבכל הבריגדות של איחוד קומארוב קויימה פקודה זו והתנהלה תעמולה אנטישמית.

לא יכולתי להישאר יותר בבריגדה. פחדתי מכדור פרטיזנים שלנו והייתי מדוכא ברוחי. ביום ה-17 בינואר 1944 עזבתי אותם ופגשתי קבוצת דיוורסיה של הצבא האדום. נשארתי איתה עד יום ה-12 במאי 1945, השתתפתי בקרבות וסייעתי לנצחון על האויב. בצבא האדום הרגשתי את עצמי חופשי. היה לי כמובן מוסרי טוב. היה רצון להכות באויב ולהפליא את מכותיו. הצטיינתי שם בקרבות שונים וקיבלתי אותות הצטיינות: "הדגל האדום", "מלחמת המולדת" ממדרגה ראשונה, "על שחרור ורשה", "הנצחון בברלין", "הנצחון על גרמניה". לרגל השתתפותי בקרבות כפרטיזן הציעו לתת לי אותות הצטיינות "הדגל האדום" ופרטיזן ממדרגה ראשונה. הועליתי לדרגת קצין.

 

* "ווסטוטשניק" – כך נקראו הרוסים שבאו מהמזרח. 

 

***

 

פרטיזנים במדי גרמנים

אפיזודה מחיי פרטיזנים בביילורוסיה, נמסרה על ידי שמחה רובינשטיין

 

נולדתי בעיירה לנין. ביום ה-3 במאי 1943 ברחתי מגיטו האנצ'וויץ'. הלכתי לבדי ליער זאראווייה-בוצנוב (מחוז פינסק). במשך חודשיים נדדתי ביער עד שפגשתי נוצרי אחד מכפר מולדתי. שמו וואסיל קומארוב. הוא היה מפקד פלוגת פרטיזנים, שמנתה ארבעים איש, כולם יהודים. הוא לקח אותי אל הפלוגה ושם התחילו בשבילי חיים חדשים. פלוגתנו היתה שייכת לבריגדה של פרטיזנים שבה היה קומיסאר יהודי, אהרון חיניץ'. הראש ("סטארשינה") היה יעקב  דומיניץ'. ידידיה רפפורט, סנדר מנקין ושמואל פסחוביץ' היו מפקדים.

רצוני לספר אפיזודה מחיי כפרטיזן.

הלכנו אל הכפר מיקאושויץ דרך הנהר סלוץ'. צריכים היינו לפוצץ שם גשר ברזל. כשבאנו קרוב למקום נוכחנו שהפעולה שלנו לא תצליח. המשמר הגרמני ראה אותנו ופתח עלינו באש. אי אפשר היה ללכת חזרה. נכנסנו לכפר צדדי בין דידובקה וז'ידקוויץ ושם ישבנו יממה שלמה. בלילה השני הלכנו שוב למקום, ששם צריכים היינו להרוס את הגשר ולעבור לעבר השני של הנהר. בראשונה שלחנו שלושה סיירים (היינו ביחד ארבעים ושניים יהודים). הם חזרו כעבור חצי שעה והודיעו שאי אפשר לעשות את פעולת הפיצוץ, אבל אפשר לעבור את הנהר, מפני שעוגנות שם סירות ריקות אחדות. זחלנו בחשאי עד שפת הנהר ועברנו אותו בסירות. לאחר שעברנו נתברר, שמצבנו מסוכן יותר. שם נמצאו שוטרים בילורוסים רבים, שהוזעקו מכפרים אחדים זמן קצר לאחר שעברנו את הנהר. הם הובאו כדי לחפש את הפרטיזנים, שעליהם הודיע המשמר הגרמני. נמצאנו במצב ללא מוצא, מוקפים מכל צד.

הפרטיזן היהודי הרשל צ'רניאק והמפקד פאוול קוצובייץ' הציעו אז את תוכניתם: היו לנו מדים של חיילים גרמנים. נלבש, איפוא, את המדים ונופיע כגרמנים. קוצובייץ' וצ'רניאק יהיו "קצינים". כך עשינו. נכנסנו לכפר בצעקות: "איפה הפרטיזנים?" ניגשנו אל תחנת המשטרה ואמרנו: "קיבלנו ידיעה שפרטיזנים עברו את הנהר, איפה הם?" השוטרים הבילורוסים שהיו בתחנה לא ידעו מה לעשות. הם נתאספו כולם. אחדים מהם אמרו שהם סבורים שהפרטיזנים נמצאים על יד הכנסיה. התחלנו לרוץ כולנו, והם – שלושים ושניים במספר – אחרינו. עברנו כשלושה קילומטר והגענו עד הכנסיה. מכיוון שלא מצאנו שם את הפרטיזנים, הוספנו להתקדם במהירות עד בית הקברות שעל יד הכפר. לפתע נתן מפקדנו פקודה לנוח. הלכנו הצידה וישבנו לנוח. העלינו אש בסיגריות. מהצדדים העמדנו משמרות. לפי אות מוסכם קמנו כולנו לפתע וקראנו: "ידיים למעלה!" הם הוקפו על ידינו ולא הספיקו לגשת ליטול את רוביהם, שעמדו בצד. ירינו בהם והרגנום. המשכנו מיד את דרכנו.

הדבר קרה בחודש יולי 1943.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial