מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הסדר הראשון של פסח תש"ב - קטע מיומן חיים אהרון קפלן השמור במורשת

באחד באפריל 1942 בגטו ורשה, כתב חיים אהרון קפלן ביומנו את הקטע הבא:
שני פסחים היסטוריים היו לנו: "פסח מצרים" ו"פסח ירושלים"; עכשיו נוסף לנו עוד פסח שיישאר בזיכרוננו לדורות, הוא-הוא: "פסח גרמניה"...
הסדר הראשון של פסח תש"ב - קטע מיומן חיים אהרון קפלן השמור במורשת (הגדל)

מתוך יומן חיים אהרון קפלן (1880 – 1942), שנכתב בגטו ורשה.

היומן שמור בארכיון מורשת בשם "המשך מגילת יסורינו", מהתאריכים 8.10.1941 - 2.5.1942.

סימול: D.2.470

 

הסדר הראשון של פסח תש"ב

42.IV.I

שני פסחים היסטוריים היו לנו: "פסח מצרים" ו"פסח ירושלים"; עכשיו נוסף לנו עוד פסח שיישאר בזיכרוננו לדורות, הוא-הוא: "פסח גרמניה"...

בגיטו רעב; אין זו מליצה, אלא פשוטו כמשמעו. כל האומר שבחוצות הגיטו מהלכים ומטיילים בני אדם חיים אינו אלא טועה: שלדים לפניך! מלבד מועט קטן, שרואים עולמם בחייהם אף בשעות רעות אלה, לנו כל תושבי הגיטו בעבור צורה. המחסור והכפן, העוני והדלות גרמו שבשרנו כחש, גווייתנו נצטמצמה וקומתנו הונמכה. מכרים ואפילו ידידים שהתרחקו זה מזה לאיזה זמן אינם מכירים זה את זה בהיפגשם יחד. הזאת נעמי? יש שאתה רואה פלוני ממלא את פיו צחוק; אבל אין מזה ראיה שאינו רעב. כשישים אחוזים מיושבי הגיטו המה רעבים במשמעותה הפשוטה של המילה הזאת; כשלושים רעבים למחצה, לשליש או לרביע, כי יאכלו לא כדי שבעם והמזון שאכלו הביא לא ברכה אלא מארה לתוך מעיהם. השארית אוכלת ושותה ונהנית מן החיים, בחשבה לנכון שמחר תמות: אם לא עכשיו – אימתי? כל זה בכל ימות השנה. ובחג הפסח – רעב כפול ומכופל!

החיים נעשו קשים מנשוא אפילו לאלה שיש להם איזה רווחים ושעל כן הם נחשבים ל"מאושרים" (!). הא לך דוגמא:

מכיר אנוכי באלמוני של"מאושרים" יחשב: הוא מרוויח למעלה משלוש מאות זהוב לשבוע. לפי גודל הסכום (_______) מאושר; אבל אין הסכום הנזכר מספיק לו (כלומר: לו ולאשתו) שיאכל עוגה לארוחת הבוקר; שהחמין יומתק בסוכר; שהפת הקיבר תומרח בחמאה; ושירשה לעצמו לטעום חלב; מפני שמחיר העוגה זהוב ועשרים; מחיר הסוכר – ארבעים וחמישה זהוב הקילו; מחיר החמאה – מאה זהוב הקילו; מחיר ליטר חלב – תשעה זהובים. מחיר השומן הכשר – תשעים זהובים הקילו; ואפילו שומן של חזיר שרבו הקופצים עליו "מפני שהוא בזול" עלה במחירו עד כדי שבעים ושמונה זהוב הקילו. ומפני זה אנחנו כולנו פטורים תמיד מ"ברכת המזון" כי אין באכילתנו כדי "ושבעת".

ולפיכך – "פסח גרמניה" של השתא הכניס עמו טרגדיה לתוך הגיטו. כל ירא וחרד. ואפילו בעל הבית הפושר, שהחמץ אסור לו בהנאה, על גבי איסור חמץ "יהרע ואף יעבור", מועדים הם לרעבון כל ימות החג. ה"מועצה" שבידה גורלנו בין לחומר ובין לרוח הטתה אלינו השתא את חסדה והעניקה לנו רבע הקילו מצה לשבוע החג. אשתקד לא נתנה כלום. אבל אשתקד היה מחיר המצה חמישה עשר זהוב הקילו; והשתא – משלושים וחמישה עד ארבעים, הכול לפי מין הקמח.

ה"מועצה" יצאה ידי חובת שמים והתנהגה "כדין": אכילת מצה היא חובה רק בליל הראשון של פסח; בשאר ימות החג היא רשות. ובכן, היו לכם, יהודים, רבע הקילו לצאת ידי חובת אכילת מצב ותנו לי מנוחה. ובשאר ימות החג? עשו לכם תחליף בתפוחי אדמה. אבל בעד קילו של תפוחי אדמה עליך לשלם שישה זהובים וחצי; ויד מי תשיג אפוא לקנותם? ובכן, יש עוד עצה: תרעבו! עצה זו קיבלנו אף כי לא באהבה...

מי שלא ראה העסקנות היהודית בוורשה בערבי חג הפסח בשנים כתיקונן לא ראה עסקנות מימיו. החג הממשמש ובא היה ניכר על כל צעד ושעל. אפילו העני שבישראל לא רק שלא הפחית מארבע כוסות כמצווה, אלא שעוד קיים "מועדים לשמחה" על ידי אכילה ושתייה. אף כי שמטה ידו העניק את שולחנו בבשר ודגים ובכל מיני מטעמים ומעדנים. שובע לשפע בכל פינה.

השתא – תוגה על כל פנים. חלונות הראווה של החנויות למכולת היו _____ וסובלים מצות לדוגמא, שרמזו לכל אחד: קנונו! אכלונו! הכניסונו אל ביתכם ותטעמו טעמו של חג. אבל כל זה לחינם. בעד חמישה קילו מצה שיספיק לשני ימים למשפחה בינונית עליך לשלם מאתיים זהוב. מי יעמוד לפני מחיר כזה?!

המצות נשארו מונחות בחלונות הראווה כאבן שאין לה הופכין. איש לא נגע בהן. לא הייתה שום תנועה במכירתן. אבל לעומת זאת הייתה תנועה גדולה בהכנות ככרות לחם לימי החג הראשונים. כל אחד עשה את זה בצנעה.

כל חנווני מסר ללקוחותיו בלחישה: "גם בחולו של מועד תשוב כשיהיה לך צורך בלחם"! אל תבוש! ודי לחכימא ברמיזא.

המלחמה וחזיונות הלוואי הכרוכים בה גרמה שיהדות פולניה, השלווה, החרדה, הנאמנה והמסורה נתרוקנה מתוכנה הדתי והפכה למסווה שפעם פושטים ופעם לובשים; הכל לפי הצורך! בשעת חרום – הפרו תורתך!

ידוע לי ציוני אחד, תלמיד חכם ומוקיר יהדות. החגים הלאומיים היו עד כה משושו בחיים. בהם כל חיי רוחו. השתא הכין לו בצנעה שלוש כיכרות לחם שחור לימות החג הראשונים. אשתו קנאית יותר: היא דתית ולא לאומית... חמץ בפסח – הס מלהזכיר. הפעם הרשתה לבעלה; אבל לעצמה __________ שלא לטעום חמץ כל החג. ובכן, כל ימות החג אין הזוג מסובה אף שולחן אחד. הבעל אוכל ביחידות חמץ; ואשתו אוכלת ביחידות. לא מצה, חלילה, אלא מאכלי חול כשרים בכלים כשרים. כל זה אצל בעל בית בינינו. אצל העניים יש שלום בית: הבעל ואשתו מסובין בחדר אחד אל שולחן אחד ורעבים ביחד...

ורבבות הפליטים הישנים והחדשים שגלו מעל שולחנם?

הקימה "הצדקה הגדולה" שלנו את חובתה לאדם?!

גם זאת כדאי לספר לדור אחרון שיבוא...

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial