מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.35 - עדות סימה טרכטנברויט

סימה טרכטנברויט – קיבוץ שובל

 

גרתי בעיר ליפקאן, רומניה. לפי חוקי הרומנים בתקופה הטרום-מלחמתית, אסור היה לנו לדבר אלא רומנית. אווירה אנטישמית שררה בבית הספר, כינויים כגון "יהודי מלוכלך" וכו' הופיעו אצל התלמידים הרומניים, שבירת שמשות בתי ספר יהודיים – חזיון נפוץ. אחותי הבוגרת היתה בשומר הצעיר, ואני זוכרת שהיו אוסרים חברי השומר הצעיר, מכניסים לבתי סוהר ומענים.

עם הסיפוח של בסרביה לברית המועצות בשנת 1940 חלה הרעה ניכרת במצב משפחתי. אבי היה סוחר די אמיד, אם כי לא עשיר מופלג. מתוך פחד שמא ישלח לארץ הגזרה הוא נמלט לעיר אחרת. אחיותיי ניסו להשיג עבודה, אך לא הצליחו בכך. ילדי משפחות עניות התנכלו לי, כאל "בת עשירים". אנשים אמידים נשלחו לארץ הגזרה, והפחד בבתינו היה רב. ישבנו כל השנה "על חבילות". עם פרוץ המלחמה עם הגרמנים ועם הנסיגה של הסובייטים, מעטים היהודים שברחו יחד עם הצבא הסובייטי הנסוג. הסיבות: היתה רווחת דעה שהרוסים אינם מסכימים לקחת איתם יהודים. עם יציאת הרוסים החלו פרעות ורציחות מצד הצבא הרומני-גרמני הכובש. העיר והסביבה עברו לידי שלטונות הכיבוש הרומניים. פרעות, שוד ורצח היו מעשים של יום יום.

תוך שבועיים אספו את היהודים למקום מרכזי והתחילו לנדוד אותנו. היה זה לילה של גשם, סערה. ממש מבול. בהתחלה היה ליווי של משמרות רומניים, אך אלה עזבו אותנו עד מהרה. היתה בהלה שהולכים להטביע אותנו בנהר הדנייסטר. נחלשתי מאד ורק בעזרת אחותי הבוגרת איכשהו המשכתי. שתינו מים מהשלוליות, אכלנו משיבולי השדה. היינו קונים בכפרים קצת לחם ומצרכי מזון תמורת בגדים. ליד הדנייסטר היו מקרי התאבדויות רבים. העבירו אותנו את הנהר בסירות. הובאנו לעיר מוגילוב האוקראינית. הוכנסנו לבתים הרוסים ועזובים מהפצצות, ולאחר זמן מה חודשה הנדידה.

בסופו של דבר הגענו לכפר בפלך מוגולב. שכרנו חדר למשפחה וחיינו ממה שלקחנו איתנו. איני נזכרת בשום התארגנות פנימית. אנשים היו גונבים אצל האיכרים. המוות והמגיפות עשו שמות. אמי מתה לאחר כמה חודשים מרעב ומיד לאחר מכן גם אבי. נברנו בפחי אשפה, פשטנו יד בבתי איכרים ואיכשהו חיינו. היחס של האוכלוסיה המקומית היה נורא; אבל לאט לאט התרגלו לעובדה שהחיים ביניהם פליטים ועזרו איכשהו. מחוסר אמצעים נאלצנו לעזוב את הבית שהורי שכרו ולעבור לדירים ורפתות. שם ישנו על הרצפה, בתוך הכינים. למעשה, כל החיים היו הפקרות, גם מבחינה מוסרית. כל אחד לחם כמו חיה על החיים שלו. כך חיינו כשנה וחצי. בסוף התקופה הייתי רועה של אווזים אצל משפחת איכרים. הייתי מוכת פצעים ורק מתוך רחמנות היו מוציאים לי את האוכל החוצה. סבלתי מכות מחבריי רועי האווזים, ילדי המקום. יום אחד נודע שאוספים ילדים יהודים יתומים לרכז אותם בעיר קופייגורוד. הדבר בוצע על ידי ארגון של עזרה של יהודים רומנים. הגיעו משלוחי חבילות, הגיע כסף ובעיקר הגיעו אנשים שריכזו ילדים יתומים בבתי ילדים יתומים. אספו אותנו מאה ועשרים ילדים מכל הסביבה. גרנו בבית אחד, ישנו על קרשים. היו שם ארבעה חדרים ועל כל חדר היתה מטפלת אחת. המטפלת של החדר שלי היתה זונה. הזנות גם היתה חזיון נפרץ בבית הזה. קיבלנו רבע כיכר לחם ליום, פעמיים ביום דייסה. היה לנו בגד אחד ללבוש וכשהיו מכבסים את הבגד, נשארנו כולנו ערומים ממש, ילדים בגיל שתים עשרה עד שמונה עשרה ביחד. היינו מלאי פצעים. היינו עצבניים והיסטריים. היינו שם כשנה. אחותי הבוגרת היתה לפעמים מביאה משהו. כתום שנה בערך, ארגנו אותנו לנסיעה לרומניה. ברומניה אותי מסרו למשפחה. משפחה זו שאצלה הייתי התנצרה לפני זה וזה גרם לאי נעימויות. עם כניסת הצבא האדום שוב היו מקרי ביזה ושוד, לאו דווקא אצל יהודים. לקראת שנת 1944 התחילו לארגן אותנו לעליה לארץ. העליה היתה בלתי ליגאלית. נסעתי כמצורפת למשפחה שעלתה לארץ ושלא היו לה ילדים. מעתלית הגעתי לקיבוץ בית זרע במסגרת חברת הילדים.

 

העדות נגבתה ביום 1.1.1963                                       הנאמן: יהושע רון, שובל.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial