מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

בנימין טנא טננבאום (עורך), אחד מעיר ושניים ממשפחה, 1947

מבחר אוטוביוגרפיות (עדויות) שנכתבו בידי ילדים יהודים, שרידי השואה, שמספרים על קורותיהם בגטאות, במחנות, בכפרים וביערות. האוטוביוגרפיות הללו נרשמו מפי הילדים עצמם, ילד ילד וכתב ידו, וסגנונו האישי. זהו מבחר של כשבעים מהן.
בנימין טנא טננבאום (עורך), אחד מעיר ושניים ממשפחה, 1947 (הגדל)

שמות הילדים שעדויותיהם מופיעות בספר:

 

ורשה

חביבה דמבינסקה, סבינה שטיקגולד, בנימין קוליג, יהודה סולני, לולק רוזנבלום, בער ויטקובסקי, ד' טרייביץ', אידה קלברג, יז'י דרוהוצקי, בתיה קליג, מארק האלטר, מארישה וצר.

 

וילנה

הדסה רוזן, מישה גלאזר, זהבה טראקינסקה, שמואל קרול, איטה טייץ, שבתי קנטור, רחל שטוק, חיה אברמוביץ.

 

גטאות

מינה זילברברג, שמוליק קורדילאס, אדמונד לוביינקר, אווה גוליגר, באשה הלפרן, אריק הולדר, יעקב לייטנר, סאלה רייס, איז'ו פלדר, ליבה קוך, מרדכי כץ, משה טאובר, יצחק ברון, יצחק דיגאלה, זיווה סאמט, הניה שטרנבליץ, בלומה צימבלר, שלמה גורביץ, רחל רוזסטז'לניץ, ויטולד ויינמאן, זויה באלר, משה רובינזון, רות אלפר (בן-דוד), פרדז'יה שטודן, משה פיימאן, יצחק מגנושבר, הניה מילשטיין.

* שירו של יצחק (אייזיק) קאץ.

 

מחנות

מאשה קפלן, ליאון שלפסקי, רגינה ניסנבוים, חיה נאיר, זושה מינץ, טולה ריכר, מרק שניידרמן, גניה שטולזאפט, פרידה רוסה, איז'ו פלדר, האלה דז'יאלקובסקה, רישה ביק, אידה קלברג, הנריק פרנקל, רוז'ה האנדלסמן, מרי בראזין.

* שיר של חנה ברוכוביץ', "מחצית השעה בשטוטהוף".

 

בכפרים וביערות

חיים גולדמן, אלמונית, יוזף לייכטר, חנה פפרקורן, שרגא סגל, חווה סלאווין, מניה בוט, אריה מנדזלבסקי, חנה הסינג, טניה יאכטר, הלינה ונגרובסקה, שושנה ביימן.

 

פרטיזנים

משה טומקין, חנניה קוטון, יעקב אייזן, סיניה אלבוים, אברהם שטיגליץ.

 

נספחות

שושנה שפרינגר – ביוגרפיה בשירים ובציורים.

 

 

מתוך הספר: בנימין טנא טננבאום (עורך), אחד מעיר ושניים ממשפחה, 1947

 

פתח דבר

דפי הספר הזה – כתבום ילדי ישראל בפולין, שרידים מועטים מדור ילדים גדול, שהונף עליו קרדומו של הצורר. בצאת הצר למסע ההשמד, גזר תחילה על הילדים. גזירה עתיקה היא בתולדות עמנו: "כל הבן הילוד". ובשעות המרות, כשכונסו קהילות שלמות בטבור השוק, והמרצח הכריע בניד-אצבע מי לימין ומי לשמאל, מי לחיים ומי למוות, הילדים הם שנצטוו תמיד ובכל מקום לעבור לשמאל – לשביל הדמים והמוות. יספרו על כך שדות האימים של בלז'ץ וטרבלינקה, לועי הבורות הפעורים, בהם נשרפו הילדים חיים, הריי הנעליים הזעירות במיידאנק, ערימות הצעצועים באושוויץ, כל שעל ואמה של האדמה העקובה מדם, שנתנה מקלט רק לאלה שחונקו ורוטשו או פולחו ביריות והיו לגופות מתות.

הגעתי לפולין בשנת 1946 וחריכת העשן וסומק הדליקות עוד עומדים בחללה של הארץ. חורבות הגיטאות ומשואותיהם החרישו והשרידים המעטים, צללי אנשים כאודים עשנים, אף הם לבם לא היה פנוי לספר ולהשיח את דבר השנים שעברו. הם הגיחו מחורים ומחבואים, עיניהם דלוקות-אימים, ודומה, האדמה רוויית-דם קודחת תחת מידרך כף-רגלם. הם הסתכלו בעיי המפולת של בית ועיר מולדתם ונישאו הלאה, הלאה, לא יכלו לחיות על החורבות ולנשום את אווירו של בית העלמין הגדול.

וביניהם מועטים מאד היו הילדים. עם תום שנות השואה היתה פולין כמעט "קינדר-ריין". אחד-אחד התכנסו אחר כך ובאו אף הם – קומץ הילדים שניצלו בנס. באו מסתרי יערות וכפרים נידחים, נחלצו ועזבו מקלטיהם בצד הארי, נפרדו ממנזרים, בהם הסתתרו מחרב רוצחים. קומץ יתומים עזובים וגלמודים, שיד הגורל האיום פסחה עליהם. בנים רכים, שמצחם חרוש קמטי זיקנה וחותם צער ובינה בקלסתר פניהם. אף הם, לבם לא ייפתח על-נקלה לווידויים. דומה, שנות היגון והשתיקה סגרוהו על מסגר.

אנו, היהודים, עם בעל פולחן הזכרון. שקדנו מעודנו וטיפחנו זכרונות דוויים ורוננים בפסוקי מגילות, במנהגות, בנרות חג, בנגינות וצלילים. אחד המוסדות הראשונים שהוקם על אדמת פולין לאחר השחרור היתה הוועדה ההיסטורית, שהחלה אוספת ומכנסת כל ידיעה ועדות העשויות להצטרף למגילה הגדולה של שנות ההשמדה והאבדן. טרם נכתבה ההיסטוריה שלנו בימי מלחמת העולם השניה, וכל דף שניצל מחורבן, כל פיתקה שנרשנה בידי אחינו, לא פעם ברגעי חייהם האחרונים, מכתבים וצוואות, יומנים וזכרונות, מתוספים לעדות הגדולה וזורים אור על התקופה. תוך אינסטינקט בריא של עם עתיק-ימים וחפץ-חיים הרושם קורותיו לדורות, הושקעו הרבה מאמצים בכינוס החומר ההיסטורי, וספריה של הוועדה ישמשו מופת לרצון טוב וכוונה רצויה.

בביקושי בתחום זה הלכתי בדרך משלי ונתגלגלה לי זכות לדובב את ילדי ישראל בפולין. הספר המוגש לקורא הריהו מבחר מאלף אבטוביוגרפיות, שנכתבו בידי ילדים יהודים, שרידי המוקד, ילדים רכים שישבו חודשים ואף שנים בגיטאות, במחנות השמדה, בכפרים ויערות, בשורות פרטיזנים. האבטוביוגרפיות אינן גביית-עדויות, אלא נרשמו בידי הילדים עצמם. ילד-ילד וכתב ידו, ילד-ילד וסגנונו וגישתו המיוחדת לסיפור המעשה. הללו נאספו בבתי יתומים וקיבוצי ילדים בפולין ואף בשבעה-עשר מחנות פליטים בגרמניה, הם שוהים שרידים מילדי ישראל בפולין (דורנשטאט, שטוטגארט, פרנקפורט על-נהר מיין, צאלסהיים, לינדנפאלס, אשואגה, שואבדה, לאנצהוט, רוזנהיים, יורדנבאד, אוּלם, אינדנסדורף ליד דאכאו, פילדאפינג, פרנואלד, באד-רייכנהאל, לאנדסברג, הילדנהיים). מתוך החומר הרב נבחרו, ניתרגמו וניתנו בזה שבעים אבטוביוגרפיות אופייניות המצטרפות לשלמות: קורות חייו והאבקותו-לחיים של דור  ילדים, שגדל והבשיל והכיר את העולם בימיו החשוכים ביותר.

מהו המיוחד שבאבטוביוגרפיות אלו? מהו השוני המציין אותן בין הספרים, ספרי התקופה, שנתחברו בידי מבוגרים?

מלבד המציאות ההיסטורית המסופרת בהן, מצטיינות הן באותה אמת ובלתי אמצעיות האופייניות להסתכלותו של הילד ולרגשותיו. חסרות הן את הביקורת העצמית שלה זוכה, אם מעט ואם הרבה, המחבר בגיל מבוגר. אך חסרונן הוא גם יתרונן. הפשטות שבסיפור ושקט קילוחו, מזכירים סאגה ישנה או דפי תנ"ך, שאף הם סיפורי עובדות הם, תיאורי עלילות ללא כחל ושרק, ללא פרטים יתירים וגוני-גוונים. המחברים הצעירים מדברים בשפת עובדות, מין כרוניקה נאמנה של מעשים ומאורעות, אשר הפרט, שנתרגשו עליו כל אלה, דומה ומסותר מאחורי פרגוד, אך עיניו הלוחשות ונשימתו העצורה מוצנעות בין השיטין.

הנה הם ילדי ישראל. הנה הם הנערים והנערות, ששנות התבגרותם השתזרו בשנות אימה וצלמוות. הנה העיניים הבוהות, הקרועות בתמיהה הילדותית הנצחית. הנה נסגרת עליהם החומה, חומת הגיטו והענות והם נמקים ברעב ובעוני. הנה הם מתגנבים – מפרנסים קטנים של משפחות גוועות ברעב – דרך ביבים וחורים והצייד הגרמני יורה בהם כמו בציד ארנבות. הנה הם נודדים בכפרים, שמים חשכים מעל לראשם והאדם מסביב חיית-טרף הוא, ודומה כל העולם פוער לועו ועומד עליהם לבלעם. הנה הם משרכים דרכם לקרונות המוות, נקרעים מעל הוריהם, נחנקים בתשנוק ומתפללים על המוות. הנה הם חומקים מתא הגזים, מתגנבים חזרה אל הבלוקים של החיים למחצה, וחיים! ורוצים לחיות! והנה תועים ביערות כחיות הבר וניזונים משורשים וחופרים להם מאורה בידיהם וגופם מרקיב ברטיבות הגשמים וקופא בקור השלגים. והנה מאיר להם שביב אור. נפגשים עם פרטיזנים וסוחבים על שכמם, שכם הילד, את מטען הדינמיט להטמינו מתחת לפסי הרכבת של המרצחים. - - דל ומוגבל סגנונם, לשונם עילגת, אך מבעד לגמגום בוקעים אקורדים אדירים של פסוקי תנ"ך: "ויהי".

ויהי בימי האבדן.

בדרך כלל אין מעונים עולי-ימים אלה מטיחים דברים, אף אינם נושקים את יד ההשגחה ומברכים על הרע. הם אך משיחים. מספרים ומגוללים את היריעה עד-תום. עתים מתוך חום, בעיניים דלוקות-פחד, שהזוועה טרם שככה בהן, בנפש שבגרה קודם-זמנה ונתמרקה ביסורים. עתים מתוך תמיהה חרישית שאין לה ניב, השואלת ומקשיבה אל עצמה. הילדה טאניה יאכטאר כותבת: "בלילה חשך נדדתי לבדי על פני שדות ויערות. חשבתי בלבי: לאן אני הולכת? ובמה שונים אנו מכל האנשים? ומדוע גדול סבלנו משל אחרים? ולמה נבחר העם היהודי להתייסר ביסורים?" - - והילדה פאלה רוזנברג, בת ארבע עם פרוץ המלחמה, כותבת: "ארזנו חפצינו חיש מהר והתחמקנו בחשאי מהבית. היה אז לילה חשך, העיר שקועה היתה בשינה. חשבתי בלבי: למה ישנים עתה ילדים רבים כל כך מחוסרי דאגה ועלי נגזר להיסחב ככלב מגורש? ענתה לי רק שריקת הרוח".

והרי צידוק הדין: אווה גוליגר, בת שלוש עם פרוץ המלחמה, כותבת: "ישבנו במחבוא קר. הרגליים התנפחו מבלי תנועה. מסתכלת אני – שם, מאחורי החלון, ילדים משחקים, מחליקים על הקרח. ולמה אני לא? ורק תשובה אחת: אני יהודיה". - - או: "מאחורי שרקו יריות. השוטרים פחדו להיכנס בחשיכה לתוך היער ולאט לאט הפסיקו לירות. ואני רצה בלי הרף יחפה באפילת היער הזר. כל הלילה תעיתי כה וכה ופחדתי להעצר לרגע אחד ולא האמנתי כי אני, שהייתי יראה לצאת בלילה לרחוב יחידה, בלי אבא, נמצאת עתה במצב כזה. אמרתי בלבי: כנראה שכך צריך להיות".

אך טעות בידנו אם נכלול ונאמר, שצידוק הדין ממין זה מוסך שלווה בלבותיהם של הילדים. הנימה העיקרית, אף זו שלאחר היאוש וההשפלה, הריהי בת-קול של מצוקה איומה, זו שמכריתה אפילו את מקור הדמעות. – "לא מררתי בבכי, כי לא היה לי די כוח לכך" (מארק שניידרמן) – "אני לא בכיתי, לבי היה לאבן" (מאניה בוט) – "נתאבן משהו בקרבי, לא חשתי את המכות, לא ידעתי מה זה בכי ומה הם רחמים. נדמה היה לי שאין לי עוד לב" (זושה מינץ).

ואך רחוקות בלבד מופיע סרקזם – "כך נוהגים הגרמנים הבנדיטים, שלבם לב-אבן, או יותר נכון, שאין להם לב כלל" – כותבת רחל רוזסטז'לניץ, בת שבע עם פרוץ המלחמה. וחברתה: "באותו יום התחלנו בחיי-נדודים, ששונים היו מחיי הנודדים הקדמונים. מפני שאנו יכולנו לנדוד בלילות בלבד והיה עלינו להיזהר מפני חיות הולכות-על-שתיים. מפני חיות הולכות-על-ארבע לא התייראנו" (חוה סלאווין, בת תשע עם פרוץ המלחמה) – "פחדתי מהבדידות ביער, אך גרועים ממנה היו אז האנשים" (אבטוביוגרפיה ללא חתימה). והנער משה פיימן, שנתרגש עליו לאחר שובו מרוסיה הפוגרום בקילץ, כותב: "משחזרנו אחר שנות רוסיה לפולין, לא הספיקו לפולנים האבנים שבדרכים, כדי להשליכן על היהודים". או: "השמש שילחה חומה לפולנים, אך ליהודים היה אורה צונן".

ומכאן, משחוק מר זה על העבר, אך כפסע לכעס וחרון אין-אונים. תחילה, שמות גנאי לגרמנים ("הבנדיט", "פריץ הרוצח", "הכלבים") וההמשך – משטמה שהבשילה ותאוות-נקם. הם חולמים על נקמה. עובדים בבתי חרושת במחנות ועוסקים בסבוטז'ה (מאשה קפלן). ואלה, שגרם מזלם לעבור ליער ולהצטרף לפרטיזנים, זכו לה לנקמה ואת שירה הם שרים.

אם מועטים בכל זאת צלילים מסוג זה, בעיקר בקטעי הסיום של האבטוביוגרפיות, טעמו של דבר הוא, שלאחר שנות האימים ניתנה לילדים אלה נקודת-אחיזה. שהרי רובם מצאו בית, קיבוץ ילדים, חוף מבטחים ומקלט לרגליהם המיוגעות ונפשם הלאה. כאן, בבית החדש, הפכה השלילה הגודלה לחיוב בשעה שזרחה להם משאת-נפש, שאורה מכפר על הכל: חלום המולדת, העליה וההשתרשות בארץ. מעתה זורמים כוחות הנפש באפיק האחד, הגואל: חלומות בניין ויצירה. ואין ספק שעזים הם חלומות אלה לאחר המראות המרובים של הרס ואבדן, עמהם הסכינו הילדים.

המחברים שלנו, שהצעיר בהם היה עם פרוץ המלחמה בן שנתיים והקשיש בהם בן שתיים-עשרה, ובעיקר הגדולים שבהם, מתנשאים רחוקות בלבד מעל לסיפור העובדתי, מציצים כביכול על המעשים ממרחקי השנים ובעין הבגרות שנתוספה להם, ואז מתנגנים בשורותיהם צלילים ספרותיים. – "גלגלי הרכבת (קרונות המוות) הקישו אטומות בפסים ונדמה היה שמנעימים הם את מנגינת המוות" – כותב בנימין קוליג. – "הייתי כעלה זה שהרוח מטלטלו מאחר שנשר מן העץ" – כותב ויטולד ויינמן. אך מעניינים ביותר השירים שצורפו לאבטוביוגרפיות, שירים שנכתבו אז, בעצם ימי האימים והשואה, וקשיש שבמחבריהם לא הגיע לבר-מצווה. יצחק דיאגלה, שהתליינים אנסוהו לראות בתלייתם של עשרים יהודים, יצר שיר עליהם ("האב איך געשאפן א וויערש פון זיי") ובשיר, בפתיחתו, בשורה החוזרת, באלמוניות התיאור של ה"עשרים", ובתיאור התכונה סביב התלייה ומבטם של העשרים שראו הכל – יש מיסודות בלדה למופת.

והרי הילדה חנה בארוכוביץ' – ושירה שנוצר במחנה המוות הנורא שטוטהוף: "מחצית השעה בשטוטהוף". מה אין בה במחצית שעה זו? אילו תהומות משוועות בין המלות הילדותיות של השיר! – "רצון החיים היה בי גדול / עודני צעירה ורוצה מכאן לצאת / מהתיל המחושמל, מהענות / לא לגווע ברעב ובקור / רציתי להיות בת-חורין / בהיותי בת שלוש-עשרה רציתי לחיות!" – והנה שיר הגיטו של אייזיק קאץ והשקט שבציון העובדה: "לוקחים בעד יהודי קילו אחד של מלח ומוסרים מאה יהודים". – או שירה של טולה ריכר, בת שבע עם פרוץ המלחמה, על אמה היקרה שנחטפה בידי הגרמנים, הובלה לחאלם ושם נקברה חיים. ואחר כך הקטע: "אחי הובל לקרימטוריון / ואני צעקתי: לאן אתה הולך, שמואל שלי! / ליד הקרימטוריון איום המחנק, החריכה / שם מיטגנים יהודים / ומהארובה עולה עשן".

אנחות חרישיות שבקעו את סגור הלב המאובן מיסורים ומוראים. ושאובות הן ממקורות קדומים, שהקרו מעולם תפילות ראשונות ואגדות. שירים אלה כל-כולם, עצם העובדה שנתייחדו להם כוחות נפש, שנוצרו ונחקקו בלב הילדים יוצריהם עד שעת צירופם לאבטוביוגרפיות, חושפים אחת האמיתות הגדולות הצרורה בצרור זה של אבטוביוגרפיות: האמונה בחיים. על אף הכל.

הם נדדו ביערות והאמינו שיחזיקו מעמד. חיו כחיות-יער והאמינו. – "עוד יהיה טוב" – מסיים ילד אחד כתיבתו. וחברתו מוסיפה: "טוב לי עתה וכשאגיע לארץ ישראל יהיה לי בטח טוב יותר!" – ויעקב ליטנאר, בן שבע עם פרוץ המלחמה, מספר: "היו הגויים אומרים לי: - לך לעיר ובקש שיירו בך, כי בין כך וכך לא תזכה לסוף המלחמה. – אני לא שמעתי להם. הייתי אומר לעצמי: - ואולי בכל זאת אזכה ואגיע עד סוף המלחמה!"

אופטימיות זו, שעה שעולם שלם נחרב עליהם ועולם שלם הושיט ידי-דמים לחנוק זיק חיים זה, מקורה לא רק בכוחות הגידול וההתבגרות. תחפש אחר שורשיה בתור הזהב שחלף, באותן שנות ילדות מועטות, אך מאושרות, בהן רוו חומו של בית-אב, רחמיו של חיק-אם. אמונה זו ניזונה מאותם פירורים של זכרונות על אהבת אב ואם וחומו של קן משפחתי, שטעמם שמור עמהם בכל דרכיהם, דרכי התמרורים. הילדה הדסה רוזן, בספרה איך קמה מבור המתים, קבר האחים, משיחה לתומה: "נשארתי יחידה בין עשרים הרוגים. מה כאב לבי שביניהם גם אבא-אמא ואחותי הקטנה. והלא אני חשבתי (ככל ילד) שאמא שלי (הדגשתה של הכותבת) לא תמות לעולם. אמא היא נצח. והנה קץ הדברים כאשר לא פיללתי..." – והנער ליאון שלפסקי מספר מתוך הסתייגות ובושה על מקרים שאירעו באושוויץ בשעת הסלקציה, שאמהות צעירות נטשו את ילדיהן ועברו לצד הנערות הצעירות, ומוסיף: "איני יודע מה אירע לה לאמי ואחַי. אך בטוח אני, שאמי ודאי לא נפרדה מהילדים ונשרפה בידי הגרמנים, המרצחים הפאשיסטיים".

יבואו פסיכולוגים ויחקרו, גם על יסוד אבטוביוגרפיות אלה, את נפש המחברים הקטנים. יחשפו ויסבירו, אלו תכונות נתגבשו בהם בילדים בימי האימים, אלו רגשות נתעצמו, אלו חוויות נשתקעו בלב, אלו מקורות נפש נסתתמו ואברי נשימה נגדעו כליל. יבואו סופרים ויבחנו עלי-טרף אלה שנשרו מן האילן הגדוע. עלילות, ששמען הגיע אלינו מתוך הגולל הגדול, האילם. יבוא אנדרסן של העתיד ויקרא סיפורה של הילדה, שחיתה בין נוצרים ונפשה נקשרה באהבה בילדה יהודית בת שש, ילדת-רחוב. איך הביאה לה מדי יום ביומו פת לחם, ואיך הגיע היום המר, בו סקל האספסוף את הפעוטה באבנים וסופה רבוצה בשלולית דם על מדרכת הרחוב. "דומה היה עלי – כותבת הילדה מארישה ואצאר – שהשחק השוחק בתכלת ושמש נתמוטט על ראשי. הבתים ופני האנשים הפכו גוש אחד שחור".

או סיפורו של הנער שהצליח, אחר כמה ימי נסיעה בקרון המוות, לחפון ולהכניס לתוך תשנוק הקרון מעט שלג, אך מסרו לא לאחיו המתעלף בצמא, כי אם לתינוקת אחת גוססת. ואחיו הקטון פרץ בבכי ואמר: "איני צמא כלל!"

מעשה בילדה בת ארבע שנרדמה על גב אביה בשעה שזה ברח עמה מבור המוות.

מעשה באם שחפרה בידיה בונקר-מאורה לילדיה ביער.

מעשה בילדה שסוחבת את אחותה הקפואה שבעה קילומטר בתוך היער עד שמגיעה למשכנות אדם וטומנת אותה בשלג.

ומעשה בילדים אנוסים החוזרים על משכביהם על מלים יהודיות לבל תישכחה מלב. - - -

ניתנות כאן, כאמור, שבעים מתוך אלף האבטוביוגרפיות שצברתי. רובן נכתבו יידיש ופולנית, מיעוטן רוסית. לא הוספתי נופך כלשהו, לא המלצתי שפה. וכנגד זה – דלות הנוסח כביכול בכתיבתם של הילדים, נגינה טבעית היא שאינה ניתנה לחיקוי וצופנת בתוכה תקלות ומכשולים לרוב. לא תמיד העזתי ללכת בדרך הזאת וגמרתי בלבי – לאחר רוב היסוסים – להעתיק ללשון פשוטה אך מתוקנת-בעיקרה, שאין בה מן המלאכותי בעבודת המתרגם. – פרט לכמה וכמה דברי ביוגרפיה, ילדותיים-באמת – ולא תמיד הדבר תלוי בגיל כותבם בלבד – שנוסחם כמות-שהוא הוא-הוא עיקרם. עתים קיצרתי. והוספתי תמיד סימני הפסק והפרדתי בין מלים שאינן מתחברות. פסחתי על שיבושים שמן הנמנע להעתיקם.

חילקתי את הספר למדורים: ורשה, וילנה, גיטאות, מחנות, ביערות ובכפרים, פרטיזנים. למדורים הוספתי "רסיסים" – קטעי אבטוביוגרפיות מאלו שחלקן בלבד יש בו מן החידוש. חלוקת המדורים אינה אלא חלוקה-בקירוב; ילד שהיה בגיטו, יכול והובל למחנה וסופו ברח ליער או נתגלגל לבין פרטיזנים. ולא תמיד ניתן להפריד בגופו של החיבור.

צרור ראשון מן האלף – שישים אבטוביוגרפיות – קיבלתי בבית הילדים בלודויקובו מידי המחנכת הדגולה החברה נאשה אורלוביץ'. את אלו שבמחנות בגרמניה צבר לפי הוראותי החבר מאריאן קאלינובסקי. מחלקת הילדים שליד הוועד המרכזי של יהודי פולין איפשרה לי את הגישה לילדי בית היתומים. את התמונות קיבלתי מידי החבר גרשון טאפט בוועדה ההיסטורית היהודית בלודז'. לכל אלה מביע אני בזה תודה נאמנה.

הילדים שכתבו ספר זה נמצאים רובם בקיבוצי ילדים ובמחנות ופניהם אלינו. הסיום הציוני שבאבטוביוגרפיות הרבה, אינו סיום שבשיגרה, והילדים אינם חוזרים על מה שסופר להם לפני שעה קלה. נקרא שורותיהם ונשמע מתוכן מחשבה עצמית והתעמקות, בניין נפשי שהוקם לאחר מה ששמעו, רגשות שטופחו והעמיקו מתוך הסתכלות-יתר בקורות חייהם. לדוגמה אביא דבריה של הילדה הדסה רוזן, פליטת בורות מוות: "ועז רצוני לעזוב את האדמה הספוגה דם יקירינו ולבוא לארץ ישראל. באוזני תצילינה עוד זעקותיהם האחרונות של אחים ואחיות הקוראות לנו לבל נחזור על המשגה הגדול של היות אורחים אצל שולחן-זרים... כאן, בקיבוץ, מחכים אנו בקוצר-רוח ליום בוא תבוא הבשורה: עלייה! יודעים אנו, שלא נבנו לכבודנו שערי נצחון באותן הארצות שנעבור. בכל מקום שונאים אותנו. ואך בפינה אחת בלבד בעולם הולמים בחמימות לבבות אחים המצפים לרגע, בו תקרב אוניית-מעפילים לחוף. ואין כוח שיעצור בנו. רצוננו חזק מחיים ומוות".

הנה יושבים הילדים על החורבות בפולין, לומדים עברית ומכשירים עצמם לעלייה. קולם, המסלסל שיר עברי, בוקע על אדמת גרמניה ובחופי צרפת ואיטליה. הם עולים ומפליגים בספינות מעפילים, מתדפקים באגרופים קטנים בשערי ביתנו והם נעולים. נסחבים הם ומושלכים לאוניות האימפריה הגדולה ומוסעים למחנות בקפריסין. כמה וכמה מן האבטוביוגרפיות הניתנות בזה נכתבו בידי ילדים שהפליגו באוניה "יציאת אירופה תש"ז" וגורשו באכזריות מחופי הארץ בחזרה לגרמניה. האימפריה הגדולה פצעה בנפשם של אִיוֹבים קטנים עוד פצע אנוש.

אך לבנו פועם עם הלבבות המעונים. שמשנו תעלה ארוכה לפצעיהם, ביתנו יהא מקלט ליתומים ועזובים. ובשעה שמגישים אנו לציבורנו ולילדינו-אנו את קורות חייהם של המעפילים הקטנים, מושיטים אנו פעם נוספת ידינו מעל לגדרות תיל דוקרני ומרחקי-ימים ומאמצים את הנודדים הרחוקים לבנים ואחים.

 

בנימין טננבוים

 

אילון, מנחם-אב, תש"ז

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial