מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.11 - עדות רותם (רוטנר) דוד

גבה העדות: ישראל גוטמן

מקום העדות: גבעת חביבה

מועד מסירת העדות: 15.1.1962

סוג העדות: גיטאות, מחנות.

מוסר העדות: דוד רותם (שמו הקודם רוטנר), חבר קיבוץ רשפים.

 

נולדתי בפולין, בעיר קראקוב, בשנת 1923. הייתי בנו של מלמד בתלמוד-תורה. בית הוריי היה בית מסורתי שקוע בעוני. בטרם באתי אני לאוויר העולם, נפטר אבי. אמי נשארה עם חמישה ילדים בתקופה קשה ובתנאים חמורים. בין הילדים היו הבדלי גיל קטנים. אחי הבכור, גרשון, היה הבוגר והיו לי עוד שתי אחיות שנולדו אחריו, ואני, כאמור, הייתי הצעיר במשפחה.

עד פרוץ המלחמה הייתי תלמיד. מאז שנת 1935 הייתי חבר תנועת השומר הצעיר בקראקוב. השתייכתי לגדוד "בני-חורין" ומשה צוקרמן היה מדריכי. לאחר פרוץ המלחמה היה מצבנו ללא נשוא. הופצו גם שמועות, כי עומדים בקרוב להקים גיטו גם בקראקוב, ואלה היוצאים מרצונם הטוב את העיר, נמלטים בפני איום הגיטו. החלטנו לעבור לעיירה דז'אלושיץ, שם היו לנו קרובים. עברנו לשם כולנו, רק אחי גרשון מאן להצטרף אלינו ונשאר בקראקוב.

דז'אלושיץ היתה עיירה זעירה, המיושבת עד לפני המלחמה בתשעים וחמישה אחוזים יהודים. בזמן המלחמה גדלה העיירה ללא הרף ונהפכה לעיר ממש. כמובן, לא היתה זאת התפתחות אורגנית רגילה, אלא תוצאה של בריחת יהודים מקראקוב ומערים גדולות אחרות. בערים הגדולות שרר רעב, ואילו במקום הקטן הזה ניתן היה לבוא במגע עם איכרים, לסחור ולקנות מזונות. הריכוז הגובר בדז'אלושיץ יצר צפיפות מרובה. בדירה של סבתי, בה התגוררו מקודם בתנאים בלתי נוחים שני אנשים, נדחסו עתה שבע נפשות. כסף לא היה לנו וגם לא מקצוע או אמצעים לקיום. עול הפרנסה נפל על שכמו של סבי הזקן. סבי, חיים שמעון שלמוביץ', היה אז בין שבעים שנה. הוא היה אדוק מאד. הגרמנים ציוו אז על היהודים לגלח את זקניהם, ואילו סבי סרב להשלים עם הגזירה. הוא עטף זקנו במטפחת בעילה של כאב שיניים. בהתחפשות זו סובב ועבר את הכפרים בסביבה, נשא ונתן עם האיכרים והשיג מצרכי מזון חיוניים בשביל המשפחה כולה.

בדז'אלושיץ כל גבר יהודי חייב היה למסור שלושה ימי עבודת כפיה לגרמנים. אני, בנוסף על חובת עבודה עצמית, הייתי עובד כממלא מקום לאלה שלא רצו לעבוד והיתה מצויה בידם הפרוטה על מנת להשיג מחליף. עבדתי בעבודה זו עד סוף שנת 1939 לערך. בסוף שנת 1939 או בראשית שנת 1940, קיבלתי לפתע מכתב ממזכירות הקן בקראקוב. הודיעו לי כי הקן מתרכז מחדש ומתכנן לעבור לורשה. שאלו במכתב האם נכון אני להצטרף ליוצאים. בדז'אלושיץ הייתי אני הבן היחיד במשפחה וקרוביי התנגדו מאד לפרידה, ולתכנית הנסיעה לורשה בפרט. בכל זאת החלטתי לנסוע. לא ראיתי טעם לחיי בעיירה. חברים לא מצאתי כאן, עבודתי בקושי פרנסה אותי ולא היה בה שום סעד למשפחה הגדולה. נמשכתי מאד לידידיי וחבריי מכבר הימים והחלטתי לזוז. לייבק אבטרגוט, מי שהיה באותה עת ראש הקן בקראקוב וקיים קשרים עם המשטרה הפולנית, השיג עבורי תעודות של פולני. הורדתי את סרט הקלון ולמרות מראה היהודי המובהק שלי, הגעתי לורשה. בדרך הייתי לבדי. יתר חבריי הגיעו לורשה מקודם. בהתחלה גרנו במעון ב-לשנו 6, ששימש אי-פעם דירת ההנהגה של השומר הצעיר בארץ פולין. אחר כך עברנו למעון הקיבוץ והקן ברחוב נלבקי 23. הקן בנלבקי מצוי היה בשכנות קרובה אל מעון של תנועת "גורדוניה". קיימנו קשרים טובים עם חברי "גורדוניה" ובאחדים מהם אני נזכר גם היום מתוך חיבה. הקבוצה שלנו, אנשי קראקוב, מנתה כשלושים אנשים. הכרתי באותה עת חברים ורשאים רבים, אך שמותיהם פרחו מזכרוני, אם כי אני רואה דמויותיהם נגד עיניי. מטעם ההנהגה טיפל בנו יוסף קפלן. הוא קיים עמנו פגישות וברר עניינים שוטפים. אני נזכר גם היטב במראהו של מרדכי אנילביץ', שראיתיו בתקופה ההיא לעתים קרובות. עבדנו אז בקבוצת עובדים (פלצובקה) בשדה התעופה באוקנצ'ה. כמו כן עבדה קבוצה של חברינו בשדרות ירושלים, שם היו מכינים מפות שדה בשביל הצבא הגרמני. מתפקידנו היה לארוז את המפות בחבילות מיוחדות. שבועות אחדים עבדנו בניקוי הארמון בלבדר, ששימש בשעתו מקום מגורים של המרשאל פילסודסקי. הבלבדר עמד בתוך גן מפואר וניזוק בעת הפצצת ורשה. מצבנו הורע בחריפות לאחר הקמת הגיטו בורשה. בראשית הגיטו היו שתי תקופות. תקופה ראשונה, בה ליהודים אסור היה לצאת מתחומי הגיטו, אך לפולנים היה מותר להיכנס לתוכו, ותקופה שניה – שמתחילתה ואילך אסור היה הן ליהודים והן לפולנים לצאת מתחומם. באחד הימים ביקר אותנו יוסף קפלן והודיע כי ההנהגה החליטה החלטה נחרצת בענייננו. באותו זמן הלך ופחת המזון שקיבלנו. בצהריים אכלנו מרק במטבח עממי שבשכנותנו, שם אכלו גם אנשי "גורדוניה" (באותו זמן עוד לא היה מטבח עצמאי לקיבוץ ולקן – הערת גובה העדות). מההדים שהגיעו מקראקוב הסתבר כי המצב השורר שם טוב יותר מאשר בורשה. יוסף אמר לנו בפגישה, כי קיימת הצעה שנתפזר. יחזור כל אחד למקומו הקודם, כלומר יתאחד עם בני משפחתו. בדבריו האחרונים אמר, זכורני, כי הוא "מקווה שעוד ניפגש". אלה שהיה להם "פרצוף ארי" יצאו מיד, אני נסעתי מאוחר יותר, בליווי שוטר פולני, שהעביר אותנו מורשה לקראקוב. הגעתי לקראקוב, אך לא נשארתי בעיר זו וחזרתי לדז'אלושיץ. הייתי בוגר בשנה. בורשה ישבנו שנה תמימה וחזרתי שוב לעיירה הקטנה דז'אלושיץ. בעיירה חזרתי לחפש עבודות ארעיות. הועסקתי בעבודות שחורות מקריות. באחד הימים נתקבל צו המחייב את יהודי דז'אלושיץ. לשלוח חמישים צעירים יהודים לעבודה בקראקוב. אני הייתי פליט בעיירה וכמובן צורפתי לרשימת החייבים ביציאה.

בקראקוב שיחק לי באותו זמן המזל. מצאתי את בן-דודי שעבד בפירמה הגרמנית "ריכרד שטראוך". שטראוך זה היה גרמני, איש ס.ס., שבחיים אזרחיים עבד כמהנדס. בעת המלחמה הוא החרים מגרש שהיה קניין פרטי של דודי (אליהו רטנר). דודי מת והנאצי העסיק את בנו, בן דודי, בתור פקיד בחברה שיסד. בן דודי הצליח לסדר אותי בחברת שטראוך, שעסקה בביצוע עבודות בניין והתקנת ביוב. לפני שפגשתי בבן דוד, עבדתי יחד עם חמישים איש במחנה פתוח, ברחוב קוביז'ינסקה 5. הודות לבן דודי יכולתי להיכנס לגיטו, שהיה באותה עת מגודר בגדר תיל. הרשיונות שקיבלתי לשם כניסה לגיטו היו רשיונות זמניים. באורח קבע המשכתי להתגורר במחנה מחוץ לגיטו. בגיטו נפגשתי עם אחי גרשון, שהיה תפר (המתקין של החלקים העליונים שבנעליים) מעולה ובזכות מקצועו היה רשאי לנוע חופשי ברחבי העיר.

המשכתי לעבוד עד סוף שנת 1941 בערך, כלומר כשנה.

ביום אחד, לפתע, הופיעו בשטח המחנה הקטן שלנו "אורדנונגסדינסט" (שוטרים יהודים) וכן המפקד היהודי של מחנה פלאשוב (כילוביץ'). העמיסו אותנו על אוטומובילים ובלי הסברים ודברים הובילו למחנה ריכוז פלאשוב, שהיה אז בראשית בניינו. בהדרגתיות היו הנאצים מחסלים את גיטו קראקוב ומעבירים את היהודים למחנה הריכוז בפלאשוב, הקרוב לקראקוב.

המפקד הנאצי במחנה פלאשוב היה אמון גֶהט. זה היה סדיסט ורשע שהתהלך תמיד בליווי כלבו, הקרוי רולף. שעה שהכלב עבר במחנה, חייב היה כל אסיר להצדיע בפניו ולומר: "הר רולף, איך מעלדע געהארזאם, העפטלינגס נומער זה וזה" (אדון רולף, אני מדווח בהכנעה, אסיר מספר זה וזה). במקרה שהאסיר לא הצדיע והכריז הכרזתו בפני הכלב, היה הכלב המאולף מתנפל על האסיר ותוקע שיניו בגרונו. בכל זה טיפל בן אדם מיוחד והשמועה במחנה אמרה כי הכלב ניזון מבשר אדם.

השטח שעל פניו הוקם המחנה פלאשוב נודע לשמש בית קברות יהודי ונכרו בו קברים ראשונים. תוך ביצוע עבודות בנין וחפירת חפירות, נתקלנו לא אחת בשלדים ובעצמות של אנשים שנקברו בשטח המחנה.

השטח עצמו היה גדול מאד. בלב השטח שהקיף את המחנה מצויה היתה גבעה ולצידה תהום טבעית עמוקה. ליד הגבעה הזאת היו יורים באסירים מאנשי המחנה ובבני אדם המובאים מהחוץ. הגוויות היו מתגלגלות לאחר ההריגה לתוך התהום. מתפקידם של קבוצת עובדים יהודים היה לשרוף את הגוויות ולעקור מקודם את שיני הזהב מפיות הקורבנות. העובדים בעבודה זאת היו מוחלפים לעתים קרובות. הותיקים היו מחסלים ובוחרים במקומם חדשים. אמרו, כי הגבעה היא מלאכותית והיא טומנת בתוכה גוויות של הרוגים.

בפלאשוב היו יהודים רבים שנכנסו למחנה עם כסף וחפצים והללו היו משיגים מזון תמורת הנכסים שנשתמרו בידיהם. אנחנו, שבאנו ישר מהמחנה, היינו חסרים כל. נעזרתי בכך שהייתי מקבל ממכירי שעבד במטבח כמויות קפה מבושל. הקפה שהשגתי מכרתי בכסף או החלפתי בלחם, וכך השגתי תוספת מזון זעומה.

בפלאשוב עבדתי בתחילה בעבודות בניין שונות. לאחר שפגשתי באחי, שהיה גם במחנה בעל מקצוע מעולה בסנדלריה, הוכנסתי אף אני, בסיועו, לסנדלריה. אך מכיוון שלא הייתי סנדלר, לא עלה בידי להישאר זמן רב במקום עבודה נוח זה. שוב התחלתי להתגלגל מקומנדו לקומנדו בעבודה מפרכת, בגשם וברוח.

זמן מה עבדתי בקומנדו "וסטבאהן". מתפקידנו היה להניח עמודים מתחת למסילות ברזל וכן לחזק את הקרקע שמתחת לפסי הרכבת. השגיחו על עבודתנו עובדי רכבת, אזרחים. באותו קומנדו, יחד עימי (עבדנו שם כעשרים וחמישה-שלושים אנשים), עבד נער צעיר, אולי כבן שש עשרה, ושמו יורק לוקאי. יורק היה בעל מראה לא-יהודי, נער נחמד ואהוב על כולם. פסי הרכבת שלנו עברו בקצות העיר ולפעמים היינו נפגשים עם פולנים, שעברו בקרבת מקום. למי שנתמזל מזלו היה יכול לקנות דברי מזון במחירים נמוכים מאותם הפולנים המזדמנים בקרבתנו. עובדי הרכבת, המשגיחים שלנו, לא החמירו ביותר והביטו על העניין בהבלגה יתרה.

באחד הימים, פנה אלי חברי יורק וביקש לשאול עשרים וחמישה זלוטי. הבנתי, כי מזדמנת לו קניה וכיוון שהיה הכסף מצוי במקרה בידי, נתתי לו מיד את המבוקש. הוא הבטיחני להחזיר את הכסף לאחר שנחזור למחנה. הוא יצא בגניבה מבין העובדים ולא חזר. המשגיחים לא הבחינו בהעדרו והרגישו בכך רק כאשר עמדנו לחזור למחנה. ליד השער היו סופרים שורות הנכנסים והיוצאים.

הגענו למחנה וקמה בהלה גדולה. עשו מפקד מיוחד. סידרו את האסירים לפי מקומות העבודה ואז הופיע המפקד גהט עם כלבו. ידענו היטב שאם גהט מופיע בליווי כלבו, אין הדבר מנבא טובות. באותה תקופה ענדו האסירים בגדי פסים ונוסף על כך הצמיד כל אסיר לחזהו תו מיוחד לפי סימון: Z ציוויל ארבייטער (עובד אזרחי), W – ורמאכט, ואת הסימן השלישי איני זוכר. אני ענדתי האות Z. היינו מסודרים במפקד כבשעת ההליכה – בחמישיות. כשגהט הגיע ומסרו לו מיהו החסר, ניגש מיד אל הקבוצה שלנו, מוקף מכל העברים שומרים אוקראינים. הוציאו בלי אומר ודברים שני אנשים מכל חמישיה (קיצוניים משמאל ומימין) ובמקום נורו האנשים האלה, לעיני העומדים במפקד. אני עמדתי בתור אמצעי בשורה השניה, וזה הציל אותי. נורו כתשעה-עשרה אנשים מתוך הקומנדו שלנו.

פעם אחת עבדתי בקרבת הוילה של המפקד גהט. חפרתי תעלת ביוב. השתדלתי לעבוד ללא הפסק, כי במקום זה הסתובבו ללא הרף אנשי ס.ס. וחייב הייתי להזהר לבל תינתן להם תואנה להיטפל אלי. לפתע עבר לידי קלגס ס.ס. שאנו קראנו לו בכינוי "קוגלמאכר" (היה לו מנהג לבעוט באברי המין של האסירים). מכיוון שהייתי שקוע בעבודה, לא השגחתי בו בזמן ולא הספקתי להצדיע בפניו. בן רגע הוציא אקדח מכיסו והחליט לירות בי. ה"אורדנונגסדיסט" היהודי (שוטר המחנה), שנתלווה אליו, הציע להמיר את היריה במנת מכות מידיו. הוא הבטיח ש"מכותיו יהיו גרועות יותר ממוות". השוטר היהודי אחז במגלב ולא הרפה ממני עד שהשאיר אותי מונח, זב דם. לבסוף הנחית לי מכה בכת של רובה שהיה לידו, והוציא לי שמונה שיניים. הניתוח הזה הרגיע את איש ה-ס.ס. הם עזבו אותי ואני התעלפתי. הביאו אותי ל"קראנקנשטובה", שכבתי שם יום אחד ושוב יצאתי לעבודה.

בפלאשוב נשארתי עד אוגוסט 1943. בחודש אוגוסט 1943 אספו כאלף וחמש מאות אנשים מבין אסירי המחנה ושלחו אותנו לגרוס-רוזן. גרוס-רוזן היה אז נחשב למחנה לדוגמה. היו מביאים לשם משלחות ומשקיפים כדי להראות להם הסדרים הפנימיים והחיים במחנה.

לפני הכניסה למחנה היתה ניצבת תזמורת שניגנה שירי לכת עליזים. הפולנים והאוקראינים, האסירים הותיקים בגרוס-רוזן, לא נפלו באיבתם כלפי היהודים מהגרמנים עצמם. היו בתוך המחנה בתי שימוש אנגליים, אך אסור היה להשתמש בהם. אסיר, שהעז להשתמש בהם – נידון למוות. עבדנו שם בפיצוץ סלעים ובהעברת סלעים ממקום למקום בתוך שטח הררי. ארבעה אנשים היו אוחזים באבן ו-ס.ס. עם כלב היה מזרז לרוץ. האוכל היה ביחס למחנות אחרים – טוב. ולמזלי הטוב – נשארתי שם רק שבועיים.

שכבנו על רצפת הצריף צמודים איש לרעהו. משך היום היו מרכזים את המזרונים בערימה אחת. לפני שנשכבנו לישון ציוו עלינו להיכנס ולהתיישב בדרך כזאת שאיש נכנס בין הרגלים המפושקות של חברו. היושבים צריכים היו להשתטח ולבלות את הלילה. אסור היה לקום בלילה ולצאת לעשות צרכים. הדבר היה גם בלתי אפשרי. פעם אחת לא התאפק אחד מהחברים ולמחרת גילו שלולית על הרצפה. איש לא היה מוכן להודות ב"חטא" ואי אפשר היה להוכיח מי היה ה"פושע" ששכב מעל למקום הרטוב.

מגרוס-רוזן נשלחנו למחנה הריכוז בבוכנוואלד. בבוכנוואלד לא היה מה לעשות עמנו. פשוט, לא היתה שם עבודה בשבילנו. כאשר הגענו לבוכנוואלד היה זה ראשית החורף. עם בואנו, אמרו לנו להתפשט ערומים. עמדנו שעתיים בחוץ ולאחר מכן אמרו לנו להיכנס למקלחת עם מים רותחים. גרשו אותנו החוצה, עמדנו זמן מה רועדים מקור, שוב הכניסו אותנו לתוך מקלחת רותחת ורק אז קיבלנו בגדים.

הריני חוזר לספר על משפחתי. בעת שהותי בקראקוב, עת עבדתי אצל שטראוך, קיבלתי רשות מיוחדת לנוסע לשלושה ימים ולבקר אצל קרוביי בדז'אלושיץ. הגעתי לשם ומצאתי אותם שבורים ואבלים. הסתבר כי המפקד הנאצי של העיירה הטיל על היהודים קנס גבוה בזהב, והיהודים, לאחר שאספו את כל רכושם, עדיין לא צברו את הסכום הנדרש. הנאצי איים שאם לא יינתן הסכום במלואו, יגרש את כל יהודי העיירה. אני התחננתי בפני אמי שתבוא אתי לקראקוב. קודם נסיעתי הובטח לי באמצעות בן-דודי, כי אמי תוכל למצוא עבודה במטבח של הקומנדו. עתה, בשהותי בדז'אלושיץ, ניסיתי לשדל את אמי כי תבוא לקראקוב. אולם אמי סרבה לנטוש הוריה הזקנים. סבי ומשפחתי ביקשו כי אעזוב אותם לנפשם. רק תביעה אחת היתה בפיהם, כי אני עצמי אסתלק מהר מהמקום המיועד לפורענות. בלב קשה עזבתי את העיירה. לאחר שלושה ימים הגיעה אלי ידיעה לקראקוב, כי כל יהודי דז'אלושיץ גורשו לכיוון בלתי ידוע, ומאז לא נודע לי יותר דבר על בני משפחתי.

מפלאשוב יצאתי לדרך יחד עם אחי הבכור. היינו בגרוס-רוזן ובצוותא עשינו הדרך לבוכנוואלד. זאת היתה הקלה גדולה, כי בהמון אנשים זרים ומיוסרים, נמצאה נפש קרובה של אח ורע. בבוכנוואלד כל אחד מאיתנו קיבל בגדי פסים, זוג תחתונים חמים וגופיה. אך אמרו לנו כי את הגופיה והתחתונים אסור ללבוש. הלבנים צריכים להיות מונחים מקופלים על הדרגש אם יתפסו איש מאיתנו הלובש לבנים למרות האיסור – דינו מוות. על הרגליים נעלנו קבקבים פשוטים, פתוחים לגמרי. זה היה בסוף שנת 1943. ערכו שם מפקדים פעמיים ביום. יתר הזמן היינו בחוץ, ולעתים הרשו לנו להיכנס לתוך הבלוק. באחד הימים הופיע ס.ס. והודיע כי עלינו לצאת לעבודה. אחי, גרשון, החליט להעמיד פנים של חולה ולא לצאת. מונע על ידי תחושה מוזרה, ניסיתי לשדלו ללכת עמי לעבודה, אך הוא היה תמיד עקשן גדול ולא הצלחתי להזיזו מדעתו. כל העבודה שעשינו הסתכמה בהעברת שני ספלים ממחסן אחד למשנהו. פשוט, כל איש מאיתנו קיבל לידיו שני ספלים והלך למקום שהראו לו. התעסוקה כולה נמשכה שעתיים. וכאשר חזרתי, לא מצאתי יותר את אחי. בדיוק בשעה שעסקנו בהעברת הספלים, נערכה בדיקה בבלוקים והוציאו את כל החולים. אחי נקלע בסלקציה הזאת ואבד לי לעולמים.

כעבור שבועיים נשלחנו מבוכנוואלד למחנה חדש – טאוכה, ליד לייפציג. בטאוכה גרנו בצריפי עץ, ישנו על דרגשי אסירים רגילים ועבדנו בבית חרושת לנשק. לפעמים, לפני המלחמה, שכן בבית החרושת הזה מפעל לעיבוד עורות, ובעת המלחמה הפכוהו הנאצים לסניף של בית חרושת גדול לנשק – האסאג. להאסאג היו סניפים מרובים וכל סניף יצרו חלק אחר מכלי נשק אנטי-טנקי. אנחנו בנינו את הגוף. העבודה היתה מפרכת. עבדנו במשך שתים-עשרה שעות ביממה, במשמרות. שבוע אחד במשמרת יום ושבוע שני במשמרת לילה. האוכל – מאה ועשרים גרם לחם, ליטר קפה וחצי ליטר מרק. היו מרוכזים במחנה אסירים בני לאומים רבים. יהודים היוו הרוב הגדול ובנוסף עליהם היו צרפתים, פולנים, בלגים, צוענים, אוקראינים ורוסים.

באוויר היתה כבר מורגשת התמורה. אמנם היינו מנותקים כליל מהעולם החיצוני, לא ראינו עתון ולא שמענו רדיו. הידיעות היחידות שהצביעו על המצב היו פרי דמיוננו ושיקולנו. החומר ממנו עשינו כלי הנשק הלך ואזל ומדי פעם היו הפסקות בעבודה עקב המחסור בחומר. כמו כן בילינו הרבה זמן בבטלה כתוצאה מהאזעקות האוויריות התכופות. כאשר ראינו את הגרמנים מתרוצצים בשעת שריפה ומחפשים מחבוא היתה הרגשתנו טובה וכלל לא פחדנו מהפצצות שהוטלו בקרבתנו.

בסוף העבודה בטאוכה נפסקה לגמרי. יתכן כי המפעל נסגר לאחר שצ'נסטוחובה, שבה יצרו חלק אחר מאות כלי נשק המשותף, נכבשה על ידי הצבא האדום ושמא גרם לסגירה המחסור המתמיד בחומרים. נשארנו בטאוכה עד מרץ 1945. באחד מימי מרץ הופיע בפנינו מפקד המחנה הנאצי והשמיע נאום קצר: מכיוון שאווירוני האויב מפציצים ללא הרף אובייקטים צבאיים והוא דואג לשלומנו, הרי החליט להעביר אותנו לדרזדן. בדרזדן קיים מחנה גדול והתנאים בו טובים. אולם אין למצוא עתה תחבורה בשבילנו. הרכבות דרושות למטרות אחרות, ולכן נצטרך לעשות דרכנו ברגל. ההליכה עד דרזדן תיארך, לפי הערכתו, שלושה ימים. נתנו לנו שבע מאות גרם לחם, חתיכת מרגרינה וחפיסת נקניק – ציוד לשלושה ימים. אנשים שהיו רעבים כל העת ולא זכו זמן רב להיות בעלים של אוצר כזה, בלעו את האוכל מיד. המפקד בנאומו ציין, כי החולים והללו שאינם מרגישים עצמם בטוב – ישארו במקום ולא יאונה להם כל רע. כמובן, שאיש לא העז להשאר ורק חולים קשה נשארו בלית ברירה. הסתבר כי באמת לא הרגו הנותרים במקום. שניים מאלה שנשארו במקום פגשתי לאחר המלחמה.

הדרך ארכה לא לפי המובטח שלושה ימים, אלא שלושים ושלושה יום. יצאנו לדרך כאלף ומאתיים איש. הרוב נפל בדרך. איש שלא יכול היה להתקדם ונחלש לרגע קט – נורה במקום. ישנו באמצע השדה הפתוח. היו מקיפים אותנו שרשרות של אנשי ס.ס. שהיו משגיחים עלינו. לא היה לנו שום כיסוי חם לגוף ועל האדמה היה מונח עדיין שלג מפשיר.

אכלנו בדרכנו סלק בהמות ושרידי ירקות שמצאנו בשדות. מצבם של אנשי ס.ס. השומרים עלינו לא היה טוב בהרבה ממצבנו. אף הם עצמם היו פושטים בין הבתים ומחפשים שרידי מזון. נזכר אני, כי הלכתי בעקבותיו של סוס שעבר בכביש ואספתי אחד לאחד גרעיני שיבולת שועל שהסוס פיזר מתוך השק המוטל על גבו. ביום אחד ריחם עלינו המפקד הנאצי ושעה שעברנו בקרבת כפר, ביקש אצל אחד האיכרים רשות להלין אותנו באסמו. האיכר בישל כמות תפוחי האדמה למעננו ובלילה נזרקו התפוחים המבושלים לתוך האסם. קמה בהלה איומה, מלחמה על כל תפוח. החזקים כבשו מרבית השלל לעצמם, ובתוך ההאבקות נשארו עשרות אנשים נדרסים וחנוקים.

הרגשתי כי כוחותיי אוזלים. הייתי מוזלמן מושלם. לפי המצב בכבישים הסקתי כי מצב הגרמנים עתה דומה למצב היהודים בתחילת המערכה, בשנת 1939. הכבישים היו מלאים פליטים שנעו ברגל בכיוון מערבה ועל גבם הצרור האחרון של איש נע ונד. המראה הזה היה הדבר היחיד שהוסיף לנו כוח ורצון להתגבר על תלאות הדרך. הלכנו בחמישיות. על כל שלוש שורות היו שני אנשי ס.ס. – השומרים מ-ס.ס. היו אנשים קשישים, שלא היו יותר כשירים לשירות בחזית. ההליכה היתה איטית ועוכבנו מדי פעם על ידי הצבא ושיירות פליטים. לא ידענו באיזה כיוון מובילים אותנו והיכן היא תחנתנו הסופית. רבע שעה הלכנו, חצי שעה עמדנו וחוזר חלילה. יום אחד, בשעה בין השמשות, נעצרנו שוב בכביש בגלל חוסר מקום. הייתי ראשון באחת החמישיות. התיישבתי יגע לצד התעלה שבשולי הכביש, נשען על עמוד טלפון. ישבנו וישבנו, סביבנו הכל החשיך לגמרי ופתאום צצה במוחי מחשבה – עלי לברוח, תיכף ומיד.

לאט לאט זחלתי לתוך התעלה, מהתעלה המשכתי בזחילה לעבר גבעה סמוכה מוקפת חורש. שכבתי המום ונרעש וכמו מתוך חלום שמעתי שעטת רגליים מתרחקת. הטרנספורט נע לדרכו. בסוף השיירה רכב המפקד הנאצי על אופנוע ולצדו רץ כלב זאב. כנראה הכלב הרגיש בי והתחיל לנבוח. הלגרפירר ירה יריות אחדות בכיוון הגבעה שעליה הסתתרתי ולאחר מכן גם רעש המנוע התרחק ונעלם.

מסביבי היתה דממת מוות. הסביבה היתה ריקה מאדם. הגרמנים נטשו בתיהם ומשקיהם וברחו מערבה מפחד הצבא האדום המתקרב ובא. שלושה ימים שהיתי בתוך החורשה. נפגשתי שם עם חיילים גרמנים שאיבדו את יחידותיהם, עם פליטים. שאלו מה אני עושה יחיד בתוך החורשה. טענתי כי איבדתי את הטרנספורט שלי שנע בדרכים. הם לא נגעו בי. לאחר שלושה ימים שמעתי סוסים דוהרים וקולות אדם המגיעים ממרחק. הגיעו לאוזניי קריאות בשפה שדמתה לרוסית. הבחנתי בה למרות שאיני יודע רוסית. בכוחותיי האחרונים זחלתי אליהם. נפלתי, התעלפתי והייתי כבר אדם חופשי.

השתחררתי ב-8 במאי 1945.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial