מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.33 - עדות חוה מרקר

עדותה של מרקר חוה מקיבוץ רבדים

 

נולדתי ב-Wierzbnik-Staruchowice ב-1928. עד המלחמה למדתי בבתי ספר. בשטח היהודי גרו גם פולנים. הגיטו היה פתוח, אך אסור היה לצאת. הגיטו הוקם כשנה אחרי כניסת הגרמנים. במקרה גרנו בשטח שהיה כלול בגיטו. עוד ב-39' באו יהודים ללודז' ואחר כך גם מהכפרים שבסביבה. את יהודי לודז' חילקו היודנראט למשפחות. יתר האנשים הסתדרו אצל אנשים מכירים שבעיירה. האנשים שעברו לתוך הגיטו בעיר נכנסו לדירות של היהודים, היות ודירות בתוך הגיטו לא התפנו.

בתוך הגיטו היתה משטרה. בראש המשטרה עמד וילצק. היה בעל חנות לפני המלחמה ואיש לא מוכר ורק בגיטו עלה. חלק מהשוטרים התנהגו בסדר וחלק לא. היו מקרים שהרביצו ומסרו לגרמנים על מקרי הברחה. לשוטרים היו כובעים מיוחדים ומזויינים במקלות גומי.

בראש היודנראט עמד מינצברג, שנמצא כעת בארץ (תל אביב?). לפני המלחמה היה איש מכובד ופעיל בציבור. נראה לי שהוא נבחר לעמוד בראש היודנראט. התנהגותו היתה טובה. עסק בצרכי הציבור כמיטב יכולתו. הוא הלך למחנה הגירוש האחרון וגם במחנה קיבל תפקיד מסויים.

מאנשי היודנראט זכורים לי: בירנצוויג, ווילצ'יק שהתנהגותם היתה מחפירה. הם היו מרביצים, לוקחים שוחד ועוד. לפני המלחמה היה ברינצוויג בעל חנות ליינות ואחר כך פקיד בקהילה. בחלוקת המזון קבע היודנראט. כמאה וחמישים גרם לחם ליום (לא כל יום), לפעמים תפוחי אדמה, ריבה במנות זעומות. היות וגויים היו גרים בשטח הגיטו היו קונים אצלם מזון תמורת דברי לבוש שמכרו להם. בעיירתנו היו בתי חרושת לנשק (C.O.P.) שנקראו לגרינגווקה. שם עבדו יהודי העיירה (כארבעת אלפים). הם קיבלו מנות אוכל נוסף. מותר היה להם להיות מחוץ לגיטו (בדרך לעבודה) ושוחררו באקציות הראשונות.

בית ספר בגיטו לא היה, אך באופן פרטי התארגנו חוגי ילדים שלמדו אצל אנשים שונים תמורת תשלום. הדבר נעשה במחתרת. היה קיים איזה חוג של נוער ציוני לפחות בתחילת התקופה.

בזמן הגיטו נוצרה שכבה של מיוחסים, בעיקר מבין אנשי היודנראט.

תמותה בגיטו לא היתה גבוהה, במיוחד היות ולא היו תנאי בידוד חמורים. היו בגיטו שני רופאים. אחד מבני המקום, קרמז. תרופות היה קשה להשיג, אך תמורת כסף אפשר היה להשיג. היו מקרים בודדים של המרת הדת. מזמן לזמן היו הגרמנים דורשים קונטריבוציה. היודנראט היה קובע את הסכום שעל כל משפחה לשלם. זכורים לי כשלושה-ארבעה מקרים. בכל פעם נאסף הכסף בזמן הנקוב. משנת 1940 ענדו היהודים סרט עם מגן דוד. היהודים התפרנסו מעבודה בבתי חרושת וכן מהברחה.

האקציות התחילו למעשה עם כניסת הגרמנים. אם הגרמנים מבצעים את האקציה – הם היו תופסים עוברים ושבים, ואחרי שהרחוב התרוקן היו סוגרים בתים ומוציאים משם אנשים מקריים. לקחו בעיקר צעירים (לעבודה). היו לוקחים בין חמישים ועד מאתיים איש בכל פעם. זכור לי רק מקרה אחד (ב-1940) שנתפסו כשלוש מאות איש למיידאנק ואחרי כחודש חזרו הביתה רק בעלי המשפחות (בערך כחצי). אם היודנראט ביצע את האקציה, אזי הם היו הולכים לפי כתובות מוכנות. הדבר נעשה, למרות שמהמשלוחים הקודמים לא הגיעו כל ידיעות. היו מקרים שאנשים הסתתרו והמשטרה היהודית חיפשה אחריהם. טענת הגרמנים היתה שהאנשים מוצאים לעבודה לגרמניה ולמקומות אחרים. היהודים לא האמינו בזה, למרות שגם בהשמדה לא האמינו, אם כי התהלכו כבר שמועות כאלה. בזמן החיפושים היתה המשטרה היהודית משתמשת בכוח ובמכות. היות ובכל האקציות לקחו רק צעירים – האמינו האנשים שהם מיועדים באמת לעבודה.

האקציה האחרונה היתה ב-27.10.1942. הדבר היה ידוע גם לפני זה דרך היודנראט, אך לא ידעו את התאריך המדוייק. שמועות אמרו שהיהודים יועברו למזרח פולין ושם יתיישבו, וכל אחד השתדל להאמין בזה. יום הגירוש בא במפתיע. באמצע הלילה הלכה המשטרה היהודית וגם הגרמנים מבית לבית – העירו את האנשים ואמרו להתאסף בשוק העיר. מותר היה לקחת לכל אחד חמישה עשר-עשרים קילוגרמים. לכל אחד היה כבר מוכן תרמילו. אנשים שלא יכלו לצאת – היו הגרמנים יורים במקום. גם המשטרה היהודית היתה מרביצה. היו יהודים שהתחבאו, כשמצאו אותם היו יורים בהם, לרוב במקום. לא זכור לי שום מקרה של התנגדות. בתוך השוק סידרו בנפרד את אלה שעבדו בבתי חרושת, כל בית חרושת בנפרד. בין עובדי בתי החרושת עשו סלקציה. הוציאו את המבוגרים מדי ואת הצעירים מדי וצירפו ליתר האנשים.

באקציה בשוק השתתפו גם אוקראינים ולטסים שהיו שיכורים כולם. אני הייתי בת ארבע עשרה, אך נראיתי מבוגרת יותר. וכך נשארתי בין עובדי המנסרה. למעשה, לא עבדתי שם, אך היה לי כרטיס עבודה הגישו אותו בשבילי תמורת כסף. גם לאמי היה כרטיס כזה, אך אותה הוציאו בגלל גילה הגבוה. כשלא רציתי להיפרד ממנה – דחפו אותה בכוח, הפילו אותה וכך הפרידו בינינו. את הלא-עובדים לקחו לתחנת רכבת, העמיסו לתוך קרונות משא סגורים. אותנו לקחו לשלושה מחנות בסביבת העיר. אני הייתי במחנה של המנסרה, שבו היו בערך מאתיים איש. היו שם לרוב אנשים בעלי אמצעים, היות וזה היה (לפני האקציה) מקום עבודה טוב, ואפשר היה להתקבל לשם רק תמורת תשלום.

כשהובאנו למנסרה, הופיעו גרמנים עם כלבים ודרשו שימסרו להם את כל הכסף והתכשיטים ואיימו במוות למי שיסתיר. אחרי שאי אלה אנשים מסרו כסף, ערכו הגרמנים חיפוש אצל יהודי אחד ואחרי שמצאו אצלו כסף – שיסעו בו את כלביהם והוא מת לפני כל הקהל. לנוכח המקרה הזה, הוציאו היהודים את כל הכסף, שהסתירו קודם, ומסרו לגרמנים.

עמד שם צריך אחד, שבו סידרו מקומות לינה עבורנו בשלוש קומות.

היות ולא היתה עבודה לכל האנשים, דרשו הגרמנים לערוך רשימה של שבעים איש. הרשימה הורכבה על ידי היהודים מבין הבודדים. האנשים האלה נשלחו לעיירה טדלווייץ, שבה הקימו גיטו חדש, שאליו הובאו גם יהודים שנפלטו ממחנות אחרים (כדוגמת המחנה שלנו).

בעיר שלנו אחרי הגירוש נשארה המשטרה היהודית ועוד כחמישים איש, בשביל לאסוף את הרכוש היהודי. כעבור חודשיים נשלחו חלק מהם לשידלוביץ. בנוסף על מחנה המנסרה היו עוד שני מחנות: Strzelnica שבו היו כמה אלפי איש ו-Majowka שבו היו חמש מאות איש, במחנה במנסרה היה חופש יחסי ואפשר היה אפילו לצאת, עבור תשלום לשומרים. יתר שני המחנות היו מגודרים בתייל ואוקראינים שמרו עליהם. הנשים הופרדו מהגברים, אך היו לעתים נפגשים. היו מקרים שאנשים התגנבו מהמחנה או היו יוצאים תמורת שוחד לאוקראינים. היו הולכים לעיר ומביאים אוכל. אפשר היה לקנות אוכל, לפעמים, גם אצל הגויים שעבדו בבתי חרושת יחד עם היהודים. היו מקרים שהגויים החזירו חלק מהרכוש, שהיהודים החביאו אצלם לפני הגירוש. תמורת זה קנו מצרכי אוכל.

אנשי שידלוביץ נשלחו כעבור זמן קצר לטרבלינקה. אני הייתי ברשימת השבעים שהיו צריכים לעבור לשידלוביץ.

היתה לי אחות שהועברה למחנה מאיובקה. בהיוודע לה שאני עומדת להיות מועברת לשידלוביץ היא השתדלה להעביר אותי אליה. מנהל המחנה הגרמני היה מבקר לפעמים במאיובקה, אצל בירנצוויג. באחד מביקוריו פנתה אליו אחותי והוא הסכים שאני אעבור אליה. כך היא באה בליווי שומר אוקראיני למחנה שלנו והעבירה אותי למחנה מאיובקה.

במחנה גרנו בצריפים גדולים וישנו בשתי קומות. גדר הפרידה בין גברים ונשים. גדר תייל. השומרים היו אוקראינים. בבוקר היו קמים כולם, מקבלים ארוחת בוקר שכללה לחם ומשקה. אחר כך היו יוצאים לעבודה בבתי החרושת. עבדו במשמרות שמונה או שתים עשרה שעות. מנהל המחנה היה גרמני והיה מבקר לעתים רחוקות. אנשי היודנראט היו מנהלים את חיי המחנה. היתה גם משטרה יהודית שהיתה מענישה במכות בעד כל עבירה קלה. סדר היום לא היה קפדני ביותר. לעומת זאת, במחנה הסמוך (סטשלינצה) היה הסדר קפדני ביותר. בסתיו 1943 פרצה שם מגיפת טיפוס חזקה. הגרמנים ארגנו בצריך אחד איזולציה לחולים. היו שם חמישים ושישה איש. לילה אחד הופיע גרמני אחד, הוציא את כל החולים וירה בהם במקום. היות ואנשי שני המחנות עבדו יחד, עברה המגיפה גם למחנה שלנו. היות ותרופות כמעט ולא היו, מתו אנשים רבים. בהתפשט המגיפה, סגרו הגרמנים את המחנות וחדלו להוציא אנשים לעבודה. הם היו מופיעים לעתים קרובות, מוציאים את האנשים חצי ערומים למסדר ולריצות, ומי שלא יצא למסדר בגלל מחלתו -  היו יורים בו במקום.

כעבור זמן מה סגרו את מחנה מאיובקה וכל האנשים הועברו לסטשלינצה. הביאו לשם גם אנשים ממחנות אחרים (מפלאשוב). חלק מאנשים אלה היו במצב ירוד והחלו להתנפח. יש לזכור כי אנשי הסדר היהודים במחנה היו גוזלים חצי ממנות האוכל של הציבור, ומי שלא הצליח להשיג לו אוכל נוסף – היה במהרה מת מרעב. העבודה היתה קשה ביותר – בייצור פגזים ליד התנורים והיו יוצאים החוצה חצי ערומים בחורף. תנאים אלה גרמו לתמותה רבה. זכור לי מקרה אחד של שתי בחורות עם אמם, מלודז'. לילה אחד עלתה אמם על מגדל וזרקה את עצמה למטה. בת אחת היתה כותבת שירים בפולנית. שמם היה לבקוביץ, מרישה ורומה. מישהי מבנות משפחתן היתה נשואה לגוי, שבבוא הגרמנים החביא את אשתו. הגוי הזה תכנן את בריחת שתי הבנות הללו. לפני חיסול מחנה מאיובקה, אמנם ברחו שתי הבנות, אך הן נתפסו על ידי הגרמנים. לאחר שירו בהן, זרקו אותו הגרמנים לבית שימוש והכריזו שזה יהיה סופו של כל מי שינסה לברוח.

בסטשלינצה היו עושים מזמן לזמן סלקציות ואת החלשים היו שולחים לטרבלינקה. היו במחנה גם אי אלו ילדים. ילדים אלה הוחבאו קודם על ידי הוריהם אצל גויים, אך הללו לא רצו יותר להחזיק בהם וההורים היו נאלצים לקחת אותם למחנה. על ידי ישן ילד אחד, שבזמן האקציה הצליח אביו, קורלנדר, להחביאו מתחת למעיל. אשתו, עם תינוקת, הלכו תיכף להשמדה. הילד הזה הוחבא במחנה הנשים על ידי אישה אחת, שעבדה קודם במספרתו של אבי הילד. בכל החיפושים היה הילד שוכב מתחת לכסת והגרמנים לא הרגישו בו, למרות שדרכו על הכסת. האישה הזאת הצליחה להעביר את הילד דרך כל המחנות (אחרי שאביו נהרג). הוא הגיע לארץ וכאן מת משחפת.

במחנה זה הייתי עד מאי 1944. כשהתקרבו הרוסים, התחילו לדבר על זה שיעבירו אותנו למקום אחר. המשטר במחנה קצת התערער, היות  והגרמנים פחדו כבר. יום אחד היינו צריכים לנסוע, אך הקרונות לא הגיעו וחזרנו חזרה למחנה. השמירה לא היתה חזקה והרבה אנשים חשבו לקפוץ דרך הגדר ולחכות לבוא הרוסים. אך לאנשים האלה לא היה לאן ללכת. הרבה אנשים גם ברחו. חלקם נהרג וחלק קטן ניצל ביערות. פרטיזנים לא היו בסביבה.

גיסי עבד ליד תנורי התכה. מנהל העבודה הפולני התייחס אליו יפה מאד והוא רצה לעזור לו לברוח. היה לו מקום מחבוא רק לגיסי ולאחותי, אך אחותי לא רצתה להשאיר אותי לבד. היא דחתה את היציאה, עד שהיה מאוחר מדי. הגוי, שרצה להציל את גיסי, שמו יונס מסטרהוביצה. בסוף מאי הגיעו קרונות משא, העמיסו אותנו צפוף, והסיעו אותנו כמה ימים מבלי שנדע לאן.

אנשי היודנראט עלו לקרון אחד, אך יחד איתם עלתה גם קבוצה של אנשים שהובאו בזמנו למחנה שלנו מפלאשוב ומאידנק. האנשים האלה כל הזמן שאפו להתנקם בבוגדים אלה בעד התנהגותם במחנה. כאן היתה ההזדמנות, והם הרגו בדרך את כל הקבוצה (ביניהם את משה בירנצווייג ואת וילצק).

אחרי נסיעה של כארבעה ימים, הביאו אותו לאושוויץ, בלילה. דרך החלנות הקטנים של הקרון ראינו את האש הפורצת מהתנורים והבנו שזאת אושוויץ ואנו מובאים להשמדה, למרות שכל הזמן השתדלנו לא להאמין באפשרות כזאת. בבוקר הוציאו אותנו מהקרונות, את הנשים הובילו ברגל כשני קילומטרים לבז'זינקי. בדרך ראינו את כל המחנות. בדרך ראינו את ציגיינרלייגר. הנשים היו ערומות, רק עם שמיכה אחת, ללא שערות, רזות. הכפור היה גדול והמראה מעורר זוועה. אלה היו האנשים המיועדים להשמדה. אחר כך עברנו ליד מחנה אחר, שבו בחורות עבדו במיון בגדים. הבחורות היו נראות רגיל בלבוש ובמראה, והיה זה ניגוד בולט למחנה הקודם.

אותנו לקחו לבית מרחץ. לקחו לנו את הבגדים, דרשו שנמסור את הזהב ואפילו את שיני הזהב, ואנו חשבנו שזה סופנו, אך הובילו אותנו לבית מרחץ, גילחו אותנו, חילקו לכל אחת שמלה ונעלי עץ ולקחו אותנו חזרה למחנה קוורנטין. באותו יום גם חרטו לנו מספרים על הידיים. במחנה זה ישבנו כשלושה-ארבעה חודשים. באותו זמן עברו במחנה שלנו יהודיות מהונגריה ואחרי כמה ימים לקחו אותן למוות. באו גם נשים מיוון. אלה מהן שלא מתו גלל האקלים הקשה, הובלו תיכף להשמדה. בקבוצה שלנו לא נגעו ואפילו לא ערכו סלקציה. הסיבה לא ידועה לי, אך היו שמועות שהיתה התערבות של הגרמנים מהמחנה שלנו הקודם, אך אלו היו שמועות ואי אפשר לדעת את הסיבה. מכאן העבירו אותנו למחנה עבודה B2. היינו עושים עבודות לא נחוצות. היו מובילים אותנו מרחק שישה קילומטרים לנהר ושם היינו כורתים שיחים ולבסוף היינו חוזרים. שמרו עלינו גרמנים וגם קאפו פולניות. התייחסו אלינו גרוע, הרביצו בעד כל דבר. בסוף 1944 התחילו לעשות שוב סלקציות בינינו ולשלוח למחנות עבודה אחרים. חשבנו ששולחים להשמדה. התנורים כנראה כבר לא עבדו אז, היות ואת החלשים היו משאירים במקום. יהודים נוספים כבר לא היו מביאים, אלא היו מדללים את המחנות.

גם את הקבוצה שלנו לקחו לסלקציה. אחותי עברה את הסלקציה בשביל להישלח, ואילו אני לא עברתי. אלה שהיו עוברים את הסלקציה היו לוקחים להם את הבגדים לחיטוי, ואילו לנו החזירו את הבגדים.

הייתי מאד עצובה שהפרידו ביני לבין אחותי, ואני לא התלבשתי. אז אמרה לי יהודיה שעבדה בחיטוי שאחכה והיא תנסה להגניב אותי לקבוצה של אחותי. כמעט והצלחתי לעבור, אך ברגע האחרון השגיחו בי מנגלה וכן סטניה, פולניה צעירה שהיתה מנהלת את מחנות הנשים.

גם תפסו אותי ומנגלה הרביץ בי במקל גומי שלו מכות איומות. התעלפתי, אך לא נפלתי. התהלכתי כל היום מעולפת וללא הכרה. החזירו אותנו למחנה קוורנטין.

בינתיים, אחותי ראתה שאני נשארתי ולא הצלחתי לעבור אליה, אז היא ניסתה לקפוץ דרך החלון ולהצטרף אלי. אך היא נתפסה והרביצו לה מכות רבות. אבל היות וכנראה היו אנשים שהצליחו להתגנב לקבוצה שלה, יצא שבקבוצה שלה היו יותר מדי אנשים. אז הרשו לה ולגיסתה להישאר, אך העבירו אותה לא למחנה, שבו אני הייתי, אלא למחנה סמוך, אך יכולנו להיפגש.

במשך הזמן היו עוד סלקציות נוספות, אך הצריף שלי לא השתתף בהן, כי לא היו בו כבר הרבה אנשים. באותם הימים הגיעו למחנה שני גרמנים מגרמניה לבחור אנשים לבתי החרושת שלהם. אחד היה מברסלאו ואחד מלנגבילאו. אותי בחרו ללנגבילאו. את אנשי ברסלאו באו לקחת, ואותנו לא באו לקחת.

היות ואצלנו לא נשארו כבר הרבה אנשים בגלל הסלקציות ואנשים חדשים לא היו מביאים, החליטו הגרמנים לחסל את שני המחנות.

את אנשי מחנה B2 לקחו למחנה B2B. המחנה הזה גבל במחנה גברים. היות ואותנו היו צריכים לקחת לבתי חרושת לגרמניה, נשארנו בינתיים במקום ורק אחר כך הועברנו ל-B2B. למרות שלא גרתי עם אחותי, הצלחתי להיות איתה כל הזמן אחרי העבודה. אחותי היתה עובדת בהוצאת תפוחי אדמה מערימות ובמיונם. היה כבר כפור גדול. אני הייתי עובדת בהוצאת לבנים מבתים הרוסים. הקפואית שלנו, פולניה, היתה מסכימה שנדליק מדורות בתוך הבתים בשביל להתחמם. היות ומקום עבודתי לא היה רחוק ממקום עבודתה של אחותי הייתי מצליחה להתגנב אליה, לקבל ממנה קצת תפוחי אדמה, לחזור למדורה ולבשל אותם בתוך כלי האוכל שלי ולהביא לה בחזרה אוכל מבושל.

בסוף דצמבר התחילו שוב להוציא אנשים. לילה אחד הוציאו משלוח אחד. היו חסרים מספר אנשים במשלוח זה ובאו לצריף של אחותי לקחת אנשים להשלמת המשלוח. את אחותי לקחו, אבל אותי סרבו לקחת, היות ולא הייתי רשומה בצריף זה. היות ואמרו לי שאם הבלוקאלטסטה שלי תסכים שיצרפו אותי למשלוח, אזי יקחו גם אותי. רצתי מהר לצריף שלי. היה כבר שתים אחרי חצות, אך האלטסטה הסכימה. היא הלכה איתי חזרה לצריף של אחותי, אך הם כבר לא היו. לקחו אותם לברגן בלזן. כך נשארתי לבדי. בזמנים ההם המשטר כבר לא היה כל כך חזק. התנורים כבר לא פעלו, נתנו קצת יותר אוכל. ב-17.1.1945 לקחו את כל אנשי אושוויץ, חילקו לכל אחד מהם כיכר לחם וריבה והוציאו אותנו ברגל. מי שלא יכול היה לצאת, נשאר במקום וכנראה הרגו אותם. אלה שנכשלו בדרך – נורו על ידי הגרמנים. האנשים השתדלו לעזור אחד לשני. לנוח בדרך אי אפשר היה היות והיו קופאים מקור. כך היינו הולכים ללא הפסקה. בלילה היו מוצאים איזה מחסן ומכניסים אותנו פנימה. היו אנשים שברחו בדרך. רק חלק הצליח. אני ראיתי אנשים בורחים, יורים אחריהם והורגים אותם. עברנו בישובים גרמניים, היו כאלה שהיו מוכנים לתת לנו אוכל או לשתות, אך לא איפשרו להם לגשת אלינו. כך הלכנו ארבעה או חמישה ימים. אחר כך העמיסו אותנו על קרונות פתוחים. ירד עלינו שלג. על כל קרון העמיסו מאה איש. אחרי כמה ימי נסיעה, השאירו כמה קרונות והיתר נסעו הלאה. אני נשארתי ברונסבריק. החלק השני המשיך לברגן בלזן. אחותי היתה בברגן בלזן וכשראתה שהגיעו אנשי המחנה שלנו, ואני לא הייתי בתוכם, חשבה שאני כבר לא בחיים. ברונסבריק לא רצו לקבל אותנו, היות והיו שם אנשים פי כמה משיכול היה המחנה לקלוט. אז הורידו אותנו מהקרונות והשאירו אותנו על השלג על איזה מגרש. בסוף הכניסו אותנו לצריף שהיה כבר מלא, ואנו שכבנו במעבר, אחת ליד השניה, כמו סרדינים. אם מישהו היה צריך לצאת בלילה, היה נאלץ לדרוך על האנשים. ברזים לא היו והיינו מתרחצים בשלג. הרעב היה גדול ונשים היו מתנפלות על סיר המרק וחוטפות ממנו עוד לפני שהספיקו להביא אותו לצריף.

כעבור זמן מה התחילו לארגן משם משלוחי אנשים למקומות אחרים. אחרי שבועיים נשלחתי גם אני למלכוצב. שם היו בתי חרושת תת קרקעיים. היו שם מחנות של שבויות רוסיות וגם מחנה של נשות ס.ס. שהיו שומרות על המחנות. חלק מאיתנו וגם אותי לקחו לעבודה בבית החרושת. העבודה היתה מסודרת כך שאחד לא ידע מה שהשני עושה ובכלל לא היה ידוע לעובדים מה הם מייצרים.

ראינו שם הרבה גרמנים בורחים מפני הרוסים. היו גם הפצצות תכופות והפסיקו לשלוח אותנו לעבודה.

בחורה אחת הצליחה לברוח, כנראה במחתרת, בעזרת שבוי רוסי. כעונש לא נתנו לנו יומיים לאכול. בכלל, האוכל היה מרק מפסטרנק, שהיה בו אחוז גבוה של אלכוהול ואנשים היו מתהלכים כמעט שיכורים ומטושטשים.

ב-25.4.45 הופיעו נציגים מהצלב האדום השבדי, הביאו חבילות מזון ואמרו שיבואו לקחת אותנו. ב-27 באו לקחת אותנו. באו באמבולנסים ולקחו רק משלושה צריפים ורק נתינים פולנים והונגרים ואמרו שיבואו עוד לקחת, אך יותר לא באו.

בדרך נתנו לנו לשתות חלב. נסענו כל היום ובלילה הגענו לדנמרק. הביאו אותנו לכפר ששם היה מוכן אוכל קל, שלא יזיק לנו. היו מקומות לינה מוכנים במבני המשק על הקש. היינו כשלוש מאות איש. למחרת שטנו באוניה לשבדיה, למלמה, שם קיבלו אותנו השבדים. שיכנו אותנו בבית ספר, באולם גדול. אחרי כמה ימים לקחו אותנו לחנויות ובחרו לנו בגדים. עשו לנו חיטוי. פתחו בתי חולים וסנטוריום לחולי שחפת. עברנו כולנו בדיקות רפואיות, אחר כך נשלחנו לקייטנות. שם הציעו לנו לקבל עבודה בבתי חרושת ולקבל דירות.

נפגשנו שם עם חלוצים יוצאי גרמניה שהוברחו על ידי הדנים לשבדיה. הם ארגנו תנועה חלוצית ובתי נוער.

המבוגרים שבינינו הסתדרו בשבדיה, והצעירים נשלחו לבתי הנוער. גם אני הייתי בתוכם. בין המורים היו גם יוצאי פולין. המנהל היה מיוצאי גרמניה. מגמתנו היתה לעלות ארצה. היינו שם כשנה. עבדנו ארבע שעות ולמדנו ארבע שעות. אספקה ודמי כיס היו מספקים השבדים. בחופש הגדול לקחו אותנו לעבוד במשקים בדילול סלק. קיבלנו שכר בעד עבודתנו. בעד הכסף רכשנו דברים לקראת העליה. בגמר העונה, הועברנו לעיר בורוס, שם עבדנו בבית חרושת לטקסטיל וגרנו בבית של בית החרושת. זמן העליה התקרב ובאו שליחים מהארץ. היו שני שליחים, אחד מיגור ובחורה מדגניה. קבוצתנו החליטה ללכת לקיבוץ המאוחד.

בינואר 1947 עלינו באוניית מעפילים עם דרכונים לקובה. נסענו באוניה "חיים ארלוזורוב". גרשו אותנו לקפריסין. אחרי שנה של ישיבה בקפריסין הגעתי ארצה.

 

תוספות והבהרות:

1.      לפני סגירת הגיטו הוכרחו היהודים לשאת סרט עם מגן דוד על זרועם. כן היתה שעת עוצר מוקדמת יותר ליהודים. כן נקבעו שכונות מסויימות בתוך העיר שליהודים אסור היה להיכנס אליהן. החנויות היהודיות התרוקנו ונסגרו (כנראה שהסחורות הוחבאו).

2.      פרעות נגד יהודים מצד האוכלוסיה המקומית לא נערכו בשום זמן מן הזמנים.

3.      הגיטו לא היה מגודר בכלל.

4.      היתה עזרה הדדית בין בני העיר, אך לא מקרים מיוחדים.

5.      באושוויץ היתה לגראלטסטה של מחנה B2 סלובקית (השם לא זכור). אחותי ניגשה פעם לגדר המחושמלת בכדי לשוחח עם בעלה, אך מפקדות אחדות ראו זאת וקראו לה. הלגראלטסטה הסלובקית אז בלבלה אותם בעניינים אחרים ובינתיים רמזה לאחותי שתתרחק. היו קשרים עם בנות העיר, תוך מגמה לעזור אחת לשניה.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial