מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

A.1 - עדות אסתר בנאי מקיבוץ שמיר

בנאי אסתר, קיבוץ שמיר 18.2.1962

 

ביום פרוץ המלחמה נמצאתי בסלובקיה בטופולצ'אני (Topolcany). לא הייתי עדיין בשום תנועת נוער. משנת 1939 ועד התחלת 1943 לא הורגשו בעיר הזאת הנאצים, הפעולות נגד היהודים אורגנו על ידי המשטרה הסלובקית עצמה – וכך לקחו מדי פעם את אבא מהבית לעבודות כפיה – אבא היה חוזר כעבור חודש או שבועיים. טיב העבודות האלה: הכנות מחנות ריכוז, בניית צריפים וכו' במקומות Vixbnie, Novaky. בהעדר אבא ובמשך הזמן הזה, המשפחה התפרנסה מחסכונות מימים עברו ומכירת חפצי בית.

הורגשה שנאה לאוכלוסיה היהודית. את הנאצים עדיין לא ראו בעיר הזאת (הם היו בסלובקיה). בשנת 1943 לקחו את כל המשפחה למחנה ריכוז Novaky יחד עם כל יהודי העיר. חלק ניכר של האוכלוסיה נלקח לאושוויץ. החיים ב-Novaky היו "רגילים": ההורים עבדו במפעלים אשר נמצאו בבעלות גרמנים המשגיחים – גסטאפו סלובקי ולא גרמני. אבא עבד בנגריה ואמא במתפרה. הילדים סודרו בגנון, בלי מחברות ובלי ספרים. התעסקו במשחקים ושירים. המחנה היה סגור בגדר תיל – אסור היה לצאת ממנו. מחוץ לגדר היו שדות לא מאוכלסים. בסוף שנת 1944 החזית הגרמנית התקרה למחנה הנ"ל. שמעו את התותחים, קמה מהומה במחנה. חלק מהגברים התארגנו במחשבה לצאת ליערות כפרטיזנים. ביניהם אבי. כל כלואי המחנה החליטו ברגע מסוים לפרוץ את השער ולברוח ליערות. אבא יצא כמה ימים לפני הבריחה להתחבר עם הפרטיזנים, ביער המרוחק ארבעה-חמישה קילומטרים מן המחנה. יום לפני הבריחה אבא חזר, לקח את משפחתנו וביחד עם יתר הכלואים פרצנו את הגדרות וברחנו ליער. המחנה נשאר ריק. כל האנשים התפזרו. משפחתי מצאה מערה בתוך האבנים שביער ושם הסתתרנו. סמוך למערה שלנו נמצאו פרטיזנים סלובקים, אשר איימו עלינו כי לא רצו להסתכן מחמת הילדים הקטנים של היהודים, אשר עלולים היו לגלות מקום מחבואם. אחרי הבטחות שונות ומשא ומתן, הפרטיזנים הרשו לנו להישאר במערה בשכנותם. ניזונו מקוביות ריבה, קוביות קקאו, קוביות קפה – אבא היה מביא מדי פעם מהכפר הסמוך קצת סוכר, מים לשתיה וגם לחם (זה היה עושה בלילות). אחרי זמן מה (חודש-חודשיים) הפרטיזנים הסלובקים התחילו קצת לעזור באספקת מזונות. איש לא יצא מן המערה במשך החודשיים הראשונים אחרי הבריחה. המערה היתה צרה, נכנסנו אליה בזחילה, התנוחה – שכיבה. אי אפשר היה לשבת, גשם ושלג טפטפו פנימה. המצב הזה נמשך עד שאחי בן החמש חלה וקיבל חום גבוה, מעל ארבעים מעלות. בחוץ נמשכו הקרבות של הגרמנים נגד הסלובקים – המשפחה נאלצה לצאת את המערה בחשכה וללכת לכפר הסמוך בין הסלובקים לחפש עזרה לילד החולה. דפקנו בבית הראשון אשר הזדמן, פתחה לנו אישה סלובקית צעירה, אם לתינוק. בעלה בחזית. האישה הסכימה לאכסן אותנו בחדר ריק צדדי, על הרצפה. שם כבר גם נמצאה עוד משפחת יהודים מקודם. אבא יצא ומצא רופא. הגרמנים כבר היו בכפר. הילד קיבל עזרה ראשונה. למחרת הגרמנים נכנסו לחדר בו הסתתרנו, לקחו את אבא לעבודת כפיה ליומיים והחזירו אותו. אחרי שבוע שוב חזרו ולקחו את אבא לחמישה עשר ימים. הוא חזר. האישה נתנו לנו מדי פעם לחם, תה. קוביות שונות עוד היו איתנו. אחרי כמה ימים לקחו את אבא כביכול שוב לעבודה, אבל הפעם לבית סוהר Ruzonibergs; הדבר הזה נודע לנו מהכתובת אשר פגשנו על הקיר בבית הסוהר ההוא, למחרת – כאשר גם אנחנו נמצאנו באותו בית סוהר.

משמה הועברנו כולנו למחנה מיון לאסירים יהודים Sered, איפה שפגשנו שם את אבא. המשפחה הופרדה; הסבתות לחוד, אבא לחוד, אמא איתנו הילדים לחוד. אבא נשלח בטרנספורט לגיטו Ravensbinek, הסבתא למקום לא ידוע ממנו לא חזרה; אמא ואנחנו הילדים לגיטו טרזינשטדט. היה זה כבר בשנת 1945, בהתחלת השנה. אמא הוכנסה לבאראק (צריף). הילדים לאיזה בנין לחוד וגם הילדים הזכרים לחוד. את אמא לא ראינו, אבל הבטיחו כי מי מבין הילדים יש לו איזה כשרון בידורי ומוכן לרקוד לפניהם – יורשה לראות את ההורים.

אחותי ואני ידענו להציג ולרקוד. היינו זוג תאומות בלונדיות ונחמדות. רקדנו לפני הגרמנים, קיבלנו אפילו שיעורים מפי מדריכה גרמניה ובשכר זה ראינו מדי פעם את אמא וגם קיבלנו סנדביץ', דבר נדיר בימים ההם. לצורך הריקוד הלבישו אותנו יפה ואחרי הריקוד הורידו את בגדי הפאר והלבישונו שוב במדי המחנה. בזמן הביקורים אצל אמא היינו מקבלות ממנה קצת תפוחי אדמה גנובים. אמא עבדה אצל הגרמנים בניקיון. ביום בואנו לטרזינשטדט עשינו את המקלחת הידועה – כולם ערומים, נשים וילדים, וביניהם מסתובבים הגרמנים, עושים "תספורת" כללית וגם "נוגעים" בצורה ברוטלית בנשים ובילדים. את הדרך מסלובקיה למחנה הריכוז עשינו בקרונות של חזירים, סגורים בצורה הרמטית, שישים איש בקרון; את הצרכים היו עושים במקום, בתוך הקרון. לא נסענו בדרך ישרה, אלא עשינו סיבוב גדול במשך שבועיים, דרך פולין. התעכבנו באושוויץ, איפה שהורידו חלק מן האסירים. משפחתי ואני (בלי אבא) הספקנו להיות חצי שנה במחנה טרזינשטדט. ב-8 במאי 1945 נכנס הצבא האדום למחנה וזה בזמן כאשר תאי הגזים כבר היו מוכנים לתושבי המחנה, ורק הודות לצלב האדום השווייצי, אשר ביקר במחנה יומיים קודם, ולא זז מהמקום, עוכבה פעולת שריפת האסירים.

בהיוודע הגרמנים כי הרוסים מתקרבים, כולם לאחד ברחו, השאירו אחריהם את מחסני המזון והבגדים – כל היהודים שברו את רעבונם והתלבשו. הרוסים המציאו לנו רכבות "אנושיות" והובילו את כל יושבי המחנה בחזרה לסלובקיה. משפחתי הגיעה למקום מגורינו הקודם ומצאנו את ביתנו תפוס על ידי סלובקים זרים. מצאנו מקלט אצל מכרים, אשר השתחררו כמה ימים קודם. מסתבר, כי אבא היה שבוי בגרמניה, נשאר בחיים הודות למקצוע – נגרות. נסע לפראג להיוודע על גורל משפחתו ושם פגש את אחיו מלונדון, אשר שרת בבריגדה האנגלית. אחרי זמן מה גם אבא חזר לעירו, מצא את משפחתו, זכה במשפט על דירתו התפוסה. כך נתקבצה שוב המשפחה בביתנו הקודם, מחוץ לסבתא אשר נעדרה. החיים חזרו למסלולם. אבא עבד, אנחנו הילדים למדנו וכך נמשך המצב הזה עד לשנת 1949, שנת עלייתנו ארצה שלי ושל אחותי התאומה (שמה של האחות השניה חוה). העליה סודרה על ידי הלשכה לעליית הנוער – דרך אוסטריה, איטליה ארצה. אל מוסד המיון של עליית הנוער "אונרם" ומשם לקיבוץ שמיר לחברת הנוער. ביחד עם עוד עשרה ילדים מאותו מקום (סלובקיה) ובאותו גיל. אני נכנסתי להשומר הצעיר לפני עלייתי ארצה, תיכף אחרי השחרור, וכך הגעתי לקיבוצי שמיר. אני ממשיכה בקיבוץ לעסוק בתחביב האהוב עלי – ריקוד. מדריכה ומלמדת ריקודי עם, משתתפת בועדות תרבות וחגים. מחמת המלחמה, בריאותי התערערה ואני סובלת מאבנים בכיס המרה וגם כתוצאה מהפגזות – מחלת אוזניים. אני נשואה ויש לי בת בגיל שלוש. משתדלת למעט בדיבור אודות "הזמנים ההם". את הפיצויים שקיבלתי מסרתי כרגיל לקיבוץ. אין לי שום תעודות מן הימים ההם.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial