מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.13 - עדות השופט לואיס לוונטל

השופט לואיס א. לוונטל (Lewis Levinthal) מעיד על "הבריחה" ועל המחנות באזור הכיבוש האמריקאי

העדות נגבתה על ידי יהודה באואר, הרצליה 29.6.1962

 

באתי לאירופה ביוני 1947, אבל כבר לפני כן הייתי במגע עם משרד הבטחון (משרד המלחמה) בוושינגטון, משם נודע לי שהפקידים בוושינגטון היו מודאגים מהמספר העולה של תושבי המחנות. הם מסרו לעצמם דו"ח שהיתה שם חדירה מהמזרח. הם ניסו למנוע חדירות אלה מטעמים כספיים ובטחוניים. חשדו שכמה מן החודרים יכולים להיות קומוניסטים, פרטים המשתלטים, שישרתו את המפלגה הקומוניסטית. אבל אני הדגשתי לפקידים הממשלתיים שפגשתי שמחשבות אלה הן פנטסטיות, ושלא הצטרכו להאמין שהסובייטים זקוקים לפליטים יהודיים למטרה זאת, ושיהודים אשר באו מן המזרח עשו זאת בסיכון אישי גדול, ושניתן להאמין שהם היו אנטי-קומוניסטים שברחו בתקווה להצטרף לאחיהם ולהגיע לארץ ישראל.

כשבאתי לפרנקפורט (המטה הכללי שלי) אחת השיחות הראשונות עם גנרל הובנר סובבה סביב השאלה הזאת, ואני זוכר שסיפרתי לו בדיוק אותו הדבר ונדמה לי ששכנעתי אותו. אחרי זה באה התפתחות מעניינת. אחרי חודש ימים גנרל הובנר ביקשני לבוא למשרדו. הוא אמר שהיה מאוכזב למצוא שטעיתי בהשערותי שלא היו קומוניסטים בין ה-D.P.. קציני הבולשת שלו סיפרו לו שבאחד מהמחנות (שכחתי את השם) הם גילו שעל שלושת אלפים איש, יותר מהחצי היו קומוניסטים.

אני טענתי שזה היה בלתי אפשרי; הוא הוציא סיכה ונתן לי אותה. צורף אחד קיבל הזמנה לעשות אלף שש מאות וחמישים העתקות מהסיכה הזאת. על הסיכה היו מתוארים פטיש, מגל ולפיד, כל זה על רקע זהב אדום. זה באמת היה נראה כסמל קומוניסטי, אבל כשהסתכלתי מקרוב ראיתי שלמטה היה חרוט השם בורכוב. מיד הבינותי וניסיתי להסביר לגנרל הובנר מי היה בורכוב, אך ראיתי שהוא לא שוכנע. אז טילפנתי לאדון טרַגֶר וסיפרתי לו אודות הבעיה וביקשתיו להעביר לי איזה ספר שהוא בכל שפה שהוא עם ביוגרפיה של בורכוב. לאחר שלוש שעות נמצא בידי ספר קטן עם תמונתו של בורכוב והתאריכים. אז הוא שוכנע. הסברתי לו אז אודות מפלגות הפועלים השונות שלנו ושכולן התנגדו לשלטון הבולשביקי.

היתה גם סכנת המחלות אשר נגרמה על ידי צפיפות האוכלוסיה והם גם פחדו מבעיות משטרתיות. כפי שאתם יודעים, היה הסדר שבתוך המחנות, ה-D.P. היו רשאים להחזיק כוח משטרתי עצמאי, שהמשטרה הגרמנית לא הורשתה להיכנס למחנות האלה. צצה בעיה כשהמשטרה הגרמנית של אוּלְם, למרות ההסדר, נכנסה למחנה בטענה שיהודים אשר עקפו את החוק נמצאים במחנה. הבעיה נעשית מסובכת כשהמשטרה היהודית ברוב המחנות הגישה מחאה לגנרל קליי. אני זוכר שגנרל קליי שאל אותי אם לאסוף את נציגי המשטרה היהודית של כל הסביבה. הוא קרא לשם נציגים של המשטרה הגרמנית ושל המשטרה הצבאית האמריקאית. כמאה וחמישים איש השתתפו באסיפה זו. אני שימשתי כיושב ראש והנציגים של כל חטיבה הורש לבטא את השקפותיהם. אני הייתי המתרגם. הצטרכתי להיות זהיר מאד. לא להיות מילולי מדי בתרגומי, במיוחד של הנאומים היהודים שהיו מאד כנים וקצת תוקפניים מדי. בנאומים אלה קראו לאי-אלו גרמנים "נאצים". הצלחנו להשכין שלום בין כולם וההסכם הבא הושג: שאפילו במקרים שהרדיפה אחרי עוקפי החוק מובילה למחנות, לא היתה למשטרה הגרמנית זכות להיכנס בלי הסכם של ועד המחנה.

אחת מבעיותיי הראשונות כשהגעתי היה עניין צעדות המחאה מבויימות על ידי ה-D.P. היהודים. כשנושאי האקסודוס נלקחו חזרה לאמדן ופפנדורף, כל ה-D.P., למרות הפקודה הכללית של הצבא האמריקאי, שקבעה שההפגנות אסורות, כולם צעדו מחוץ למחנותיהם והכריזו שהם יעשו זאת על מנת להגיע למשרדים הקונסולריים הבריטיים ושם להגיש מחאות ופטיציות. טענתי בפני גנרל הובנר שיהיה מסוכן לחזק את פקודת הצבא, כיוון שהיהודים הללו היו נרגשים מאד והם לא יוותרו מהצעדה אפילו אם ישלחו חיילים לקראתם, ושהכוח עלול לשאת תוצאות חמורות, כיוון שאז הגרמנים יכלו לתרום את חלקם בהפרעות הכלליות, ויכלה להיות סכנה של התקוטטויות.

אמרתי לגנרל הובנר שלו אני הייתי מפקד הייתי שולח ארבעה או חמישה קצינים אמריקאים יחד עם ה-D.P. היהודים כמין משמרת קדמית, על מנת להבטיח את הסדר. והייתי משיג מה-D.P. להסכים לעמוד בחמישים-מאה רגל מהמשרדים הקונסולריים. בו בזמן שהקצינים של הצבא יקחו את הפטיציות ___________ המשרדים הקונסולריים.

ככה היינו מבטיחים את זכות הפטיציה ובאותו זמן את הסדר. הצבא קיבל את הטכסיס הזה. למחרת, איזה אדון רוג'רס, כתב העתון "סטארס אנד סטרייפס" בפרנקפורט, בא לראות אותי. הוא רצה לדעת את מחשבותיי ביחס לפעולת ה-D.P.. עניתי לו שחשבתי אותם לצודקים לתבוע את זכותם למחאה וששמחתי שהצבא הבין את רגשותיהם. אמרתי לו גם שהתערבות הפרסונל האמריקאי מבטיח את הסדר. ביום הבא, העתון פרסם סיפור בדף הראשון, אשר תיאר את העובדה שיועץ יהודי מצדיק את העיקוב של פקודות צבאיות על ידי ה-D.P.. המאמר עצמו היה נאמן להשקפותיי, אבל הכותרת נתנה את הרושם כאילו אני הייתי מצדיק את חוסר המשמעת לצבא.

באותו יום קודמי, רבי פיליפ ברנשטין, שחזר דרך פרנקפורט מבילוי חופשה בשוויץ, בא לראותני והיה מודאג בעבורי. הוא אמר לי שהצטער על שנתתי את הראיון לעתון ההוא ("סטארס אנד סטרייפס").

כל זה קרה כמה ימים אחרי בואי לגרמניה. אני זוכר שמייג'ור היימן אמר שגם הוא הצטער על הראיון. באותו רגע הטלפון צלצל וגנרל הובנר קראני אליו. כולם היו בטוחים שעלי להתפטר כעת.

כשנכנסתי למשרדו, ראיתי את העתון על שולחנו. הוא אמר לי: שופט, אני רוצה לאחל לך את מיטב איחוליי. הצבא לא יכול להכריז הכרזה כזאת, אבל מישהו היה צריך לעשות זאת.

במכתבך אלי שאלת אותי אודות העמדה של הצבא כלפי ה-D.P. בדרך כלל. עלי לומר שהיה קו ברור בין העמדה כלפי אלה שיצאו ממחנות ריכוז ובין אלה שהיו סתם יהודים, זאת אומרת פליטים אשר לא בילו את ימיהם במחנות ריכוז. אחרי הכל, מחנות ה-D.P. היו מכוונים להיות מקלט לשארית הפליטה ששוחררה על ידי הצבא מהמחנות ועשרות האלפים של יהודים נוספים שברחו מרומניה ומארצות מזרחיות אחרות לאוסטריה וגרמניה, יצרו בעיה קשה מאד. עלי לומר שבנסיבות אלה, הצבא האמריקאי ניסה לפתור את הבעיה לשביעות רצון, ללא ספק גנרל קליי וגנרל הובנר ידעו בדיוק מה שקרה. הם ידעו בדיוק אודות הפעולות המוצלחות של "הבריחה". הם העמידו פנים שלא ידעו מאומה ולעולם לא סיפרו לי על כך, אך בטוחני שהם ידעו מה פעלה "הבריחה" עם הסרטיפיקטים והרשיונות המזוייפים. לו הם היו רוצים למנות את הפעולות הללו, הצבא יכול היה לחזק את האיסורים על מנת להקשות על המדריכים והשילוחים. מזמן לזמן ההתחרות בין "הבריחה" וה"אצ"ל" היתה נגמרת בויכוחים סוערים, אשר גילו לקצינים את מהלך העניינים ואפילו אז הרבה מהם העלימו עין.

 

שאלה: האם אתה זוכר איזה מקרה מיוחד במינו אשר היה יכול לשפוך אור על העניינים האלה?

 

תשובה: אני זוכר הרבה מקרים. העתון "סטארס אנד סטרייפס" בישר אותם. אבל אינני זוכר שמות או תאריכים. היו מקרים שהאצ"ל ממש תפס את הפליטים אשר רצו לחצות את הגבול של ארצות אחרות של סוכנות "הבריחה". אינני חושב שהסימפטיות של אנשי הצבא נגרמה על ידי רגשת אנטי-בריטי, אך חושבני שהוא נגרם על ידי רגש פרו-יהודי, שהיה התוצאה  ממה שאנשי הצבא ראו במחנה ריכוז.

במכתבך שאלת אותי אודות הכוח המוסרי של ה-D.P.. עלי לומר שה-D.P. היהודים, כפי שהם יו מיוצגים על ידי ועדותיהם, נתנו את הרושם שהמקום היחידי שהם התכוונו היה ישראל – ושיסרבו ללכת למקומות אחרים, אפילו לו יכלו להשיג ויזות. לפי דעתי, הסיבה לכך היא הרגשה עמוקה של כעס נגד ארצות הדמוקרטיה החופשיות. הם ידעו, למשל, שכש-ארל האריסון, בדו"ח המפורסם שלו ביולי 1945, המליץ על כניסתם של מאה אלף D.P. יהודים לישראל, הם ידעו שבריטניה סירבה ושאמריקה לא עשתה מאומה בקשר לכך וזה חיזק בהם את ההרגשה שאין עליהם לסמוך על הרגשות הומניטריות. הם גם ידעו מה קרה אז, כשג'יימס מקדונלד בדו"ח שלו ביקש להציל את חיי היהודים הגרמנים על ידי כניסתם לישראל, וגם אז שום דבר לא נעשה. חושבני שההרגשה הכללית ששררה היתה זאת שהתקווה היחידה לעתיד לבוא היתה ישראל.

אני יודע שגנרל קליי נשאל על ידי ועדת אונסקופ בישיבה סגורה האם הוא באמת האמין שהיהודים באמת רצו אך ורק ללכת לישראל, וגנרל קליי ענה: לו הייתי יהודי, זה היה המקום היחידי שהייתי מתכוון עליו. כנראה שזה עשה רושם עז.

פגשתי את אדון גרנדור בוינה, שכה הושפע  על ידי ביקוריו במחנות ריכוז שהוא החליט להילחם עד הסוף למען זכותם של יהודים לעלות ארצה. הועד המרכזי של ה-D.P. רצה לייסד בגרמניה בית חולים בשביל ה-D.P. היהודים, אבל הם רצו לבנות את בית החולים כך שבזמן עזיבתם לישראל, הם יוכלו לקחת את החלקים איתם. מהנדס, בעצמו D.P., הכין את התוכניות ודוקטור הלומוביץ', עכשיו דוקטור עצמון, שבעבר היה מנהל בית חולים עבד עם המהנדס, בית החולים נקרא על שמו של לוסיוס ד. קליי. הוא העביר לי את התכניות על מנת להגישן לגנרל קליי על מנת להשיג את החומרים והציוד. גנרל קליי היה נרגש ואני משוכנע שהוא התכוון לתת את עזרתו. הדפיסו גם את התלמוד עם חומרים גרמניים וזה שימש תקדים על מנת להשתמש בחומרים גרמניים. התוכניות _________ לגנרל קליי, אשר בעצמו הוא אינג'ינר, מצאו חן בעיניו , אבל בדיוק אז החלטת החלוקה צצה. איש מאיתנו לא האמין אז שבמשך חודש ימים האו"ם יקבל את ההחלטה. אחרי זה הועד המרכזי של

ה-D.P.  לא דאג יותר לבית החולים. הם רק חשבו על יציאה.

כשהכרתי את דוקטור הלומוביץ' לעולם לא ראיתי חיוך על פניו והוא נראה כבן שישים. הגרמנים הכירו אותו בתור "קומיסר", בגלל אופן הדיבור הדוגמתי. כשהגעתי לישראל באוגוסט 1948 הוא בא לראותני ואז ראיתי פתאום אדם צעיר במדי צבא והיה קשה להכירו. זה היה השינוי של שמונה חודשים.

 

שאלה: האם אתה חושב שהאמריקאים ידעו הכל אודות "הבריחה"? האם הם חשדו ביהיל שהיה לו קשר עם "הבריחה"?

 

תשובה: אני חושב שהסתכלו על יהיל כעל דיפלומט, וחשבו שלא היה לו קשר ישיר עם "הבריחה". אני חושב שהם חשדו ברחל אדיב, אבל היא היתה כה חיננית וחכמה שהיא הפכה למקובלת אצל האמריקאים.

 

שאלה: ספר לי בבקשה משהו אודות הדרך בה קיבלת את מינוייך.

 

תשובה: גנרל אייזנהאור הציע לתת יועץ יהודי והראשון באופן לא רשמי היה רבי נדיק, אחריו בא השופט ריפקינד, הוא נבחר אחרי המלצה של חמשת הארגונים: בני ברית, ועד העבודה היהודי, הועד היהודי האמריקאי, הקונגרס היהודי האמריקאי (שאז היה קיים) והועדה היהודית האמריקאית.

ראשי הארגונים האלה ביקשו מהנשיא טרומן להסכים לתת יהודי אמריקאי כיועץ ל"איקום". הם הסכימו שזה יהיה ריפקינד, אשר עזב את ספסל המשפטים לתקופה של שישה חודשים. הוא יכול היה לעשות כן כיוון שבתור שופט פדרלי הוא יכול היה לקבל חופש מהנשיא. אחרי שהוא גמר, קשה היה לאותם חמשת הארגונים להסכים למינויו של המועמד הבא. היה ויכוח בין הציונים (שהיוו אז את הרוב בועדה) והלא ציונים, אשר לא הסכימו למנות ציוני. לבסוף, הסכימו למינויו של רבי פיליפ רנשטין. תבעו ממנה הבטחה של נייטרליות והוא הסכים לשרת שישה חודשים, אך למעשה זה הפך לשמונה-עשרה חודשים. לאחר מכן, קהילתו ברוצ'סטר עמדה על כך שיחזור. אותה הבעיה צצה כשהתווכחו על הבא אחריו. אבל הפעם הציונים עמדו על כך שציוני ימלא את המקום.

היה גם האונסקופ שהיו צריכים לצאת לגרמניה וגם הבני ברית דאגו שאחד מאנשיהם יקבל את המקום. הציעו את א. זאכר, מאוניברסיטת ברנדייס ו-ה. ואלדנברג, אך הם לא נתקבלו. אז דוקטור וויס טילפן אלי ואמר לי שלו היה יכול להשיג את הבטחתי לשרת היתר ודאי יסכימו לכך, למרות העובדה שהייתי בעבר נשיא הארגון הציוני האמריקאי. אמרתי לו שבהיותי שופט מדיני ולא פדרלי הייתי צריך לוותר בעוזבי את ________ _______ שופט, אבל וויס __________ שידבר עם מושל פנסילבניה, ששמו דֶף. עשיתי כך, והוא ענה לי שלו היה יהודי היה מקבל את המשרה, כיוון שהוא הכיר בחשיבות המעמד. לקחתי שישה חודשי חופש ונסעתי. כל חמשת הארגונים קיבלו אותי. סרבתי לכל תמורה בכסף, כיוון שלא רציתי שישתמשו בשכר זה אחרי כן על מנת להתקיפני. וגם לא נדרתי שום שבועה, על מנת שלא יוכלו בעתיד להאשים אותי במילוי משרה כפולה. קיבלתי את הדרגות של מייג'ור גנרל, אבל לעולם לא לבשתי את המדים, מתוך אותן הסיבות שתארתי לעיל. למעשה, בתור שופט, היתה לי אוטוריטה יותר גדולה ________ הצבא מאשר בתור מייג'ור גנרל.

 

שאלה: מה היתה עמדת אנשי הצבא, הצמרת, לקראת ה-D.P. ולשאלת ישראל?

 

תשובה: פה אני צריך להזכיר את קולונל סייטרס, שנמצא כעת בוושינגטון. הוא היה האיש האחראי באופן ישיר על ה-D.P., בתור נציג הצבא. הוא היה סימפטי מאד, בתור גוי. אני ממליץ בפני ממשלת ישראל לכבד אותו. אני חושב שהוא היה ציוני משוכנע. הוא כאילו היה יהודי. היו גם אחרים כמוהו. גם הובנר היה סימפטי, אבל בהיותו צאצא גרמני הוא חש בתת הכרתו התנגדות לאופי היהודי. הוא אמר: "איך אתה יכול לצפות מהיהודים שיהיו אזרחים טובים במדינתם-הם אם במשך כל השנים הם עסקו בדברים א-לגליים, כגון שוק שחור, זיוף וכו'?" אני אמרתי לו שכל הדברים האלה היו מוצדקים בעיניהם כיוון שהם היו דרושים על מנת לאפשר להם להישאר בחיים. והייתי בטוח שבתור אזרחים במדינתם-הם הם ישמעו לחוקים למרות כל מה שהם עשו בעבר בתור הכרח. אבל הוא נשאר סקפטי. הודות לקשרים עם אנגליה, שום דבר מסוים לא נאמר. באמריקה סיפרו לי שהמצב היה עדין וכשעשינו את כל האפשרי על מנת לשמור על הסטטוס-קוו על ידי מסדרים בתוך המחנות.

 

שאלה: למה אתה חושב שהרגולציה של ה-21 באפריל לעולם לא הוגבר? האם היו איזה סיבות פוליטיות הומניטריות לכך?

 

תשובה: אני חושב שהיה הסכם לא להגביר את ההסכם. הלכתי לוינה על מנת לראות את היהודים הרומנים אשר באו למרכז רוטשילד. המצב היה איום, ולא מתקבל על הדעת שהצבא האמריקאי לא ידע על כך.

 

שאלה: לבטח מישהו נתן את הרשות להיכנס לאוסטריה, ואם האמריקאים לא נתנו את האו-קיי. אז לבטח הרוסים עשו זאת.

 

תשובה: אין באפשרותי לספר לך יותר על כך. אני רק יכול לומר שלא ניתן להאמין שהצבא לא ידע על החדירה. יתכן שהיו פה סיבות אנושיות, כי אחרי הכל מה היה אפשר לעשות עם הפליטים האלה חוץ מלקבלם.

אני זוכר סיפור אודות הסופר מאיר לווין הנקרא "חיפוש". הוא ניסה להיכנס לגרמניה על מנת להסריט סרט על הבריחה מפריס. הוא ביקש ויזה כניסה לגרמניה, אך סרבו לו. יתכן שחשדו בו שהוא היה קומוניסט. הוא טילפן אלי וביקש את עזרתי, והשגתי מגנרל קליי את רשות הכניסה. אבל הוא לא הצליח להסריט את סרטו. הקשיים נבעו מנחותי הדרגה.

 

שאלה: האם האמריקאים ידעו על ההעברה הבלתי ליגלית של אנשי האקסודוס מהשטח הבריטי לאמריקאי?

 

תשובה: בטוח. הסתכלו עלי כעל הדובר של ה-D.P. וכך גם חוויתי את עצמי, אך לצבא לא נדרשו דוברים. היו להם מספיק דוברים משלהם. אך הפליטים האלה, מישהו היה דרוש על מנת לייצג אותם.

עכשיו אספר אודות קשריי עם הג'וינט: ברנשטין היה איש הגון ולא התעסק בפרסומות. הוא חשב על עצמו כאיש צבא. היה מקרה שכומר צבאי ביקר את אופנבך, איפה שהיה אוסף ענקי של ספרים, אשר היטלר אסף מספרית רוטשילד וספריות אחרות. הכומר הזה הלך לשם יום-יום וביקש ספרי תפילה. הוא הבריח מהמקום הזה את הכתב __________ היקרים ביותר ונתן להם קבלות לספרי תפילה בשם הג'וינט. הוא הצליח להעביר את הספרים לאוניברסיטה העברית, אך הצרה היתה שהוא לא דאג לכסות אותם בספרי תפילה. הג'וינט התבקש לענות על כך, אבל הכומר לא סיפר להם מאומה, והם לא הכירו אותו. הסיפור נודע לגנרל קליי, הכומר הצטרך להתוודות ורצו לאסור אותו, אבל רבי ברנשטין עזר לו והצליח לשחררו. האיש הצטרך לוותר על הכמורה, אך חזר לאמריקה ללא בושה. זאת אחת הדוגמאות של הבעיות אשר נאבקנו בהן.

 

שאלה: מה הצבא חשב על בריחת הפליטים הרומניים מגרמניה? האם הם חשבו שהבריחה הסיתה אותם?

 

תשובה: הבריחה רמזה לצבא שהם לא הסיתו את התנועה. במיוחד רחל אדיב התקשרה איתם, אך אינני חושב שהצבא האמין לה. ועכשיו, אספר לך דבר-מה לא לפרסום. היתה ועדה של הקונגרס שבאה על מנת לחקור את האדמיניסטרציה של הצבא. יעקב יעבץ, שהיה אז חבר הקונגרס, היה חבר בועדה הזאת. הם ביקרו במחנות יהודיים והם שוחחו עם אי-אלה אנשים שם. מאה אחוז של האנשים הנשאלים סיפרו להם שהם רצו לעלות ארצה. יום בהיר, יעבץ טילפן אלי וביקש ראיון. הוא בא אלי ואמר לי: "השופט, אני יהודי, אבל לפני הכל אני אמריקאי. אני לא מאמין שכל זה אמיתי. אני חושב שביימו את זה בשבילנו. זאת היא עבודה ציונית. אני מזועזע שבציילס-היים לא רואים דגל אמריקאי, רק דגל ציוני, הרצל וכו'. למה אין רואים שום תמונות של לינקולן, רוזוולט וטרומן? האנשים האלה מושפעים על הציונים, ואתה חייב לעשות משהו בנידון". עניתי לו: "לו הקונגרס לא אישר את ההגירה של האנשים האלה לאמריקה, הדרישה שלך היתה מוצדקת. אך הואיל וסרבו להם להיכנס, איך אפשר לדרוש מהם לתלות תמונות של נשיאים אמריקאים על קירותיהם? זאת היא הסיבה ______ ציונים. אתה יכול להטיס דגלים אמריקאים הנה, הם לא יסרבו לתלות אותם, אבל גנרל קליי לא היה מצפה מהם להראות רגש פטריוטי לאמריקה". זה היה בספטמבר או באוקטובר 1947. אחר כך יעבץ הופיע כתומך ציוני נלהב.

בסוף דצמבר צצה בעיה אחרת. הכרחתי את היהודים לעזוב את מלונות הלוקסוס של  אוסטריה, איפה שהלינו אותם מקודם. הצבא רצה להחזירם לבעליהם הקודמים. באד-מסטיין היה המקום העיקרי. גנרל קליי עמד על כך שהפקודות תבוצענה והציעו ליהודים מקומות במחנות הטובים ביותר, בלינץ וכו'. אך היהודים סרבו, ואמרו שלא יעזבו אפילו אם יאיימו עליהם בנשק. גנרל קליי אמר אז שכך יעשה. בעבר נתנו את המלונות האלה ליהודים כבתי חולים ועכשיו היו בתוכם אנשים שמנים ועצלים. את אלו הצטרכנו להוציא.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial