מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.39 - עדות רואינה הניה (איזן)

עדותה של רואינה הניה (איזן). נולדה ב-1928. הכתובת: קיבוץ אילון

העדות נגבתה על ידי גרישה שפר, בתאריך 1.1.1963

 

בפרוץ המלחמה ב-1939 הייתי בת אחת עשרה. הגרמנים נכנסו לעיר בלוניֶה כעבור מספר חודשים. הייתי יחד עם משפחתי. אבא, אבא, אח, אחות ואני. לפני המלחמה עבד אבא בלודז'. בחצי השנה הראשונה לא נקטו הגרמנים שום פעילות יוצאת מן הכלל נגד היהודים. אחר כך היו לוקחים את היהודים לעבודה. הגברים בלבד. בערב היו חוזרים הביתה. ממשפחתנו לקחו רק את אבי בלבד לעבודה. אנחנו היינו עדיין קטנים. אלינו, הקטנים, התייחסו טוב. לא ידעתי להבדיל בין הגרמנים כגון ה-ס.ס. ושאר הגרמנים. ראינו, אבל, שהם התעללו ביהודים. גילחו זקנים וכדומה. אחר כך לקחו את היהודים מהעיירות הקטנות מסביבת ורשה לגיטו ורשה, שהיו בו כבר מרוכזים היהודים. בשנת 1940 הועברנו לגיטו ורשה. היתה כבר חומה מסביב לגיטו. בחצי השנה הראשונה לבואנו לגיטו יצא אבא לעבודה ועסק בעבודות רבות. גרנו באותה תקופה אצל אחותה של אמי, שגרה בורשה עוד לפני כן. אחר כך עברנו לדירה אחרת באותו בית, במרתף. הגרמנים הרשו להעביר את כל הרכוש. לקחנו – שכרנו עגלה עם סוס אצל יהודים וכך העברנו את רכושנו. לא הרבה זמן עבד אבא, כי הוא מת מרעב. הוא היה גם חולה. אחר כך לקחו את אחי זליג, שהיה כבר באותה תקופה בן שבע עשרה, לעבודה. הוא עבד בסביבת ורשה בשדליץ. עזב את הבית ולא חזר. הוא נשאר כפי הנראה שם או ברח משם. הוא עבד אצל איכרים. קיבלנו ממנו פתק שהוא מרוצה ושאינו מתכונן לחזור לגיטו. הוא שמע שמחזירים את כל היהודים שהיו בסביבה לגיטו. היתה לו תוכנית לברוח לרוסיה. מאז נעלמו עקבותיו ואין אני יודעת עליו מאומה. כשנשארנו בלבד, כלומר אחותי הבכירה ואני עם אמא, נהגנו לצאת את הגיטו והלכנו מכפר לכפר לבקש מזון. אחותי הגדולה היתה מתביישת והיתה נוהגת לעמוד בחוץ ואני, הקטנה, הייתי נכנסת לבתים ומבקשת מזון. היינו אוספות ומביאות את המזון לאמא. האיכרים לא ידעו שאני יהודיה. כששאלו אותי מי אני הייתי אומרת שאני מסביבת ורשה מאחת הערים ואין לי ממה להתקיים. במשך שנתיים היינו יוצאות וחוזרות לגיטו. עם אחותי יצאתי רק שנה אחת, כי פעם אחת שהיינו בכפר אחד, אמרה לי אחותי: "הישארי את כאן (באותה תקופה, ב-1941, עוד היו מספר יהודים בכפרים) ואני אחזור לאמא למספר ימים ואשוב לקחתך". היא כלל לא היתה דומה ליהודיה. שהיתי שם שבוע ימים ואחותי לא חזרה. פגשתי במקרה יהודי שהודיע לי שאסרו את אחותי. הוא סיפר לי שאחותי עמדה להיכנס לגיטו כנוצריה העומדת לקנות חפצים אצל יהודים. באותה תקופה הרשו לפולנים להיכנס לגיטו ולסחור עם היהודים. כשהגיעה אחותי לשער, בדיוק התחלפו המשמרות. הם עצרו אותה, אולי חשדו. לא היו לה ניירות, ולקחו אותה לבית הסוהר. ומאז אינני יודעת עליה דבר. באותה תקופה כבר ענדו היהודים את הסרט לציון יהדותם. אחר כך גם ציוו לענוד טלאי צהוב לפנים ומאחור. כשנודע לי הדבר, לא ידעתי את הדרך הביתה. אחותי היתה מובילה אותי. אבל כשלא היתה לי ברירה שאלתי, ובסופו של דבר הגעתי לאמי בשלום. אני לא הלכתי דרך השער. מאז, נהגתי לעבור את החומה או דרך גדר התיל. הייתי מחפשת רגע שבו לא יראו אותי, לא מהצד הארי ולא מהצד היהודי. פעם אחת הכיר שוטר פולני ששמר על הגיטו שאני יהודיה. יכול להיות שהבין, כיוון שהסתובבתי יותר מדי על יד הגדר. הוא הסתובב, עשה את עצמו כלא רואה והלך מהמקום. כשעברתי לצד הגיטו, תפס אותי שוטר יהודי והתחיל להרביץ לי על כך שאני משוטטת בחוץ. "הלא ידוע לך שאסור לעבור את הגדר", צעק עלי. הוא הרביץ לי אבל ברחתי ממנו. אחרי שלקחו את אחותי היתה לנו תקופה קשה מאד. לא היה לנו ממה להתקיים. כמה חודשים מכרתי גפרורים וסוכריות שהיינו קונים בעד הבגדים של אבי, אחי ואחותי, אבל כעבור תקופה זו שוב פעם התחלתי לצאת לכפרים. הייתי יוצאת דרך הגדר, כפי שכבר הזכרתי. הייתי שוהה שבוע-שבועיים בחוץ, הולכת מבית לבית, לנה לילה פה לילה שם וחוזרת לאמי ומביאה לה אוכל. ב-1942, באחת היציאות שלי, מתה אמי וכשחזרתי כבר לא מצאתיה בחיים. גם היא מתה מרעב. כבר לפני כן היתה נפוחה מרעב. לא רציתי לעוזבה, אבל היא ביקשה ממני שאצא, כיוון שאין לנו מה לאכול, כך שלפחות אני אוכל ואולי גם אצליח להביא בשבילה משהו . היא ביקשה שאלך רק לעיר – בורשה ובערב אחזור. קשה היה לשוטט בעיר. היו הרבה גרמנים ועל כן לא היתה לי ברירה והלכתי לכפרים. כבר קשה היה לצאת. הסתובבתי על יד הגדר כמה לילות עד שהצלחתי לצאת. בתקופה הראשונה יכולתי גם בורשה לאסוף אוכל, אבל גם מצבם נעשה גרוע, כך שלא היו כלל סיכויים לקבל משהו מהעירוניים.

וכפי שכבר אמרתי, חזרתי מאחד ה"טיולים" שלי ולא מצאתיה. בדרך כלל לא היה מקום קבוע באותה עת. ביום הייתי משוטטת מבית לבית ובלילה הייתי מבקשת לינה. לא היו לי ניירות. היו כאלה שחשדו בי שאני יהודיה, אבל היו נותנים לי לינה ולפעמים גם הייתי נשארת מספר ימים ולעתים רחוקות גם שבוע-שבועיים. כשאמא מתה, נשארתי אצל דודתי תקופת מה, אבל דודי רמז לי שלטובתי כדאי שאהיה בצד הארי. באותו זמן חשבתי שהוא רוצה להתפטר ממני, אבל כעת אני מבינה שהוא באמת רצה בטובתי. וכפי שכבר אמרתי היה קשה מאד לעבור את הגדר. השמירה היתה כבר חזקה. שוב פעם הסתובבתי כמה ימים עד שהצלחתי לצאת ולא חזרתי יותר. כלומר, ב-1942 עזבתי סופית את הגיטו. הסתובבתי כמקודם ממקום למקום, מכפר לכפר, מבית לבית. לא שהיתי הרבה זמן במקום אחד. רק בשנה הראשונה נתפסתי פעם אחת. הלכתי עם אחותי לעירנו. אחותי פחדה להיכנס העירה ונכנסתי לבד. הלכתי בעיר וראיתי פתאום שכמה נערים פולנים מובילים אישה. הבנתי שהם מובילים אישה יהודיה. עשיתי את עצמי שאינני מבינה כלום והתחלתי לחזור, אבל הם הכירו אותי, רדפו אחריי ותפסו אותי והובילו אותי לגרמנים. היה לי מזל – הגרמנים היו כנראה מהצבא הסדיר. הם לא ידעו מה לעשות איתי. בכיתי מאד וביקשתי שיתנו לי ללכת לאמא. כששחררו אותי אמרו לי, אם אצליח לברוח יהיה לי מזל, ואם יביאו אותי שנית אליהם – לא תהיה להם ברירה אלא למסור אותי לגסטאפו. העיר היתה שלושים קילומטרים מורשה. הלכנו תמיד ברגל. באותה תקופה עוד היהודים הסתובבו באופן יחסי חופשיים. גם בגיטו חיו עדיים יהודים וניהלו חיים תקינים, במידה יחסית, אבל מאוחר יותר התחילו הגרמנים מפעם לפעם להקשות על חיי היהודים. לא נתנו כמעט אוכל, וכשנתנו היו אלה מנות זעומות של לחם גרוע ותפוחי אדמה קפואים. אפשר היה לראות בגיטו איך שאנשים מתים מרעב ממש ברחובות. ואחר כך היו מכסים אותם בעיתונים. הורים יחד עם ילדיהם מתו ברחוב. כשהייתי מסתובבת בעיר פחדתי תמיד, אם כי ידעתי להתגבר על הפחד. מראה פניי הוא ארי, כך שלא רבים הכירו בי שאני יהודיה. אבל היו מקרים שנסעתי בחשמלית, היו משוחחות הגויות "הנה יהודיה צעירה". אני עשיתי את עצמי כלא שומעת ולא מגיבה כלל.

במשך תקופה ארוכה, כפי שכבר ציינתי, הסתובבתי מכפר לכפר והייתי שוהה במקום אחד מספר שבועות, הכי הרבה חודשים. עבדתי, עזרתי לאיכרים בעבודות שונות, במרעה ובעבודות בית. אמנם לא היו לי תעודות, אבל הצלחתי בכל זאת. הייתי בת שתים עשרה בערך באותו זמן. במקום אחד, אחרי שהכירו שאני יהודיה, ביקשו שאעזוב את הבית. הם לבד פחדו. שמעתי שהגרמנים מסתובבים ומחפשים יהודים. עזבתי מקום זה ושוב נדדתי. עד שהגעתי לכפר אחד שבו הייתי אצל איכר אחד כחצי שנה. אינני זוכרת לא את שם הכפר ולא את שם האיכר. אחרי המלחמה ביקרתי אותם. בסביבת בואלַה לֶסיה. הם לא ידעו שאני יהודיה, כל העת שעבדתי אצלם. למזלי הרע, הופיע אחיו של האיכר לחופשת מולדת מגרמניה. הוא עבד שנתיים בגרמניה. לכבודו ערכו מסיבה. יכול להיות שהתנהגתי יותר מדי בחופשיות. הוא שר שירים גרמניים ואני הצטרפתי. בסופו של דבר הוא התחיל לחשוד בי או יותר נכון הבין לפי התנהגותי או לפי השירה. אחרי המסיבה הוא יצא עם המשפחה החוצה והם שוחחו. הרגשתי שהעניין הולך ומסתבך. עשיתי את עצמי שאינני מבינה כלום. האח הלך הביתה והם, האיכרים שעבדתי אצלם, התחילו לחקור אותי. מי אני. הכחשתי וסיפרתי להם את סיפורי הישן נושן. הלכתי לישון. בלילה שמעתי שהם מדברים עלי. היינו בחדר אחד. חשבתי שעלי לשחק את המשחק עד הסוף. למחרת בבוקר שוב התחילו לחקור אותי. המשפחה היתה באמת של אנשים טובים. הוא הסביר לי שאת טובתי הוא דורש, היות ואם אחיו חושד בי הרי הגרמנים יבואו לברר את העניין ועלולים להרוג אותי יחד עם בני המשפחה. הוא הסביר לי שהוא מוכן להעביר אותי לאחותו ללילה ומשם שאסתלק, כדי לא ליפול בידי הגרמנים ולא להכשיל אותו. בסופו של דבר גיליתי לו. אבן נגולה מליבו, וכעת באמת קיים מה שהבטיח. נודע לי אחרי המלחמה שהגרמנים סחבו אותו לחקירות, חיפשו את עקבותיי. הוא סידר כך שלבד לא ידע איפה אני, כך שלא יכול לגלות (קראו לי הלנה קובלסקה). הם היו קשורים אלי ונפרדנו בדמעות בעיניים. האחות היתה כמו אחיה ולא גילתה. עוד אז נודע לי שכבר מחפשים אותי והסתלקתי במהירות מהכפר הזה. אני בטוחה שהאח שחזר לגרמניה הוא מסר עלי. התגלגלתי שוב עד שהגעתי למשפחת פולקסדויטשה. היה להם ילד והם הצטרכו מטפלת שתטפל בילד. לא היו לי ניירות והם לא ידעו עלי כלום. שם עבדתי קשה מאד. שמעתי שהם מחפשים עוזרת. באתי אליהם והצעתי את עצמי. הם שאלו אותי מי אני; וסיפרתי להם את הסיפור שהיה מוכן מזמן. אמרתי שאני מעיירה מסביבות ורשה (כבר שכחתי כעת אפילו את שם העיירה). הוריי ניספו במלחמה, לא נשאר לי שום קרוב. הוא קצת חשש ושאל איפה הייתי עד עכשיו. אמרתי לו שחיפשתי עבודה, אבל לא יכולתי לקבל היות והייתי צעירה מדי ולא קיבלוני בשום מקום. בסופו של דבר הוא השאיר אותי בעבודה. לא גיליתי לו את המקומות בהם עבדתי.

בעת שהייתי אצל הפולני הקודם היתה לו חברה, אולי אהובה, שכל הזמן כפי הנראה חשדה בי. היא תמיד היתה חוקרת אותי. אני התמדתי בסיפורי. פעם אחת היא אמרה לי "אולי בכל זאת נשארו איזה ניירות, אולי בכניסה אחרי שטבלו אותך". אמרתי לה שגם אני חיפשתי ולא מצאתי. היא היתה נוסעת ממקום למקום ואמרה לי שתסיע לעיירה שלי לחפש אולי בכל זאת היא תוכל למצוא משהו (כאילו לטובתי היא התכוונה). אמרתי לה בסדר. בלבי מובן שחששתי מאד, איך ייפול הדבר. כעבור כמה ימים היא חזרה ואמרה שכל הניירות מהכנסיה נשרפו. ובכן, פחדי עבר, ולה אמרתי: "הלא אמרתי לך שלא מצאתי דבר", ובזה נסתיימה הפרשה זו. היא הפסיקה להציק לי. כל העת היא הסבירה את התעניינותה בי היות ולפי דעתה קשה לקבל עבודה בלי שיהיו ניירות בידי.

במשך כל הזמן שנדדתי ממקום למקום, לא פגשתי ביהודים. אפילו לו הייתי חושדת במישהו לא הייתי שואלת, כי עלולה הייתי לטעות והשאלה הזאת יכלה להיות יותר מדי יקרה בשבילי. לא רציתי להסתכן בשאלה כזו. במשך הזמן התהלכתי די חופשית. התרגלתי, ונדמה לי שגם לא פחדתי. היתה לי הרגשה שלא יכירו אותי והאמנתי שיש לי מזל. דיברתי יפה פולנית. גם בבית דיברתי פולנית.

אצל הפולקסדויטשה הייתי חודש-חודשיים. עזבתי את המקום כיוון שהוא התחיל לחשוד בי ולהציק לי. התחלתי לפחד ממנו. פעם אחת חתכתי בצק לאטריות והם העירו לי שכך חותכים יהודים. לא ידעתי מה לענות, אמרתי שכך נוח לי. הם חתכו קדימה ואני חתכי אלי. ראיתי שהמקום הזה לא נוח לי יותר, קמתי בוקר אחד ועזבתי אותם. לא אמרתי להם כלום, כי לו הייתי אומרת היו חושדים בי. על כן הסתלקתי בשקט. משם עברתי לכפר אחר. אינני זוכרת לאן הלכתי. הלכתי לאן שרגליי הובילו אותי. שוב פעם קיבלתי עבודה בכפר אחר. הסתובבתי בכפר כמה ימים עד שמצאתי את מקום העבודה החדש. האיכרה הזאת ידעה שאני יהודיה. לא היה לה בעל. היו לה שלושה ילדים ואבא. מתחילה לא אמרתי לה, אבל היא הכירה בי והיה לי אמון אליה. מה שקרה לבעלה אינני יודעת. היא אמרה לי שהיא תחזיק אותי כל זמן שלא יתחילו לחשוד. במקרה כזה היא הבטיחה להעביר אותי למקום אחר, ושם עלי להופיע כבת דודה של פולניה זאת, לא רחוק מכאן. אצל הפולניה עם שלושת הילדים הייתי מספר חודשים. זה היה בקיץ 1944 (כאן סיפרתי על מקומות שעדיין זכורים לי. בדרך כלל עברתי במשך השנתיים בהרבה מקומות שכולם נשכחו ממני).

עבדתי אצלה בכל מיני עבודות. חלפו ימים והכל היה בסדר. בוקר אחד באה הפולניה במרוצה אלי, אני ישנתי באסם, ואומרת שגרמנים באו לקחת אותי. נורא נבהלתי. היא הרגיעה אותי ואמרה שבכל הכפר אוספים אנשים לעבודה בגרמניה. לגרמנים נודע שאני אצל איכרה זו. הם לא ידעו שאני יהודיה. הם אספו אנשים מגילאים שונים. כל זה לא ידעתי באותו בוקר, אבל לא היתה לי שום ברירה וירדתי. בחוץ חיכה גרמני עם אופניים והלכתי איתו. הגרמני הרגיע אותי ואמר לי שלא יקרה לי כלום. אמר לי שלוקחים אותי לעבודה וישלחו אותי לגרמניה. הוא הלך בכפר ואסף עוד אנשים, כפי הנראה לפי רשימה שהיתה לו. לרוב היו ילדים בני ארבע עשרה-חמש עשרה.

כשהייתי אצל הפולנים הייתי מתפללת כל ערב יחד עם בני המשפחה, אבל לכנסיה לא הלכתי. הם היו מרוצים, כי מישהו צריך היה להישאר בבית. כמעט וסידרו לי קומוניה (מן בת מצווה), אבל אינני זוכרת למה לא הלכתי לזה. ענדתי צלב תמיד, להתפלל למדתי מהילדים.

הגרמני הוביל אותנו לכפר אחד, שם ריכוז את כל האנשים שעמדו לשלוח לעבודה לגרמניה. היה לי מזל, הגעתי מאוחר מהאנשים שהובלו קודם, במשך הלילה כנראה, הכניסו לתוך בית הרבה אנשים וסגרו אותם. הוציאו את כולם ובדקו אותנו ונתנו לנו זריקות. היינו בחוץ, נתנו לנו לשתות קפה. אני נורא בכיתי. הם לא ידעו שאני פחדתי להיות אצל הגרמנים. התחננתי שיתנו לי ללכת, למעשה לא היה לי לאן ללכת. הם הרגיעו אותי ואמרו שיהיה לי טוב בגרמניה.

כל הזמן שהייתי אצל הגויים לא ידעתי כלום מהנעשה אצל היהודים. שמעתי אמנם מפי הפולנים שמציקים ליהודים, אבל לא ידעתי על ההשמדה. רק פעם אחת נזכרתי, שנכנסתי לבית אחד לבקש אוכל, פגשתי בנערה מהעיר שלי. שתינו הסתכלנו אחת בשניה ולא אמרנו כלום. כשהפולנים שאלו לרצוני, ביקשתי כוס מים והסתלקתי משם בלי להגיד דבר. את הבחורה הזאת פגשתי בגן שמואל. אני הכרתי אותה כי הייתי יותר מבוגרת. היא לא הכירה אותי.

עוד בתקופה של היציאות שלי מהגיטו היה לי פעם מקרה מוזר. שוטר פולני ראה אותי שאני עוברת את הגדר. הוא הזהיר אותי שאחזור חזרה, אבל אני אמרתי לו שבקושי עליתי על החומה ולחזור אינני רוצה. הוא חשב קצת ואמר לי להיכנס לבית שממול. בסביבה היה מחנה של גרמנים. הוא פחד שראו אותי. עשיתי כפי שהוא אמר. כשראה שאין גרמנים, אמר לי להסתלק במהירות. כן עשיתי. שיחק לי המזל שוב פעם. כשהייתי הולכת בכביש או בדרך, הלכתי בבטחון. כשהייתי פוגשת גרמנים הלכתי ולא הראיתי להם שום סימן של פחד. הם היו מסתכלים לתוך העיניים לראות איך אני מגיבה, אבל אני הייתי ממשיכה ללכת או שהייתי מחזירה להם מבט לתוך העיניים בלי פחד.

בהיותי אצל איכרה אחת הייתי כל בוקר הולכת להביא את החלב של הפולניה למקום ריכוז בשביל הגרמנים. הם חוייבו לעשות כן. בהיותי שם התיידדתי עם ילדות של השכנים. משום מה האיכרה שלי אסרה עלי לשחק עם אחת הילדות של השכנים. אולי פחדה שיכירו שאני יהודיה. גויה זו ידעה עלי.

בוקר אחד הציעה לי הילדה השכנה שנלך יחד להביא את החלב. הסכמתי. בדרך היא אמרה לי למה שנלך יחד, הציעה לי שתיקח את החלב שלי ותביא למקום. נתתי לה וחזרתי הביתה. הפולניה השתוממה למה חזרתי כל כך מוקדם. סיפרתי לה מה שעשיתי. היא נוראה כעסה. אולי פחדה שהילדה ההיא לא תביא את החלב למקום והגרמנים יתבעו חלב נוסף. היא לא חשבה הרבה, הורידה לי את המכנסיים והרביצה לי בכל כוחה. באותו זמן ישב אצלה אחיה מכפר אחר. הוא ישב ולא הוציא הגה. אחר שקיבלתי את ה"מנה", קמתי והתלבשתי ויצאתי למרעה. כשחזרתי הביתה לפנות ערב, היא שאלה אותי: "את מי את אוהבת יותר – אותי או את בעלי?" אמרתי לה שאני אוהבת את שניהם שווה. מה יכולתי להגיד לה. באותה תקופה עדיין יכלו הנוצרים להיכנס לגיטו. יום אחד הם השאירו אותי לבד ונסעו לגיטו לקנות בגדים וחפצים שונים אצל היהודים.

אחר שהיא הרביצה לי בנוכחותו כל כך חזק, בא אחיה שוב פעם למחרת ולקח אותי אליו. הוא נתן לה מנה הגונה על כך שהיא מרביצה לילדה קטנה. היא צעקה שאינה חייבת כלל להחזיק יהודיה. אני נסעתי בחפץ לב עם אחיה.

אצל איכר זה הייתי תקופת מה. שם באמת היה לי טוב. אבל גם משם הוצרכתי לברוח, כי יום אחד באו הגרמנים והתחילו לעשות חיפושים. על יד הבית שלהם היה יער גדול, וכשנודע להם שהגרמנים סורקים את הכפר, באה פולניה ואמרה לי שאין ברירה ועלי לברוח ליער. היא עמדה על יד הגדר ובכתה. ושוב פעם חזרתי. לא יכולתי להיפרד ממנה. התקשרתי איתה מאד. היא הסבירה לי שעלי לברוח אם ברצוני להישאר בחיים. לכן גם משם הלכתי. בשנים הראשונות הכירו בי יותר שאני יהודיה, עדיין קטנה הייתי, אבל יותר מאוחר כבר בודדים יכלו להכיר אותי, כבר היה לי יותר בטחון ולא פחדתי. הייתי משוטטת גם בלילות במקרה ולא קיבלתי מקום לינה. לא אחת הייתי ישנה בחוץ, כי היה חושך ולא יכולתי להגיע לבית. פעם שכבתי לישון בחוץ, בבוקר התעוררתי ושכבתי בקרבת בית שבלילה לא ראיתיו. הכלבים היו מבריחים אותי בלילה, במקרה שלא היה יוצא אלי בעל הבית ושואל לרצוני. ביקשתי ללון. היו מקרים שפחדו להכניס אותי בלי אישור של זקן הכפר. הצטרכתי ללכת אל זקן הכפר כדי לבקש רשות לינה. תמיד היו חוקרים אותי על כך שלא היו לי ניירות. אחר חקירות רבות, כשבפי הסיפור שסיפרתי להם בלי פחד, היו משתכנעים ונותנים לי את האישור ללון.

הגרמנים התייחסו גם לפולנים בצורה ברוטלית, היו מרביצים להם וגם היו הורגים את מי שהיה מתנגד להם. "מי שלא מסר להם מזון" היו מענישים. היו בין הפולנים גם משתפי פעולה, כשיחד עם הגרמנים התנכלו ליהודים.

אני חוזרת כעת למקום הריכוז שריכזו אותנו לפני המשלוח לגרמניה. הבדיקות היו בעיקר בעיניים. הם שחררו רק את חולי העיניים וחולי לב שלא יכלו לעבוד. כפי שכבר סיפרתי, החזיקו את הראשונים בדוחק בבית אחד סגורים שלא יברחו. כשאני הגעתי עברנו את הבדיקות ושלחו אותנו ברכבת לגרמניה. תנאי הנסיעה היו גרועים מאד. הכניסו אותנו לקרונות משא וסגרו אותנו מבחוץ ושמרו שלא נברח. אינני זוכרת לאיזו עיר הגענו. באותה עיר הייתי  רק מספר שעות, משם העבירו אותנו לעיר אחרת, מקום שחילקו אותנו לעבודה. הכניסו אותנו למין לשכת עבודה. רשמו אותנו ואיכרים גרמנים היו באים ובוחרים להם עובדים, כמו עבדים. במשך היום באו ממקומות רבים גרמנים ולקחו איתם את הפולנים. אני נשארתי יחד עם עוד שתי בחורות אחרונות. זה כבר היה בשעות הצהריים. איזה גרמני בא ולקח אחת מהשתיים, כך שנשארנו שתי בחורות לבד. היא היתה גבוהה ורזה ואני הייתי קטנה ורזה. הייתי אז בת שש עשרה. ישבתי וחשבתי מה יהיה, את כולם כבר לקחו ורק אנו שתינו נשארנו. פתאום הופיעה גרמניה, שראיתיה כבר קודם לכן, כנראה שלא מצאה משהו מתאים והלכה. כשחזרה, כבר לא היה לא מבחר. לפניה היה עוד גרמני שהתלבט ולבסוף החליט לקחת את שתינו, אבל כשהיא הגיעה היא עמדה על כך שהיא צריכה גם כן אחת. הם התחילו להתווכח. הגרמני עמד על כך שהוא לוקח את שתינו. אחר דין ודברים הוא ויתר לה ואמר, בהצביעו עלי: "קחי לך את זאת" ובסופו של דבר היא רשמה אותי ולקחה אותי לביתה. בדרך נורא פחדתי. פעם ראשונה אצל גרמנים. פרצתי בבכי. לא ידעתי מה הם עלולים לעשות לי. היא הרגיעה אותי והבטיחה לי שיהיה לי טוב אצלה. הבנתי שהיא דיברה אלי, אבל עשיתי את עצמי שאיני מבינה, רק מלים ספורות. מה שכדאי היה לי הייתי מבינה, ואת השאר לא הבנתי.

היא הביאה אולי לביתה, שלא היה רחוק מלשכת העבודה. היה לה בעל בחזית שלא ראיתיו. כמו כן, היו לה הורים וילד אחד. היתה זאת משפחה מסודרת ודי עשירה.

כשהגענו, הסתכלה עלי אמה ואמרה לה: את מי הבאת? היא כעסה ואמרה לה שלא היה מבחר גדול וגם זאת תעבוד כמו שצריך. היה להם גם שבוי צרפתי. הם הגישו מיד אוכל והבטיחו שיהיה לי פה טוב. הם התחילו לשאול עלי, מאין אני. מובן שפה היה לי יותר קל לא לענות. עשיתי את עצמי שאינני מבינה. למחרת התחלתי לעבוד. עבדתי בסידור הבית. למדתי לבשל וטיפלתי בבן שלה. גם עבדתי בחקלאות. חלבתי פרות, עשיתי את כל העבודות שרק יכולתי. אחר תקופת מה הם היו שבעי רצון ממני. הם התייחסו אלי די יפה. אכלנו כולנו על ידי שולחן אחד. אני הצטרפתי עם כל בני המשפחה. מובן שלמדתי גם במשך הזמן גרמנית, דיברתי בשגיאות והכנסתי מלים באידיש. הם לא הרגישו כלום, חשבו שכך לומדים זרים גרמנית, אבל נדמה לי שהאב כן הבין. הוא לא אמר כלום, היה מחייך. הבת היתה אומרת לו: "למה אתה צוחק? לו אתה היית מדבר שפה זרה היו צוחקים עליך".

הייתי אצלם שנה שלמה. הבית שבו גרתי היה על גבעה והכפר היה למטה. ביום ראשון, יום חופש, היו מרשים לי לרדת ולהיפגש עם הפולנים שבכפר. בכפר הזה היו כל מיני לאומים. צרפתים, רוסים, אוקראינים, פולנים. בילינו את ימי החופש בטיולים ובשיחות ובמשחקים. כל אחד היה מספר איך מתנהגים הבעל בתים שלו. היה שם פולני אחד שסיפר שהוא עם העובדים אוכל לחוד במטבח ובעלי הבית יושבים בחדר האוכל בנפרד מהם. מאד התפלאו לשמוע שאני אוכלת יחד עם בני המשפחה על יד שולחן אחד. היו כאלה שקיבלו מכות וגם התעללו בהם. הערב הייתי חוזרת הביתה.

ערב השנה החדשה האזרחית נערכה מסיבה של הפועלים הפולנים. גם אותי הזמינו למסיבה הזאת. רציתי מאד ללכת, אבל הגרמניה לא הרשתה לי ללכת. כעסתי עליה מאד, אבל היא הסבירה לי שהיא איננה מוכנה שנערה כמוני תלך לנשפיה כזאת. לא הבנתי למה היא מתנגדת, אבל למחרת, אחרי שירדתי לכפר, סיפרו לי שהיה שם "שמח". החבר'ה השתכרו והתחילו להתעסק עם הבחורות. שמחתי שהיא אסרה עלי ללכת. כשחזרתי וסיפרתי לה שאני שמחה שלא הלכתי, היתה מאד מאושרת ששמעתי בקולה. פעם אחת הלכתי לטייל ביום ראשון יחד עם הפולנים (הפולנים חוייבו לענוד אות "פ" על הבגדים). ניגש אלינו גרמני ושאל את אחד החבר'ה איפה האות. הוא הראה שיש לו אות בצד השני של הדש, והגרמני הוריד לו שתי סטירות לחי מצלצלות וצעק עליו לענוד את האות מלמעלה. חזרתי הביתה ודרשתי שיתנו גם לי אות, כי אינני רוצה שיסטרו לי ברחוב. הגרמניה "שלי" התנגדה בכל תוקף שאני אענוד את האות. היא אמרה שבמקרה שמישהו יעיר לי על כך, שאביאנו אליה והיא כבר תסתדר איתם, ולא נתנה לי לענוד.

פעם היתה מסיבה אצלם ובאו לבקר שני חיילים גרמנים. הם הזמינו גם אותי להשתתף, אבל אני השתמטתי שיש לי עבודה. למעשה, פחדתי להיפגש איתם. הם הפצירו בי מאד, ואמרו שאצלם כולם משתתפים. בסופו של דבר הלכתי. מאז היו מבקרים מדי פעם בפעם. הם לא העלו בדעתם שאני יהודיה.

כשהמצב של הגרמנים הלך ונעשה קשה יותר, אמנם בעלת הבית שלי לא העלתה את זה על הדעת, כי לפי הרדיו שלהם המצב היה שפיר. אני קיבלתי ידיעות מהפולנים. פעם אחת הייתי איתה בעבודה בחוץ אמרתי לה שיש לי הרגשה שהמלחמה עומדת להסתיים ושאוכל לחזור הביתה. היא פרצה ואמרה שלא יהיה כדבר הזה. היא אמרה לי שאם הרוסים יבואו הם מענים את האנשים, מוציאים את הלשון ודופקים מסמר דרכה לשולחן. חשבתי בליבי, לו אך ידעת מה שבני עמך עושים לבני עמי...

רק חשבתי, אבל הגה לא העליתי על שפתיי. אינני יודעת אם היתה נאצית, אבל על כל פנים האמינה שהגרמנים ינצחו במלחמה. את בעלה לא ראיתי אף פעם. היא היתה דואגת לו כי מכתבים ממנו הגיעו רק לעתים רחוקות. אין לי מושג איפה היה, באיזו חזית. בסופו של דבר הבינו שהמצב נואש. החזית הלכה והתקרבה. דומני כי זה היה בחורף, מרץ 1945, כשהחזית התקרבה ממש החליטו כל הגרמנים מהכפר שהייתי בו לברוח מהרוסים הקרבים. אינני זוכרת את שם הכפר, אבל אני זוכרת שהיינו לא רחוקים מקניגסבורג. הגרמנים שאצלם עבדתי ארזו את מיטב חפציהם, הרבה דברים קברו באדמה במרתף, והתחלנו לסגת לכיוון ברלין. אני נסעתי איתם. הפולנים שאלו אותי בהפתעה על כך שאני נוסעת עם הגרמנים. כשיצאנו מהכפר ראינו כבר את קניגסבורג בוערת. גם כעת אינני יודעת להסביר, אבל היתה לי הרגשה שעלי לנוסע איתם, ולמעשה עשיתי טוב שנסעתי, כי כשהגיעו הרוסים לא רצו להבחין בין פולנים ורוסים וכל יתר העמים, הם לא התחשבו והאשימו את כולם שלא נשלחו בכוח לעבודה אלא כמשתפי פעולה. שמעתי גם מעשים של התפרעויות כלפי בחורות. כשנסענו בעגלה, יחד עם מאות עגלות, הצטרכנו מדי פעם בפעם לפנות את הדרך לחיילים שנסעו הלוך וחזור. ברובם גם הם נסוגו בכיוון לברלין. אני זוכרת שהגענו לילה אחד בקרבת כפר ורצינו לנוח, ללון שם, אבל אנשי הכפר לא רצו להכניס אותנו. בכל זאת לנו שם ובבוקר השכם יצאנו משם ושוב פעם נסענו. יצאנו בקושי כי הכבישים היו מלאים עם גרמנים בורחים. אני נזכרת שפעם נעצרה השיירה. היה קר מאד, ירדתי מהעגלה והתחלתי להתהלך כדי להתחמם. כשהתקדמתי קצת שמעתי שיחה ברוסית, מאחת העגלות שהתקדמו כמונו בכיוון לברלין, רוסית לא ידעתי אבל הבנתי קצת. ניגשתי לעגלה ושאלתי מי אתם. ענה לי בחור אחד שהוא פולני ואיתו נסעה חברתו, רוסיה. החלפנו מספר מלים, דיברנו שהרוסים משיגים אותנו ועוד מעט ישחררו אותנו, ושהגרמנים גמורים לגמרי. הם שאלו אותי מה אני עומדת לעשות. אמרתי שאני חוזרת הביתה לפולניה. הוא התכוון לנסוע לרוסיה יחד עם הבחורה שלו.

כשחזרתי לעגלה שלי שאלתי את הגרמניה שאצלה עבדתי מה יהיה, כמה זמן זה ימשך. אבל גם אז היתה משוכנעת שהכל יהיה בסדר והגרמנים ינצחו ויחזרו הביתה. אמרתי לה, האם אינך רואה שעוד מעט יבואו הרוסים ותוך כדי שיחה התחילו הגרמנים שהיו מלפנינו לברוח חזרה. חיילים ואזרחים. הרוסים עקפו את השיירה ולכדו אותנו במלכודת. היו כאלה שהשאירו מאחוריהם הכל. אנחנו היינו בקצה השיירה והצלחנו לחזור לכפר הנ"ל עם העגלה. אותו לילה היה "שמח". הגרמנים התפללו ובכו וחששו לבאות. רגשותיי היו מעורבים: שמחתי ולא שמחתי. גם אני לא ידעתי מה מחכה לי. במשך הלילה נמנמתי קצת. לפנות בוקר יצא הצרפתי להשקות ולהאכיל את הסוס וחזר בריצה להודיע לנו שהרוסים כבר כאן. מרוב שמחה שכח לתת אוכל. כעת שמחנו שמחה גדולה. הם בכו מפחד. יצאתי לראות אותם. את החייל הראשון ראיתי רכוב על סוס, ומאחוריו כבר הלכו כל היתר. מיד התחילו לטפל באנשים. ציוו לצאת לכל עובדי הכפייה, ריכזו את הפולנים לחוד, את האוקראינים לחוד, כמו כן את הצרפתים. על הגרמנים ציוו להישאר בבתים. הפולנים לא איבדו את עשתונותיהם. הם לקחו מהגרמנים כל מה שרק יכלו וברחו לכיוון הגבול בין גרמניה ופולין, חשבו שיוכלו להגיע מהר הביתה. הזוג שפגשתי (הפולני והרוסייה) לפני כן ניסו לשדל גם אותי שאקח מהגרמנים חפצים ואסתלק איתם, אבל התברר כשהגיעו לגבול, לא נתנו להם לעבור. אני שוב פעם נשארתי עם המשפחה הזאת. את כל הפולנים לקחו למחנה, כפי שנודע לי. את הצרפתים שלחו לגבול, כפי הנראה שלחו אותם לצרפת. לפנות ערב ציוו על הגרמנים לחזור לבתיהם, הכוונה לפליטים, כשנסעתי עם המשפחה הביתה, פגשו אותנו רוסים ושאלו למה אני עדיין איתם. שתקתי. למעשה, פחדתי גם מהרוסים. הם יעצו לי להתרחק מהגרמנים, כי אחרת יחשבו גם אותי לגרמניה. על כן הלכתי קצת יותר מהעגלה. אבל כל הזמן המשכתי ללכת איתם. התרחקתי מהם ושמרתי איתם על הקשר. אחרי מספר ימים הגענו הביתה. הם מאד התחננו שאשאר איתם. אולי חשבו שאוכל לעזור להם. ואני נשארתי, אינני יודעת לבד למה. מצאנו את הבית הפוך, הכל היה מזוהם ומלוכלך. הבית היה ממש הרוס. במיטה שלי מצאתי רימון. הגרמני הזקן פחד מזה וביקש אותי לשים את זה בצד ולא אגע בזה. אני לא ידעתי אפילו מה זה. למזלי לא שיחקתי בו.

מספר ימים שהיתי איתם. עזרתי להם לסדר את הבית. בינתיים התחילו הרוסים לחקור איפה עוד נשארו פולנים. הרוסים עצרו אותי, הודיעו לי שעלי לעזוב את הגרמנים. גם כשעזבתי אותם לא גיליתי להם שאני יהודיה, גם לרוסים לא גיליתי. הרוסים לקחו אותי ועוד פולניה מאותו כפר לעיר אחת בגרמניה.

חשדתי בפולניה הזאת שהיא יהודיה, אבל מתוך הרגל לא שאלתי אותה. העסיקו אותנו בפינוי הריסות, באריזת דברים ומשלוחם לרוסיה, אספנו את כל הרכוש הגרמני שהתגלגל, שהגרמנים נטשוהו. כך עבדתי דומני חצי שנה, ואולי פחות. גרנו קבוצות קבוצות בבתים. בהתחלה התייחסו אלינו רע מאד, לבסוף כשהתארגנו התחילו להתייחס באופן אנושי יותר. אני הייתי יחד עם הפולנים.

אחר כך שחררו אותנו קבוצות קבוצות ושלחו אותנו לפולין. כשהגענו לפולין הלך כל אחד לדרכו. כפי שכבר אמרתי, לא גיליתי לרוסים שאני יהודיה, אף על פי שראיתי בינינו גם יהודים. עדיין פחדתי. כשסיפרתי על כך אחר כך, אמרו לי ששגיתי, שיכולתי לחסוך את העמל של חצי השנה.

כשחזרתי לפולין, הזדמנתי בדרכי לכפר אחד שם עמדתי ללון, כי לא ידעתי מה אני עומדת לעשות. סיפרתי להם שאני חוזרת מגרמניה. הם קיבלו אותי יפה מאד. ביקשו אותי שאשאר, כי היתה להם עבודה רבה. הסכמתי להישאר ולעזור להם. שם פגשתי באישה אחת שהיתה נוסעת מדי פעם לעירי לשוק ואמרה לי שתיקח אותי איתה. כעבור יומיים חליתי. קיבלתי חום גבוה. מובן שבכפר לא היה רופא. גם לא היה להם כל כך הרבה אוכל. הם קראו לכומר שהיה כפי הנראה מנוסה, והוא קבע שיש לי טיפוס. סיפרו את שערותיי ובמשך שבועיים הייתי חולה מאד. מסרתי להם את הבגדים שלקחתי איתי מגרמניה שימכרו אותם ושיביאו לי רפואות ואוכל מיוחד כפי שציווה הכומר, לחם לבן ואוכל קל שלא היה להם. הבת שלהם נסעה העירה והביאה תמורת הדברים שלי כל מה שהיה דרוש לי. הם טיפלו בי יפה מאד. כשהיה משבר המחלה, בא שוב פעם הכומר. אני שמעתי שהוא אמר להם שאם הלילה לא אמות, סימן הוא שאבריא. כך היה. למחרת בבוקר ירדתי מהמיטה לצרכיי. במחלה זוכרת אני דיברתי דברים מתוך חום, חלמתי שהגרמנים רודפים אחריי, ומאז התחלתי להבריא. שהיתי אצלם מספר חודשים. קודם הבראתי, אחר כך נשארתי אצלם לעבוד כתמורה על טיפולם המסור. על אף הכל, גם להם לא גיליתי שאני יהודיה. ידעתי שהמלחמה כבר נגמרה, אבל משהו עצר בעדי מלגלות.

כשהגעתי לעירי, האישה שהבטיחה להביאני קיימה את דבריה. כאן היא עזבה אותי. כשפגשתי כאן אנשים הם מיד הכירו אותי. הלכתי לביתי. פגשתי את בעלת הבית. היא קיבלה אותי יפה מאד, סיפרה לי שבעלה מת. הבת שלמדתי איתה יחד בבית הספר גדלה שבקושי הכרתי אותה. הייתי רק מספר ימים בעירי. כאן כבר התחלתי לחפש ולהתעניין ביהודים. פגשתי בחורה יהודיה אחת שנשארה בחיים על ידי פולני שהציל אותה במשך כל המלחמה. הוא הסתיר אותה כל הזמן במרתף וטיפל בה, מ-1940. אפילו לאחותו לא סיפר עליה. היא יעצה לי לנסוע לורשה לחפש יהודים. היא עצמה החליטה להישאר עם הפולני כתודה על שהציל את חייה. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממנה, אבל היא לא התחשבה בכך. היא לקחה אותי כעבור כמה ימים לורשה. באתי לורשה, נרשמתי בקומיט (ועד היהודים), התחלתי לחפש קרובים, אבל לדאבוני לא מצאתי איש. שם התאספו הרבה ילדים כמוני שלא היו להם הורים, שהיו בודדים. הייתי איתם. היו גם בני מזל שהיו מוצאים קרובים. זה פגש את אביו וזה את אימו וזה את דודו. אני חיפשתי והכל לשווא. בורשה הייתי תקופה די ארוכה. משם חילקו אותנו לבתי ילדים שונים. היו בתי ילדים בקראקוב ובלודז'. אני החלטתי לנסוע ללודז', היות ואבא שלי היה לודז'אר. קיוויתי אולי בכל זאת אפגוש באיזה קרוב.

סמוך לנסיעה ישבתי פעם בחדר האוכל בועד, שם ישבו יהודים ואכלו. פתאום עברה אישה שהכרתי אותה. זאת היתה בת דודתי מניה. מובן שהתחלנו לחקור אישה את רעותה ולספר על הקורות אותנו. התברר ששתינו היינו בורשה תקופה די ארוכה. לא מצאתיה כיוון שנרשמה שם על שם בעלה. היא ביקשה שאשאר איתה בורשה, אבל היות וכבר נרשמתי, לא יכולתי לשנות וגם רציתי עוד לחפש. היא הציעה לי להיכנס לקיבוץ ולעלות ארצה. היא נסעה לחוץ לארץ ונמצאת עכשיו בדרום אפריקה. בלודז' הייתי בוֶולֶנובֶק בבית ילדים. גם שם שהיתי תקופה די ארוכה. אני אינני זוכרת בדיוק את כל התקופות והזמנים ששהיתי בכל מקום. למדנו בבית הילדים וגם עבדנו. קיבלנו חינוך פולני. לתנועה הגעתי הודות למורה אחד, בנימין מידלמכר, שהיה קשור עם התנועה והוא פעל במחתרת. המנהלת שלנו התנגדה לציונות. הוא השתדל לקרב את הילדים הגדולים לתנועה, וכך התקרבתי לתנועה. המנהלת לא קיבלה אותו לעבודה לשנת הלימודים החדשה. אבל הוא המשיך בקשר איתנו. הייתי הולכת לפעולות. הוא היה נותן לי הוראות מתי לצאת ולהיפגש איתו. סידרתי גם את יציאתי בסתר מבית הילדים. ארגנתי בלא ידיעת המנהלת את עזיבתי. ביום מסוים, בשעה קבועה, ביקשתי את חברתי טובה, שהיתה איתי, שתיקח את מזוודתי כך שאיש לא יראה. אני יצאתי בלי כלום קודם. וכך היה. לילה אחד לנתי אצל חברה מחוץ לבית היתומים ולמחרת יצאתי לעליה, כמתוכנן עם המורה הנ"ל, בעליה בלתי לגאלית.

שכחתי, לפני שנסעתי לורשה מעירי, קפצתי לפולני הטוב שאחיו הלשין עלי. שמחתו מאד איתי וסיפרו לי על החקירות שהוא עבר כשחיפשו אותי וכיוצא בזה. רצו מאד שאשאר אצלם, אבל משך אותי לחפש יהודים. הם ניסו לשדל אותי שהקרובים, במידה ונשארו בחיים, יחפשו אותי. בסופו של דבר הסתלקתי משם כמעט בלי להיפרד. הם ניסו לשכנע אותי שעלי להישאר אצלם בשל כך שהסתכנו בהחזיקם אותי והאשימו אותי שהנני כפוית טובה. לא היתה לי ברירה, ולמחרת קמתי ועמדתי לעזוב אותם. אשתו של הפולני ראתה אותי יוצאת, רדפה אחרי וברוגזה צעקה עלי שכך לא עוזבים אנשים שעשו את מיטב יכולתם למעני. הסברתי לה שוב שאני חייבת ללכת ואם הם לא הסכימו להיפרד ממני בשלום, אין לי ברירה ועלי להסתלק כפי שעשיתי.

יצאתי בקבוצת ילדים שאורגנו על ידי התנועה. עברנו את צ'כיה וגרמניה בדרכנו לצרפת. הסיעו אותנו באוטומובילים. הגענו עם הקבוצה למרסיל. שם שהינו כחודשיים ימים עד לעליה. כשהגיע תורנו, עלינו על אוניית המעפילים "תיאודור הרצל". כידוע, תפסו אותנו האנגלים בלב ים. לא קלה היתה מלאכתם. המעפילים גילו התנגדות והיה ממש קרה באוניה כשהאנגלים ניסו לעלות עליה. בסופו של דבר השתלטו עלינו והובלנו לחיפה. בחיפה הועברנו בכוח לאוניית הגירושים המפורסמת והביאו אותנו לקפריסין.

בקפריסין הכרתי את שלמה, כעת בעלי, שהיה חבר בקיבוץ "נתיב הגאולה". עברתי מקבוצתי לקיבוץ נתיב הגאולה. הייתי בקפריסין מ-1947 עד 1949. כשהוקמה המדינה, הגעתי ארצה עם קיבוצי. שהינו שנה בגרעין בגן שמואל ואחר כך השלמנו את קיבוץ אילון, שהנני חברה בו עד היום.

ולסיכום, עלי להעיר שלילות רבים חולמת אני עדיין על הזוועות שראיתי, ולא אחת רודפים אחרי הגרמנים בחלומי.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial