מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.38 - עדות משה חטב (שניצר)

עדות משה חטב (שניצר)

                                                                                                            23.1.1963

 

ע י ן   ד ו ר

התגייסתי לצבא ארצות הברית ביולי 1942, הייתי באנגליה, צרפת, הולנד, בלגיה וגרמניה. בשנת 1943, בדצמבר, יצאתי מארצות הברית לאנגליה, שם הייתי עד לפלישה לנורמנדיה. השתתפתי בגל השני של הפלישה, ב-6 ביולי 1944. יחידתי השתתפה בפריצה לצרפת

מסן-לו עד לפריז. ובבלימת הפריצה הגרמנית בדצמבר 1944, שהיתה מכוונת לבודדות המחסנים האמריקאים בצפון בלגיה.

בבלגיה, בליאז, בערך בסתיו 1944, עברנו ברחובותיה וראינו באחד החלונות דגל כחול לבן בין יתר דגלי האומות. קפצתי מהמכונה, נכנסתי לבית, שם היתה משפחה יהודית צעירה בן שלושים ושש, שהם היו בפולין בפועלי ציון שמאל, וברחו משם והסתתרו בבלגיה אצל משפחה גויית. שמם גולה, אין לי ידיעות עליהם מאז. הוא היה האיש היהודי הראשון שראיתיו באירופה מאז הפלישה. התנשקנו מרוב התרגשות, והוא סיפר לי על החיפושים ועל הרדיפות, ואיך שהוא הצליח להימלט מהנאצים. שאלתיו האם יש יהודים במקום והוא נבהל מהשאלה, כי התחיל לחשוד בי, עד שהבהרתי לו מי אנוכי. נאלצתי לעוזבו, כי השיירה המשיכה בדרכה. זו היתה התרשמות ראשונה על יחסם הטוב של הבלגים ליהודים, שגם התאמתי בעיניי אחר כך.

תמיד הלכתי לחפש יהודים בכל מקום לאן שהגעתי, ובראש וראשונה חיפשתי שומרים. בהגיעי לבריסל, מצאתי קן של השומר הצעיר שהם הבוגרים, שהם היום בעין החורש (דוגי לאה). זה היה אחרי השחרור של בלגיה, אבל עוד בזמן המלחמה מצאתי שם פעילות עניפה בקן, עם כל השכבות, וגם מסרתי להם על התנועה באמריקה. שהיתי אצלם במשך יומיים והם טיפלו בי יפה מאד.

בדרכי תמיד בין הפליטים חיפשתי יהודים. פעם, בגרמניה, באחת העיירות, נפגשתי עם משפחה שלמה: הורים עם ילדים. הם היגרו מפולין בשנת 1920. הילדים נולדו במקום והם גרו כל הזמן במקום מגוריהם עד אחרי המלחמה. בזמן שיחתנו, תמיד התחמק מתשובה ברורה באיזה אופן הצליח לעבור את המלחמה.

אחרי סיום המלחמה, כאשר הגענו לברלין (אגב, היינו היחידה האמריקאית הראשונה שהגיעה לברלין), שם פגשתי הרבה פליטים יהודים הם הגיעו מהמזרח עם סיום המלחמה, פגשתי הרבה יהודים בצבא האדום. פעם פגשתי קצין יהודי בדרגת מיור מחיל האספקה, בגיל ארבעים וחמש. הוא סיפר שבנעוריו היה בהחלוץ, היה ממשפחה ציונית והיו לו הרבה שאלות על הארץ ועל יהדות אמריקה. התעניינותו היתה במיוחד על היהדות ועל הציונות.

התרשמותי היא שהוא היה מרוצה ממעמדו, ואישר שקיימת אנטישמיות שם בצבא. גם בנוגע לעליית דרגתו היה מופלה לרעה. פגשתי הרבה יהודים צעירים בצבא הרוסי, אבל מלבד האישור שהם יהודים, לא הרגשתי שום רגש או קשר אל היהדות מצידם. כל הצעירים, ביניהם דוברי יידיש, פחות או יותר התבלט בעיניי השתתפותם של יהודים רבים בתוך ה-N.K.V.D

בפוגשנו פליטים, כאשר נודע לנו שהם יהודים, תמיד ניסינו לתת להם בגדים, שמיכות, מזון וכל עזרה אפשרית. היה איתי צעיר" צבר", שהיגר לאמריקה והיה קצין בצבא האמריקאי, והוא עזר לי הרבה בהגשת עזרה ליהודים פליטים. שמו יחזקאל סלוצקי.

בסתיו 1945 נפגשתי במקרה על יד "פולדה" בגרמניה בחוות הכשרה מעורבת מכל תנועות הנוער, כולל דתיים. בזמן ההוא היה הרעיון להקים קיבוץ מכל התנועות במשותף, אם כי היו להם הרבה מריבות על יסוד חילוקי דעות תנועתיים, וגם דתיים. חלק של אנשינו שעלו ארצה הלכו לקיבוץ שובל. עזרנו להם הרבה בעזרת הקצין הנ"ל.

הרגשתי בצורה מוסתרת אנטישמיות מסויימת מצד הלא יהודים ביחידתי. בהזדמנות אחת, כאשר שהיתי עם שני חיילים אמריקאים אצל משפחה גרמנית, ואף אחד לא ידע על יהדותי, אמר החייל האמריקאי שהוא שונא את היטלר, אבל הוא עשה דבר אחד טוב, שהוא השמיד יהודים. מזה תבינו את יחסם אלינו.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial