מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.36 - עדות אברהם ורד

עדותו של אברהם ורד, קיבוץ רמות מנשה. נולד בביאליסטוק, פולין, בשנת 1924

 

בהתרחש הדברים האלה הייתי צעיר למדי, כך שקשה לי כיום, כעבור עשרים שנה, להעריך נכונה את הדברים, שהתרחשו במהירות מסחררת. מה גם שגורם הזכרון יש לו השפעה רצינית בהערכה כזאת. בבואי לסקור את הדברים, עלי גם להצטמצם בעניינים שההיסטוריה של ההתרחשויות האלה, כי כאמור, עלי לסמוך אך ורק על הזכרון. קשה גם יהיה לתת סקירה נאמנה ברגשות והרגשות בפרק זמן כל כך ארוך, מיום ההתרחשויות ועד ליום כתיבת המלים האלה.

נולדתי בביאליסטוק ביום 23 במרץ 1924, בבית הוריי דוד ורחל ורט. אבי היה חייט בעל השקפות מתקדמות וזה גם השפיע על חינוך ילדיו. היינו בבית ארבעה ילדים: אחי, אחותי, אני ועוד אחות יותר קטנה ממני. למרות האמצעים הדלים בבית, אבי השתדל לתת חינוך טוב לילדיו. למדנו בבית ספר עברי "תרבות", למרות שהשקפות אבי היו יותר מודרניסטיות משציוניות. כך קרה, שבכל זאת הגישה הציונית היתה בבית די מורגשת. בפרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939, נכנסו הגרמנים לעיר. ב-15 בספטמבר 1939 ובהתאם למוסכם עם הסובייטים, יצאו מהעיר ב-22 בספטמבר ובאותו יום נכנס הצבא האדום. כניסתם נהפכה להפגנה נלהבת של מרבית התושבים היהודיים בעיר. הם התקבלו באהבה גלויה ובפרחים ובנשיקות. החיים התארגנו במהרה ועברו סובייטיזציה מלאה בכל השטחים. כל המוסדרות היהודיים, כגון מוסדות הסעד, חינוך, תרבות וכו' פורקו. כל ההסתדרויות הציוניות התפזרו והחיים קיבלו יותר ויותר גוון סובייטי טהור.

הגיעו ראשוני הנחשולים של הפליטים היהודיים משטחי הכיבוש הנאצי. אוכלוסיית היהודים הוכפלה. בזמן הזה נעשו גם הפעולות הראשונות של המיליציה הסובייטית. נאסרו מנהיגי היהדות הבורגנית ה"בונדאית" והציונות והוגלו לרוסיה, ביניהם גם מרבית הפליטים שהגיעו משטחי הכיבוש.

את זה שכתבתי עד כאן יש לראות כהקדמה לעדותי. כדי להבין את הרקע בכלל של האוכלוסיה היהודית בביאליסטוק ב-22 ביוני, ביום פרוץ המלחמה בין גרמניה רוסיה הסובייטית.

באותו זמן הייתי חבר בקומסומול – התא על ידי מנהלת הרכבת של ביילורוסיה סניף ביאליסטוק. ראיתי בשחרורה של ביאליסטוק על ידי הצבא האדום כשחרור מלא מכל הבחינות, כמו אזרחית, חברתית, כלכלית וכו'. כמובן גם מבחינתי אני, שזה נתן כאילו זקיפות קופה ואפשרויות כמעט בלתי מוגבלות של לימוד, התקדמות באופן אישי וחברתי. האמנתי בזה אמונה שלמה. לכן, פרוץ המלחמה וההתנפלויות הברבריות של הנאצים כמו החשיך את עולמי. נמצאתי במצב של ייאוש. כמעט לא יכולתי לעכל את זאת. ביום הראשון של המלחמה נקראתי דחוף לעבודתי במוסך הענק של הרכבת. עבדתי עד הערב בשיקום של מכוניות שנפגעו בפצצות הראשונות של בוקר אותו יום. בערב ראיתי איך מסתלקים ברכב וברכבת כל אנשי המנהלה והמפלגה למינסק. כאמור, הייתי עוד צעיר לימים וראיתי את התקשרותי למשפחה כדבר מקודש, לכן דחיתי באמת את ההזמנה של מנהל המוסך להצטרף אליהם בנסיגה. רציתי להודיע ולבקש את רשות ההורים. כמובן שאיחרתי את המועד, אבל ניסיתי למחרת היום לצאת את העיר בהסכמת ההורים יחד עם אחי הגדול, שהיה חניך מילדותו של השומר הצעיר ונשאר נאמן לתנועה כל הזמן.

היה כבר מאוחר, הכבישים היו חסומים, היו עמוסים מפליטים, ההפצצות היו בלתי פוסקות, החללים היו זרועים בכל דרכי הנסיגה. היינו חבורה של חניכי השומר הצעיר. אחרי התייעצות, החלטנו שזה לא יצליח. דיברנו עם אנשים שחזרו בגלל סגירת הדרך על ידי צנחנים גרמנים. חזרנו הביתה. וכך נכנסנו לתקופה הקודרת ביותר של חיינו.

הגרמנים נכנסו לעיר ב-27 ביוני לפנות ערב – למחרת היום, כמדומני, ביום שבת 28 ביוני בשעות המוקדמות לפנות ערב הם הגיעו לרחוב שלנו (ג'רנדולסקה 14). אנו היינו מכונסים בדירות. התריסים סגורים וגם הדלתות. כנראה על ידי הלשנה של השכנה פולקסדויטשית הם נכנסו אצלנו לדירה, הוציאו את כל הדברים מהבית לחצר והעמידו אותנו לקיר. מכולם הם הוציאו את גיסי, אליהו ביאלוסטוצקי, וירו בו לעיני כולנו, ובתוכם אחותי וילדתה הקטנה בזרועותיה כשמתחננת על חייו. זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם הקלגסים.

אני נאלץ לחזור בחזרה ליום אתמול, זאת אומרת כניסתם של הגרמנים לעיר, כי אי אפשר לפסוח על היום הזה מבלי לציין את אחת השואות הנוראות ביותר שפקדה את האוכלוסיה היהודית כבר ביום הראשון של כניסתם.

כאמור, זה היה ב-27 ביוני כמדומני, יום שישי לפנות ערב – הם סגרו מיד את הרובע המאוכלס ביותר של היהודים – שוק הדגים (פיש מארך), שוק החציר (פואסקעטי), רחוב בית הכנסת המרכזי (שול הויף), רחוב לעגיונובה והסביבה, עם הסמטאות הסמוכות לרחובות אלה, סגרו בצורה הרמטית ביותר, מבלי לתת אפשרות או סיכוי קטן ביותר להימלט, עברו מבית לבית, שפכו נפט על הבתים והציתום. מי שהצליח לברוח מהלהבות – נורה במקום. חוץ מזה, הם אספו את מרבית האינטליגנציה של העיר והכניסום לבית הכנסת המרכזי (הסינאגאגע) והציתו את בית הכנסת. נטבחו בטבח הנורא הזה כאלפיים אנשים באופן טוטלי, ילדים, נשים, זקנים, כולם עד אחד – לא אוכל בשום פנים ואופן לתאר את הזוועה הגדולה ביותר שראיתי מאודי (אפילו גם אחר כך, כשהייתי כבר למוד זוועות), אלה היו הימים הראשונים של הכיבוש רצוף סבל וזוועות. סך הכול נהרגו ונשרפו כאמור כאלפיים איש שברבות הימים נודעו כאנשי יום שישי (פרייטאגדיגע). ביום חמישי, 3 ביולי 1941, נאספו אנשי האינטליגנציה כשלוש מאות איש והושמדו בפיעטראשע מחוץ לעיר. אנשים אלה נודעו כאנשי יום חמישי (דאנערשטיגע). ביום שבת, 12 ביולי 1941, נחטפו כחמשת אלפים איש בכמה מקומות בעיר. הם סגרו רובעים שלמים, הלכו מבית לבית, הוציאו את הגברים. גם כותב שורות אלה יחד עם אביו ואחיו נאספו, הוציאו אותנו במקומות ריכוז שונים. כשהגיעה הקבוצה שלנו למקום הריכוז במנסרה ברחוב וֶסוֹלָה, כבר עמדו משאיות צבאיות וכבר היו מלאות אנשים. הקבוצה האחרונה, כאלף איש, נשארו. במקרה, אני ובני משפחתי היינו בתוכם. כעבור כמה רגעים יצא קצין ס.ס. ודיבר אלינו רוסית. הוא אמר: מאחר שאנו אספנו לעבודה את מספר האנשים שנחוץ לנו, הרי שאתה חופשיים ורשאים לחזור לבתיכם. וכך היה. גירשו אותנו במכות לכל אורך הדרך, כשני קילומטרים, עד לבתים שלנו. אנשים שהוסעו ריכזו אותם לראשונה במגרש הספורט ביער זויעזיניץ (גן חיות). למחרת הגרמנים הטילו קונטריבוציה על האוכלוסיה בטענה שאם נשלם כופר נפש הרי שהם ישחררו את העצורים. עד כמה שאני יכול לזכור, היה זה חמישה קילוגרם זהב או עשרה קילוגרם כסף ועשרה מיליון רובלים סובייטים. הסכום נאסף במהירות ונמסר לגרמנים, אבל את האנשים לא זכו לראות עד עצם היום הזה. הם נהרגו בטבח המוני מחוץ לעיר ונודעו כאנשי שבת (שבת'דיגע).

 

החיים בגיטו

הגיטו הוקם ביום שישי, 1 באוגוסט 1941. כשישים אלף יהודים נדחסו לתוך שטח קטן יחסית, שלוש-ארבע משפחות בדירה, בתנאים קשים ביותר. הוקמו המוסדות היהודיים של הגיטו, זאת אומרת היודנראט בראשות הרבינר דוקטור רוזנמן, כמזכיר נבחר המהנדס באראש, שהוא למעשה היה האיש שניהל את כל העניינים בגיטו עד לסופו המר. בראש כל המחלקות עמדו נציגים של כל המעמדות והמפלגות, פרנסים ואנשי ציבור. הוקמו בתי חרושת ובתי מלאכה לתעסוקה בשביל האוכלוסיה – אין ברצוני ואין גם ביכולתי לכתוב בצורה נרחבת על חיי הגיטו, שנמשכו מיום הקמתו ב-1 לאוגוסט 1941 עד לחיסולו הסופי ב-16 באוגוסט 1943. נכתב על כך על ידי אנשים ידועי שם שעמדו קרובים לעניינים. מצויים הספרים של רפאל רייזנר, חייקה גרוסמן, ישראל קוט, הארכיון של טננבוים – טאמארוף, ב. מארך, בלומנטל ועוד ועוד.

חיסול הגיטו באופן סופי היה ב-16 באוגוסט 1943 לפנות בוקר. אותו יום הודיעו שעל כל האוכלוסיה להתאסף ברחוב חורובצקה על מנת לצאת את הגיטו למחנות עבודה. היה ידוע שזה הסוף, המחתרת נתנה את האות ופרצו קרבות בין אנשי ה-ס.ס. והמגינים היהודים שנמשך כל אותו יום. לפנות ערב נשברה ההתנגדות של אנשי המחתרת. הייתי באותה עת עם אבי, אבי ואחותי הקטנה (אחי היה בין הפרטיזנים ביער, אחותי הגדולה הוצאה מהגיטו באקציה הראשונה, ב-5 בפברואר 1943).  הוציאו אותנו מחוץ לעיר, בשדה. היינו שם כיומיים, אחרי זה התחילו לבחור את האנשים (סלקציה). הלכתי עם בני משפחתי. בזמן הבחירה נהדפתי על ידי אנשי ה-ס.ס. הצידה וכך נשארתי לבד לגמרי. ניסיתי עוד כמה פעמים לעבור כדי להצטרף למשפחה, אבל ללא הצלחה. אני הוטענתי על קרונות הרכבת למחרת היום, זאת אומרת ב-19 באוגוסט 1943. נסענו כל היום. בשעות הצהריים באותו יום הרכבת נעמדה. חשבנו תחילה שזה בגלל הבריחות התכופות מהרכבת, שמרביתם נורו על ידי השומרים. התברר לי אחר כך שזה היה טרבלינקה, ושם הורידו כמה קרונות להשמדה, ואילו הנותרים המשיכו את דרכם לכיוון לובלין – מיידאנק.

 

במחנות

למיידאנק הגענו אותו יום בלילה. מהרכבת הלכנו ברגל עד למחנה ונשארנו שם עד הבוקר בחוץ. זכור לי שאחר כך התחילה הסלקציה: הפרידו בין ילדים, הורים, גברים ונשים, צעירים וזקנים. נחרט בזכרוני מקרה שלא אוכל לשכוח עד ליומי האחרון. ישבנו על האדמה, כל אחד על יד השני עם החבילות. פתאום שמעתי צעקות. סובבתי את ראשי וראיתי מחזה נורא: אב המשפחה שחט בסכין את אשתו ואת ילדיו. הוא הוצא במהירות על ידי אנשי ה-ס.ס. ונורה ממש על ידי. זאת אומרת איפה שאני ישבתי, על ידי איש ס.ס. זכור לי שהגרמני ירה פעמיים בראשו של הקורבן, ואילו האקדח לא ירה. אז הוא לקח את אקדחו של איש ס.ס. שני שעמד על ידו וירה בו.

כעבור חודש היה טרנספורט של אנשי מחט (חייטים). נרשמתי כחייט וכך יצאתי את מיידאנק למחנה עבודה בליזין, שם עבדתי בבית חרושת לתפירת מדים לצבא הגרמני. ראש המחנה היהודי היה מיכאל מיינצברג (בנו של הדעפודאט לסיים הפולני מינצברג). את שמות הגרמנים אני לא זוכר. במחנה הזה הייתי מספטמבר 1943 עד 7 ביוני 1944. המחנה הזה, בניגוד לכל יתר המחנות שהייתי, היה מאד מלוכלך, עם אמצעים סניטריים מאד דלים ותזונה ירודה עד מאד. לכן פרצו מדי פעם מגיפות בין האסירים ומתו כמעט חצי מהאוכלוסיה של המחנה במחלות טיפוס ומחלות אחרות.

המחנה היה מחנה משפחתי עד לבואם של הביאליסטוקאים, זאת אומרת המחנה היה מחולק לשניים: באחד היו הגברים ובשני הנשים עם הילדים. הם ישנו על דרגשים במצעים שלהם שהביאו מהבית. גם כסף היה להם, כך שהם יכלו לקנות אצל באי המחנה הפולנים מזון נוסף. ברובם הם היו יהודים מראדום, פיוטריקוב, לודז', סקרינוסקו-קמיינה ועוד. אחרי בואנו, נשלחו הילדים וחלק מהנשים למחנה פלאשוב, והמחנה הזה, שהיה מחנה עבודה, נהפך למחנה ריכוז. זמן קצר אחרי זה התחסל המחנה והועברנו למחנה אושוויץ. שיחק מזלנו וכל המחנה הוכנס לקרנטן של בירקנאו, בלי סלקציה.

בימים הראשונים התקיימה רחיצה, הלבשה, קעקוע המספרים על הזרוע השמאלית. אני קיבלתי את המספר B-2681. כעבור ימים מספר עברתי עם קבוצה למחנה D או D Lager, כפי שנקרא. עבדתי בעבודות בנין בבית ההבראה של אנשי ס.ס. באושוויץ. בכל יום ראשון כמעט התקיימה סלקציה של האסירים על ידי רופא ס.ס. שלוש פעמים עברתי סלקציה כזאת ויצאתי בשלום. פעם אחת, זה היה סמוך לעזיבתי את אושוויץ, הרגשתי שהפעם לא אעבור. היתה לי הרגשה שאין אני יכול להסביר אותה, ידעתי שלא תמיד בזמן הסלקציה מתקיימת ספירה, לכן החלטתי להישאר בצריף, וכך היה. כמה רגעים אחרי הסלקציה, לפני שאלה שנותרו התחילו להיכנס לצריפים בחזרה, התגליתי על ידי השטובע-דיניסט. נסחבתי במכות רצח החוצה. ידעתי שאני מצטרף לאלה שגורלם נחרץ. גם הייתי מוכן לזה אחרי המכות שספגתי ושוב קרה נס. הבלוק אלטסטר הסתכל עלי ואמר: אם הוא הצליח להתחמק ונשאר פה, הרי צריך לזה די אומץ לעשות את זה. לכן, אני מאריך לו את החיים. הוא ישאר בצריף, אבל למחר בערב, אחרי העבודה (כי הערב הייתי מוכה כל כך שבקושי עמדתי על הרגליים) הוא ישרת אותנו. וכך היה. למחרת, אחרי העבודה, התייצבתי בחלק של השטובע-דיניסט, הודעתי שאני מוכן לשרתם. ברגע הראשון הם שכחו, אבל נזכרו וזה עוד יצא בשכרי, כי נוסף לחיים הרווחתי אוכל. ואוכל להגיד רק זאת, אף פעם לא הייתי כל כך שבע כמו בערב זה. עוד הוספתי לשרתם כמה ימים עד שקיבלתי הודעת פיטורין. מאד הצטערתי. אחרי זה ידעתי: עלי לצאת את אושוויץ. לא אוכל עוד להחזיק מעמד, למרות שיחסית הייתי בכושר גופני טוב, אולי בגלל הקיץ או המצב הסינטרי הגבוה יחסית וגם המזון שהיה לי באותה תקופה. רק זאת אדע: לא חליתי אף פעם, וזה היה מזלי.

בשבת אחת היתה סלקציה חלקית, ואמרו שזה טרנספורט לבונה. הפעם התייצבתי בתקווה שאעבור. ובכן, נבחרתי יחד עם כחמישים איש. אני מוכרח כאן לציין שהסלקציה הזאת התנהלה על ידי אנשי בונה בעצמם ולא על ידי רופא, ורק מכמה באו קומנדוס, כך שידענו שזה טרנספורט לעבודה במחנה אחר. למחרת היום הובלנו ל"זאונה". זה היה המקלחת המרכזית, לא הרחק מהמשרפות. קיבלנו בגדים חדשים, נעליים. ספרו אותנו והלכנו ברגל כשנים עשר- שישה עשר קילומטר לבונה. הייתי מרוצה, ואכן צדקתי – במחנה הזה יחסית התנאים היו טובים. האוכל היה יותר טוב, העבודה לא כל כך קשה, הסקה מרכזית בצריפים, ועיקר העיקרים – לא היו או כמעט שלא היו סלקציות. עבדתי בבית חרושת לגומי ובנזין סינטטי לצבעים 1.6 Farben עד ל-18 לינואר 1945. באותו יום המחנה התחסל בגלל התקדמות הצבא האדום. הוציאו אותנו ברגל בכיוון לגלייביץ. הלכנו יומיים: המונים המונים מכל המחנות של הסביבה. כעבור שלושה ימים היינו שוב בקרונות רכבת, הפעם בקרונות פתוחים, בלי גגות, בחורף. נסענו כאחד עשר יום כמעט בלי אוכל, בלי שום אפשרות לקום על הרגליים, בלי אפשרות לעשות את הצרכים, כי מי שקם כבר לא יכול היה לשבת בגלל הצפיפות. כך מתו מאות ואולי אלפים אנשים מהטרנספורט הזה.

הגענו למחנה "דוֹרֵה" – נורדהאוזן. בית חרושת ענקי מתחת לאדמה היה שם, יצרו את הגופים של הפצצות V-1 V-2, שם נבחרתי בקבוצה של כמה יהודים צעירים ולימדו אותנו להלחים אלומיניום עם מכשיר הלחמה אוטוגן. כאמור, הגעתי ל"דורה" בסוף חודש ינואר 1945. תנאי שיכון היו יחסית די טובים, אבל תנאי העבודה היו קשים ביותר. עבדו בשתי משמרות של שתים עשרה שעות, זאת אומרת משעה תשעה עד שעה תשע ביום או בלילה. תנאי תזונה היו גרועים ביותר משידעתי עד כה. פעם ביום ארוחה: שמינית לחם עם מים חמים שנקראו מרק, וזה אחרי המשמרת, לפני לכתנו לישון. בחודש מרץ הלכו ותכפו ההפצצות של בנות הברית, כך שהיו מקרים ונשארנו בתוך המנהרה כמה שעות נוספות ולא יכולנו להתחלף במשמרות. זה התיש את כוחנו נוסף לתזונה הגרועה. מזלי היה שהגעתי במצב גופני די מתקבל על הדעת, כי אחרת אני בטוח שלא הייתי מחזיק מעמד, כי משקלי הלך וירד מיום ליום. תקפה אותי חולשה עד כדי כך שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. פתאום נעשה לי חושך וקיבלתי סחרחורת, ידעתי שמתקרב סופי, אבל אני חושב כך היום, שרק הידיעה סוף המלחמה הולך ומתקרב (היינו שומעים חדשות מהצ'כים האזרחים שעבדו במפעל) הביא רצון חיים עז וכנראה שזה החזיק אותי. ביום 5 באפריל העבירו אותנו מוקדם בבוקר. כאמור, היינו ישנים עד שמונה בבוקר כי בתשע רק התחלנו לעבוד (ישנו לפי שיטת "המיטה החמה"), ובמקום לעבודה הובילו אותנו למחסנים, ושם גם היתה כבר במקום משמרת הלילה. חילקו לנו בגדים חדשים, נעליים ונוסף לזה לחם שלם עם קופסה שלמה של בשר. הלכנו ברגל לרכבת. ידענו שזה הסוף אבל לא ידענו לאן מובילים אותנו. נסענו כחמישה ימים בכיוון להמבורג. אמרו שנוסעים למחנה נ__יגמן ושם יעמיסו אותנו על ספינות וניסה לשוודיה, על מנת להתחלף עם שבויים גרמנים. על יד סולטאו, לא רחוק מהמבורג, קיבלנו הפצצה גדולה. הרכבת עמדה באמצע בין שתי רכבות צבאיות של חיילים וטנקים. השומרים עם האסירים ברחו מהרכבת. אחרי ההפצצה שוב המשכנו לנסוע, אבל בכיוון הפוך. וכך, ב-10 באפריל, הגענו למחנה צבאי גדול מאד עם מבנים מודרניים בני שתי קומות. ממש קריה צבאית. המחנה היה ריק, כנראה שהטרנספורט שלנו היה מהראשונים. אמרו שהמקום נקרא ברגן בלזן. פעם ראשונה שמעתי את שם המקום הזה. המחנה התמלא לאט לאט וכעבור כמה ימים היה מלא עד אפס מקום, כך שהיה צורך לשכן אנשים גם בעליית הגג, שזה היה ממש עליית גג וחול ולו לא.

זוכר אני שביום ה-14 באפריל לפנות ערב הכריזו על "אפל" –  מסדר. כשעמדנו במסדר בלוק בלוק, עברו אנשי ס.ס. ראינו משהו חדש: כל אחד מהם נשא סרט רחב לבן על שרוולם השמאלי, אבל היו חגורי נשק, ובמקום לספור אותנו נאמו נאום קצר. אלה היו הדברים, אני זוכר אותם כמו היום, זה היה: "מחר אתם משתחררים על ידי הצבא האנגלי. הבה נראה להם שהמחנות הגרמניים הצטיינו בניקיון. לצערנו, הצבא הגרמני עזב את המחנה הזה במצב שלא יאה. ננקה את המחנה כל הלילה לכבוד שחרורכם". ידענו שזאת אמת, אבל קשה היה להאמין. בלב פנימה כרסם ספק – אולי זה שוב אחד הטריקים שלהם לפני החיסול. רובם לא הלכו לעבודת הניקיון, וראה זה פלא: לא היתה שום תגובה. הלכנו לישון ולא העירו. בלילה שמענו רעש של טנקים. היו שראו טנקים אמריקאים או אנגלים, השמועה התפשטה במהירות. כמובן הלילה הזה היה ליל שימורים, בבוקר שוב קראו למסדר והפעם כן עשו ספירה על ידי אנשי ס.ס.

פתאום שמענו צעקות גיל: הורה! הורה! הורה! עוד לא הספקנו להתאושש, ראינו על ידנו מכונית קטנה פתוחה (אחרי זה נודע לי שקוראים למכונית הזו ג'יפ) ובתוכה ארבעה אנשי צבא עם כובעים אדומים. אחרי זה עוד מכונית ועוד מכונית. החיילים ירדו מהמכונית, אנשי ה-ס.ס. ניגשו אליהם, הצדיעו ומסרו להם את החגורה עם האקדח.

זה היה השחרור.

 

הנאמן: אברהם ורד, רמות מנשה, העדות נגבתה בחודש שבט תשכ"ג, פברואר 1963.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial