מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.12 - עדות רבקה גאבזה על תלאותיה ברוסיה

עדות רבקה גאבזה מברנוביץ'

 

עבדתי בבית ספר "תרבות" בבאראנוביץ' בכיתה א'. עם פרוץ המלחמה (1939) כמה בחורים החליטו לצאת מן העיר ולגשת לגבול הסובייטי ולבקש רשות מעבר. היה זה כשהגרמנים היו קרובים לעיר. היה זה בלילה והלכנו ברגל. הגענו לכפר זאאוסטרובייצ'י, חמישה קילומטרים מן הגבול. שם היה ________ מפקד משטרה פולני. כשראה אותנו התחיל צועק עלינו באנו בולשביקים וציווה לחזור לבאראנוביץ'. היו ילדים איתנו וגשם ירד וביקשנו ממנו שירשה להישאר עד הבוקר. לקח אצלנו את התעודות וציווה לחזור בארבע בבוקר. לנו במתבן. רק נחנו, שמענו ברקע יריות. לא ידענו מאין באות היריות. אחר כך הוסבר לנו כי מן הצד הרוסי יורים ואחד הביילורוסים הודיע שעוד מעט יבואו הרוסים.

בשלוש וחצי ראינו אווירונים והסתתרנו במקלטים. אנו לא האמנו, שאלה הם רוסים וחשבנו שהם גרמנים. בארבע הלכנו לקחת את התעודות, אבל את המפקד לא מצאנו, ואספנו את כל הדוקומנטים מעל הרצפה. כעבור זמן-מה, נכנסו הרוסים. כל האוכלוסיה בלי הבדל של לאומיות פרץ החוצה לקבל פניהם. נישקו את סוסי הפרשים. בכו גם החיילים האדומים. חזרנו לבאראנוביץ'. בדרך מצאנו כתובות ברכה לצבא האדום. בבראנאוביץ' היתה שמחה גדולה. אמרו לנו לחזור לבית הספר וללמד באותה שפה שהיתה נהוגה קודם לכן. אני חזרתי ל"תרבות". כעבור זמן-מה הודיעו לנו, כי כל המורים חייבים ללמוד קורס לתולדות המפלגה ולהכיר במקצת את כתבי לנין. מלבד זה נפתחו קורסים לרוסית ולביילורוסית. אני רוסית ידעתי ולמדתי בביילורוסיה. אני הצטיינתי בשפה זו. חילקו אותנו בבתי ספר אחרים. אותי שלחו לגימנסיה של אפשטיין כמורה לשפה וספרות ביילורוסית בכיתה ה', ו', ז'. מלבד העבודה בהוראה, ניהלתי חוג דרמטי. זה היה בית ספר גדול ושפת הלימוד היתה רוסית וגם ביילורוסית כשפה ממשלתית. שמונה עשרה כתות היו שם, החל מכתה ה'. בית הספר היה מעורב מבני כל העמים.

החוג הדרמטי בבית הספר שלנו הצטיין. באביב 1940 היתה אולימפיאדה. בית הספר שלנו היה במקום ראשון. הזמינו את בית הספר שלנו שיסע למינסק לאולימפיאדה של הרפובליקה. במינסק שוב ________ בית הספר שלנו מקום ראשון והוזמן למוסקבה לאולימפיאדה הכל-רוסית. בעיקר הצטיין בתכנית שלנו מונטאז' שסודר לפי תוכן המכתב שנכתב על ידי העם הביילורוסי לסטאלין. התחילו הכנות לבחירות לסובייט העליון של ביילורוסיה. השלטונות בבאראנוביץ' קבעו מועמדים ומבין המורים הייתי אני המועמדת. הוצרכתי לכתוב אוטוביוגרפיה. נקראתי למפלגה הקומוניסטית ושאלוני אם נשתייכתי לאיזו מפלגה ציונית. ידעתי שהכל ידוע להם  בין כך, והודיתי כי נשתייכתי לשומר הצעיר. המזכיר היה יהודי ממוסקבה והוא שאל האם לא הייתי רביזיוניסטית. כשעניתי בשלילה, אמר שהוא מרוצה, כי השומר הצעיר חינך אנשים ברוח קומוניסטית. נבחרתי לסובייט העליון של ביילורוסיה.

כשנסעתי למושב הראשון למינסק היתה קבלת פנים יפה, היחס אלינו היה יפה מאד, בלי הבדל של מוצא. אני הוספתי ללמד בבית הספר ופעמיים בשבוע הייתי קריינית אמנותית ברדיו בשפה הביילורוסית.

התנועה עבדה במחתרת. רבים עברו מבאראנוביץ' לוילנה. אז בא לבאראנוביץ' יצחק זלמנסון והציע שהשומרים יתאספו בוילנה. אך רוב השומרים נשאר בעיר. אני לא יכולתי לעזוב את המקום. השומרים היו מתאספים לשיחות בבתים פרטיים. לא היו מקרים של עזיבת התנועה.

ב-1941, כשפרצה המלחמה בין גרמניה ורוסיה, היה רושם שרוסיה לא היתה מוכנה. מבריסק רצו חיילים אדומים ערומים ויחפים. בבאראנוביץ' היתה הפצצה קשה. רבים מהיהודים לא חשבו על בריחה ורבים לא יכלו לברוח. הרוסים לא נתנו לעבור את הגבול לרוסיה. אלה שהגיעו לשם – הוחזרו. נקראתי לעיריה ב-23 ביולי והודיעו לי שכיוון שאני ציר לסובייט, יתנו לי אפשרות לצאת במכונית בערב עם משפחות חברי העיריה (בלי הגברים!). יצאנו בערב מיד ומאחורינו התחוללה הפצצה איומה.

הנהג היה פולני והוא הביא אותנו עשרה קילומטרים מבאראנוביץ', ושם הוריד אותנו וטען כי האוטו נתקלקל. אי אפשר היה להתקשר בטלפון עם באראנוביץ', ונשארנו בשדה בלילה. ההפצצה נמשכה והנהג לא יכול לחזור. בבוקר ראינו תמונות איומות. נדדו אנשים בדרכים כמטורפים. אבל גם אנו לא ידענו לאן לפנות. כך עמדנו בסטולוביץ' עד לפנות ערב. פתאום ראיתי אוטו אחרון מבאראנוביץ' עם חברי ה-נ.ק.וו.ד. יצאתי לדרך ועיכבתי את המכונית. ירד המפקד ונזף בי. הראיתי לו את התעודות שלי. הוא התנצל ושאל מה קרה. סיפרתי והוא ניגש לנהג ופקד עליו לתקן את המכונית ואם לא – ירה בו. המכונית תוקנה ואנו נסענו ומאחורי מכונית ה-נ.ק.וו.ד.

המכוניות נסעו ממש על פני גוויות מתים, ילדים הרוגים, מזוודות, רגליים וידיים. התחילו הפצצות מן האוויר. במכונית ה-נ.ק.וו.ד. נהרגו שניים. במכונית שלנו – ארבעה נפצעו, ביניהם אני. אבל עצמת הבריחה היתה כל כך חזקה, שלא הרגשנו שדם זורם מפצעינו.

הגענו לדיירז'ונסק. המכונית של נ.ק.וו.ד. ואנו נשארנו לבדנו עם הנהג הפולני. הוא הוריד את החבילות שלנו וברח לבאראנוביץ'. פצועים ניגשנו לבית החולים ושם חבשו אותנו. אני הלכתי לקרוב שלי ולקחתי איתי את כל הנוסעים במכונית. שם לנו ונשארנו שלוש יממות. לא היתה אפשרות לנסוע הלאה. הלכתי לכל המוסדות הרשמיים, הראיתי את התעודות, אבל שם ענו לי כי אין מוצא כאן ואפילו הם לא יוכלו לנסוע. מינסק כבר היתה מוקפת. ביום הרביעי עיכב אותי יושב ראש הראוסובייט והודיע לנו שמוציאים את נשות הפקידים ויהיה מקום גם בשבילי ובשביל בתי. בהשתדלותי לקחו גם את שאר הנשים, אבל בלי החבילות. לקחו את כולנו ונסענו. הדרך היתה איומה מן הקודמת. היה עלינו לפרוץ את הכיתור שעל יד מינסק. בלילה יצאנו מן המכוניות וזחלנו כארבעה קילומטרים יחד עם הילדים. כך פרצנו את הכיתור. המכונית לקחה אותנו אחר כך. הוספנו לנסוע. לא אכלנו ולא שתינו עד שהגענו להומל. להומל לא נתנו להיכנס. העיר בערה. נסענו הלאה והגענו למוהילב. שם נכנסנו, אך אז התחילה הפצצה ואנו הסתתרנו בתעלות ההגנה. המפקד שעמד בראש השיירה שלנו עד כה נשאר במוהילוב וקיבלנו מפקד אחר. יצאנו ממוהילב והיינו כשישה קילומטרים מן העיר הודיעה למפקד אחת הנשים, כי אני בורגנית מבאראנוביץ' וכי אני נוסעת לרגל. המפקד שאלני אם אני מנשות המפקדים ועניתי שלא. הוא ציווה להורידני, אך לאחר שביקשתי שיעיין בתעודותיי התנצל מאד והשאירני ונזף קשה באישה שהלשינה עלי. ההפצצות נמשכו ואישה אחת במכונית שלנו נהרגה. הגענו לסמולנסק ולא נתנו לנו להיכנס לשם. הוספנו לנסוע והגענו ליערות סמולנסק. ביערות הללו חיינו חיים איומים. שפתותינו התבקעו והיינו עייפים מרעב ומצמא.

החלה הפצצה איומה ביער.נפלו עצים ואנשים. כשעתיים נמשכה ההפצצה. לאחר ההפצצה פקד המפקד: כל שנשאר בחיים יחזור למכונית. כשעלינו, ראינו שנשארנו מאיתנו החצי. כל הזמן ראינו את עקבות ההפצצות.

הגענו ליארוסלאבל. עמדנו ליד מסילת הברזל. מיד עם בואנו היתה אזעקה. לאחר שלושת רבעי שעה בא המפקד והודיע שכל הנשים הן בנות כפרים בסביבות מוסקבה והוא יכול לסדר אותי גם כן לאחד הכפרים. אני לא רציתי לנסוע לכפר והלכתי למנהל תחנת הרכבת והראיתי לו את תעודת הציר שלי. הוא ענה שהלילה תהיה שיירה ויקח אותי. אני לקחתי איתי את שאר הנשים ונכנסנו לקרון אפל. רק זזנו, החלה הפצצה. נסענו כמה תחנות עד שהאיר היום, אבל אז כבר היינו רחוקים מן החזית. מאחורי השיירה נסע מטבח שדה והכניסו לנו קערות חימר וכפות עץ והביאו אוכל ולילדים אפילו בשר. בדרך פגשו אותנו הקולוחוזאוב בכל הכפרים וחילקו בין הפליטים אוכל. הגענו לטמבוב. שם הביאו אותנו למקלחת וחילקו בינינו מגבות וסבון. אחר כך, בבית הנתיבות, נתנו לנו ארוחה מצויינת. נסענו כעשר מעת לעת, עד שהגענו למחוז סטאלינגראד לתחנת יֶילאָן. אחר כך נסענו למאצ'יחא, שם פגשו אותנו עגלות ולקחו אותנו לקולחוזים. קיבלו את פנינו קומסומולאים. קבלת הפנים היתה לבבית מאד. איפשרו לכל אחד לעשות אמבטיה וחילקו לבנים, למי שלא היה. במסעדה נתנו לאכול. אחר כך שיכנו אותנו בבתי הקולחוזים. לפי תעודותיי קיבלתי מקום לחוד, אצל אשתו של המזכיר הראשון של ראואוספולרום (הבעל היה בחזית). חדר עם רדיו. היתה שם מיטה בשבילי ומיטה בשביל בתי. אף על פי שבתי כבר היתה גדולה, שלח אותה לגן ילדים. ובנוגע אלי, לא נתן לי לעבוד, אלא הודיע כי לאחר שיעברו ימי החופש, אעבוד בבית ספר. אבל היתה שם קדחת וערבות מסביב, קשה היה להיות שם. שם פגשתי אישה יהודיה שבעלה היה ____ _________  לוורושילובסק. הן הסכימו שאסע איתן. הגענו לסטאלינגראד _________ כרטיסי רכבת לוורושילובסק. החליטו לנסוע דרך ______. ישבתי בב________ וחיכיתי להם. פגשתי __________ שהכרתי במינסק והם יעצו לי לא לנסוע לוורושילובסק, כי אם לקויבישב. נזכרתי שיש לי שם מכרה מבאראנוביץ' והחלטתי לנסוע לשם. ביקשתי מאוואקופונקט שישנו לי את הכיוון והם נאותו לכך. שטנו במעלה הוולגה אחד עשר יום. כשהגענו לשם, ניתנה פקודה לא להכניס אנשים לקויבישב. יצאתי מן הספינה בלי החבילות וביקשתי שיתנו לי להיכנס לעיר. אבל לא הועילה בקשתי. אולם לנשות הקצינים נתנו להיכנס. אז ראתה בתי, כי הנשים יוצאות, קראה לסבל והלכה איתו יחד עם שאר הנשים ואז קרצה לי והצטרפתי אליה. כך הגעתי לקויבישב. מצאתי את מכרתי, שקיבלה אותי בסבר פנים יפות. מצב הרוח בין היהודים היה קשה מאד. הכל הכינו להם ציאנקלי וגם לי נתנו מנה. לא נתנו גם להישאר. פתאום, ברחוב, פגשתי מכרה מבאראנוביץ' שעברה הנה עם מחלקת הכספים. סיפרתי צרותיי והיא הציעה לי לנסוע איתה לסטאורופול. הגענו לשם. מקום נהדר. הרי ז'יגולי (מקומו של סטיינקה ראזין) והוולגה. גרנו אצל ווייליקורסים ממש. היא עבדה במחלקת הפיננסים, אני מצאתי לי מקום כמורה בשיעורי ערב לגרמנית. קיבלתי משכורת וכרטיסי אוכל. אז התחילו הפצצות בקויבישב. הצעתי לחברתי שניסע למרכז אסיה, אבל אל נתנו לנסוע. יצאתי לקויבישב להתייעץ וחברתי בקויבישב יעצה לי לא לזוז מסטאורופול. ניגשתי לבית הנתיבות וראיתי אנשים מתגוללים שם שבועות. לקחתי רשיון לבוזולוק. חזרתי לסטראופול וארזנו את חפצינו. אנו לנמל על הוולגה, אבל הספינה היתה מלאה חיילים שנסעו לחזית והיו שיכורים. פניתי למנהל הנמל וביקשתי שיקח אותי. הוא הסכים ולקח אותי וחזרנו לקויבישב. שם אמרה לי חברתי, שעשיתי שגיאה חמורה. אבל פגשתי שם מכר אחד שטיפל בהעברת שחקנים לאסיה המרכזית. ביקשתי שיקח אותי והוא סידר אותנו. אבל לא היה קרון ונכנסתי לקרון חיילים שהסתירו אותנו ביניהם ונסענו לאלמא אטא. עיר יפה. היו לי ולחברתי מכתבים למכרים של מכרינו. התחלנו לחפש את בעלי הכתובות שלנו. בבית הכתובות אמרו לנו שכתובות אלו אינן בעיר. ארבעה לילות לנו בתחנת הרכבת. טיילנו בעיר ועברנו על יד מדאינסטיטוט. נכנסנו לשם ומצאתי את הכתובת של האיש שאליו היה לי מכתב. נסעתי לפרופסור הזה (גוי) וקיבלו אותנו באופן יוצא מן הכלל. גם חברתי מצאה את הכתובת והאיש הזה תבע מאיתנו שאנו נישאר אצלו והעביר אותנו אליו. עשרה ימים גרנו אצל פאול סרגייביץ' (כך היה שמו). אבל אז התחלנו לחפש אפשרות להסתדר.

נסענו לפרובינציה. נתנו לנו עגלה של קולחוזניק, ופאול סרגייביץ' נתן לנו מאה רובל. מתוך שיחה עם הקולחוזניק בדרך, נודע לי ששם יש מורה אחד שהיה חברי בבית הספר בבאראנוביץ'. ביקשתי שיובילנו לאותו חבר, מילנבאנדן.

לנתי בחדרו של חבר זה. למחרת הלכתי לראיונו ונתנו לי משרת מורה. אבל דירה לא נתנו לנו. נכנסנו לאיזו בקתה בעלת חדר אחד. שם היה קשה מאד. לבסוף, קיבלנו בזכות חברתי ממחלקת הפיננסים חדר.

היוקר עלה מיום ליום. קיבלתי שמונה מאות רובל משכורת, מזה חמש מאות רובל ליד ושלוש מאות רובל מסים. קיבלנו שלוש מאות גרם בשבילי ומאתיים גרם לילדה. את הלחם קיבלנו חם, וכשיבש לא היה מה לאכול. פעם ביום קיבלנו מרק "________". לא יכולנו להתקיים במאכלים אלה.

בבית הספר יצרנו חוג דרמטי ועבדתי בפעולה ציבורית: עבודתי היתה לארגן הצגות נודדות לזורעי השדות. היינו באים על מכונית עם גמר העבודה והעובדים היו מתאספים ואנו מציגים לפניהם על גבי המכונית. כך אספתי תרומה בששת אלפים רובל לטנקים על שם הקומסומולים של קזחסטן.

(במשך כל הדרך, כשהייתי פוגשת יהודים מרוסיה, היו במצב רוח מדוכא. לא האמינו בנצחון. הצטערו על שעזבו את מקום מגוריהם, כיוון שהיו בטוחים שבין כה ובין כה נגזרה עליהם כליה).

בתי חלתה פתאום בשָנית והכנסתי אותה לבית חולים. מצבי היה קשה ואני החלפתי את כל חפציי תמורת דברי מאכל בשביל הילדה. כשלא היה כבר בידי כלום, יצאה בתי מבית החולים. מאז מסרתי את כל מנת האוכל לבתי, ומצב בריאותי נתרופף מאד. יום אחד פגשתי את ב"כ של ממשלת שיקורסקי והוא הציע לי תמיכה. קיבלתי תמיכה. אותו זמן נודע שאפשר להתקשר עם קרובים מחו"ל, והיהודים הפליטים החלו מקבלים חבילות מארץ ישראל. כתבתי מכתב לפיוול גאוזה למסילות. המכתב הגיע ל-נ.ק.וו.ד. ואז נתקבלה פקודה לפטר אותי, מטעם זה שאין להסתפק בחינוך הקומוניסטי שאני נותנת לילדים. חשבתי שהסיבה היא התמיכה הפולנת וחדלתי לקבל אותה. בריאותי נתרופפה מאד. עד שיום אחד אמרה לי פקידה אחת שאסע לאלמא אטא ושם אציע עצמי לעבודה. נדברתי עם הפקידה הזאת שניפגש אחת הצהריים על יד המסעדה כדי לחכות למכונית. המכונית באה ונכנסתי לשם. על ידי ישב מישהו במעיל שחור. אבל המכונית לא הביאה אותי לאלמא אטא, כי אם ל-נ.ק.וו.ד. האיש שנסע במעיל השחור היה מנהל ה-נ.ק.וו.ד. והתחילה שיחה בינינו.

-          למה את כל כך רועדת?

-          מפני שפעם ראשונה נפלתי למוסד מעין זה.

-          לא בגלל זה את רועדת, אלא מפני שאת פושעת.

-          אינני פושעת.

-          כל הפושעים טוענים כך. נבחרת כציר על ידי העם?

-          נבחרתי.

-          האם הצדקת את האמון שנתן בי העם?

-          אמנם כן.

-          כיצד?

-          ראשית, נמלטתי בתנאים קשים ל-ס.ס.ס.ר, כל הזמן חיה אני חיי רעב, עובדת בתנאים קשים והעבודה לא סבלה. יצרתי חוגים דרמטיים וחוגים אמנותיים. אספרנו ששת אלפים לטנקים. אני עובדת עבודה ציבורית.

-          מעניין שכל המחבלים מתכסים בעבודה ציבורית. את ירקת בפני הממשלה הסובייטית, היית חברה בממשלה הסובייטית והלכת לבקש תמיכה אצל הפולנים. ויש לך קשרים אמיצים עם ארץ ישראל ומנהלת לפי הוראותיהם פעולת מחתרת.

הודיתי בקבלת תמיכה מפולין, כי לפי החוזה מותר היה גם לחברי המפלגה לקבל תמיכה. ואשר לארץ ישראל, אמרתי לו שזוהי האשמה כוזבת. אבל דווקא הוא לא החשיב כל כך את ההאשמה בדבר התמיכה הפולנית, אלא את הקשרים עם ארץ ישראל. דרש שאתן לו את רשימת כל החברים שעובדים איתי במחתרת. לא הועיל שטענתי שאין לי שום קשרים כאלה. נתן לי חמישה עשר רגעים לחשוב והודיע לי שאני נאשמת לפי פרק 58, שהוא קונטרבולנציה. סעיף 11 – בגידה במולדת. הוא שאל אותי אם הייתי במפלגה ציונית. הודעתי שלפני היבחרי כציר לסובייט הביילורוסי סיפרתי לפני חבר המפלגה שהייתי חברה בשומר הצעיר וכי לדעת החבר השומר הצעיר חינך ברוח קומוניסטית ועל כן יכולה אני לעבוד עם הסובייטים.

שוחחנו עד לאור הבוקר. ואחר כך הכניסוני לתא יחיד. אוכל קיבלתי. ישבתי שלושה ימים עד שבאחת בלילה קראוני שוב. דיבר על לבי שארחם על בתי ולא ארחם על חבריי שהביאוני לידי בגידה. שוב טענתי שאין לי שום ידיעות, אבל הוא הוסיף לאיים עלי. הוא לחץ עלי שאספר לו מה זה השומר הצעיר. סיפרתי לו הרבה ואז אמר: הכל מובן – את נאציונאל-סוציאליסטית.

כך דיבר איתי באופן זה כמה שעות והחזירני לתאי.

בינתיים מחכה חברתי ובתי שאחזור מאלמא אטא. אך אחת מהנשים של הכפר עבדה

ב-נ.ק.וו.ד _________ והיא ראתה אותי שם. ניגשה ושאלה אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לה שאיני יכולה להגיד לה כלום וביקשתי שתגיד לחברתי (נינה) שאני נמצאת כאן.

כבר עברו חמישה ימים ונקראתי שוב בלילה. החוקר היה קצת שיכור והתחיל מקלל אותי ודרש שאודה. אבל שוב אמרתי שאין לי מה לספר. אז אמר: ההסתדרות שחינכה אותך לא חינכה אותך ברוח קומוניסטית כי אם ברוח של משמעת ברזל. התחיל להכותני. דם נזל ממני ושני נפלה. לאחר שבועיים שוב נחקרתי ואז ביקשתי ממנו שמוטב שירה בי מאשר שיענה אותי כך. אז היכני במקל גומי ונחבלתי קשה, עד שהתעלפתי. ישבתי עוד חודש ושוב קראני והיכני. חליתי קשה והובאתי לבית חולים של נ.ק.וו.ד. שם נרפאתי. במשך זמן שכיבתי בבית החולים, נודע שהחוקר שלי הוא מרגל גרמני, האשמותיו כלפיי נעשו כדי להסוות את מעשיו. הוא נאסר ואני שוחררתי.

נסעתי הביתה. היה חורף. לא היה במה להסיק. כוס מים בחדר היתה נהפכת לקרח. סבון לא היה וכולם היו מוכי כנים. גם אני לקיתי בזה כעבור זמן-מה. הלכתי לקבל את תעודותיי

מ-נ.ק.וו.ד. מנהל המוסד הזה הודיע לי ש"הפעולות נגדך היו לא נכונות, אבל את כבר חשודה וקשה לתת לך עבודה, ועל כן אני מציע לך שתעבדי איתנו ותקשיבי מה שמדברים הקונטררבולוציונרים". דחיתי זאת. טענתי שאפנה לקאלינין. אז האשימני שאני איני נוטה לשלטון הסובייטי ולא רצה להשיב לי את תעודותיי וגם אל יתן לי עבודה ולא כרטיסי אוכל.

כעבור איזה ימים מצאתי בעתון שאחד מקרובי פרופסור פ. גאוזה נמצא באלמא אטא באוניברסיטה. פניתי אליו במכתב והוא ענה לי בטלגרמה שאבוא אליו. אבל אני לא יכולתי לבוא והוא בעצמו בא והביא שלושה כיכרות לחם ושתי חתיכות סבון. כשהוא נכנס עם הדברים האלה פרצנו כולנו בבכי. הוא קנה לנו עצים להסקה והודיע למחלקה הסניטרית ועשו אצלנו חיטוי. כל עשרה-חמישה עשר ימים אני הייתי הולכת ל-נ.ק.וו.ד. נינה חברתי נסעה לאיזה מקום ואני ובתי מרים נשארנו לבדנו בכל הבית. בשתים עשרה בלילה דפקו על דלתי. "מי זה?" על שאלה זו ענו לי "מ-וויינקומאט". לא רציתי לפתוח. דרך סדק הדלת ראיתי שזהו סגן מנהל ה-נ.ק.וו.ד. פתחתי לו את הדלת. דרש ממני שאלך איתו. הראיתי לו כי אני פה לבדי עם הילדה ובכל הבית אין איש. שאלתיו אם הוא במצב כזה יכול לדרוש ממני שאלך איתו בחצות הלילה. הוא ניאות להשאירני בבית וציווה לבוא למחרת בבוקר.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial