מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אננה נתנבלוט, האם הם אותם האנשים או אלה אנשים אחרים?

אננה נתנבלוט, האם הם אותם האנשים או אלה אנשים אחרים? (הגדל)

פרטים ביוגרפיים על אננה נתנבלוט (Anna Natanblut)

אננה נתנבלוט היא ילידת וורשה, בעלת השכלה אקדמית בתחום החינוך. הייתה מורה ומחנכת בבית היתומים של קורצ'אק עוד לפני המלחמה; בהיותה בגטו וורשה היא נמלטה מן הגטו עם הבת שלה מריה והסתתרה אצל ידידים פולנים בעזרת ניירות אריים. לא ידוע מתי היא הגיעה ללובלין, אבל הוועד היהודי שהוקם בלובלין תיכף עם הכיבוש הרוסי, מינה אותה לנהל את בית היתומים. עוד לפני המלחמה היא חברה בבונד, או לפחות הייתה אוהדת של המפלגה היהודית הזאת בפולין. היא הייתה אישה נמוכת קומה ובעלת חטוטרת. עובדה זאת לא הפריעה לה לנהל את בית היתומים ולילדים לחבב אותה.

כך מספר אחד מחניכיה, פנחס זיונץ: "אבל אנחנו - הילדים לא ידענו כלל מה זה הבונד ולא היינו מודעים כלל להיבטים פוליטיים כלשהם. ברור שהיה פיקוח כלשהו של השלטונות הקומוניסטיים הרשמיים על התנהלות בית היתומים. המסרים ממנה ומן המורים שהיו איתנו היו על "הצורך לשקם את החיים היהודיים בתוך פולין", אבל אלה היו מסרים מינוריים ומבחינתנו הם היו כעין "נכנס לאוזן אחת ויצא באוזן השנייה". כמעט לא היו אזכורים של חגים יהודיים, מלבד פסח וחנוכה. אבל כאשר הבוגרים הבליטו חג כלשהו וארגנו איזה מסיבה מתאימה - לא הייתה התנגדות לכך מצד המנהלת.

 

 

בערבי שבת התקיימו מסיבות, עם מעט שירים ביידיש, לרוב שירים שאנו ידענו מן הגטאות או של הפרטיזנים. במסיבות ליל שישי היו תכנים חינוכיים של השבוע שחלף וציון לשבח של ילדים מסוימים שהצטיינו באותו השבוע. הם קיבלו קוביית שוקולד או גביע שמנת...

כאשר בית היתומים עבר לשלזיה התחתית (אוגוסט 1945) למקום שנקרא Pietrolesie, התחילו בעיות קשות בתחום ניהול בית היתומים. חדירת תנועות נוער ציוניות לבית היתומים, בריחת חלק מן החניכים ללודז' (31 בדצמבר 1945), קליטת ילדים חדשים שהגיעו מרוסיה יחד עם הוריהם (חלקם גרו בבית היתומים), מינויים חדשים בהנהלה בתחילת 1946 - כל אלה גרמו לבעיות קשות ולמעשה חלה התפוררות של בית היתומים. נתנבלוט עוד המשיכה לנהל את בית היתומים לאורך כמעט של כל שנת 1946. רוב החניכים היו ילדים צעירים בני 5 עד בני 12. בהמשך היא עזבה את בית היתומים, כנראה חזרה לוורשה. איני יודע יותר פרטים על מעשיה, מלבד העובדה החשובה שבאחת השנים, בסביבות השנים 1951-52 היא עזבה או נמלטה מפולין יחד עם הבת מריה ובעלה הרופא ד"ר ליאון הלר ובתם הקטנה אווה. הם קיבלו אזרחות שוודית וחיו בשטוקהולם. 

בשנת 1955 נוצר קשר איתה. היא הגיעה לישראל לביקור ראשון שלה. היא רצתה לראות מה עושים "ילדיה" לשעבר. אנו, חניכיה לשעבר, לקחנו על עצמנו לארגן בשבילה פגישה עם החניכים שלה. המפגש התקיים במלון בנתניה. למפגש הגיעו לא רבים, כי פשוט לא ידענו איפה נמצאים כל "הילדים" שלה. בפגישה התקיימה שיחה ערה בפולנית והיא בקשה לדעת מכל אחד אישית מה הוא עושה, האם הקים משפחה ועוד. מדבריה אפשר היה להבין כי היא "חזרה בתשובה" והפכה לאוהדת מדינת ישראל והצדיקה את בריחתנו מפולין לישראל.

פנחס זיונץ מספר: בפסח בשנת 1958 היא הגיעה שנית לביקור בארץ. הפעם אני אירחתי אותי בביתי במשך שבוע. ארגנתי לה טיול בארץ. לראשונה היא הכירה את הקיבוץ. הריכוז הכי גדול של "ילדיה" היה אצלנו בקיבוץ, ביניהם בעלי תפקידים מרכזיים בקיבוץ, כגון מרכז המשק, מרכז ענף המטעים, מרכז הלול, מורים ועוד. אנו גרמנו לה להרבה נחת. היא הייתה מאושרת. באחד הטיולים בשדות הקיבוץ, תרגמתי לה כמה פרקים מספר התנ"ך (אותם ידעתי בעל פה). השתוממתי שהיא מעולם לא קראה שום טקסט תנכי, אף כי ידעה על קיומו של "ספר הספרים". שעות רבות הקדשתי לה בתרגום מבחר פרקים לפולנית, במיוחד מספרי הנביאים. פתאום התגלו לה תכנים אנושיים אוניברסליים והביעה את גאוותה להיותה יהודייה. עד סוף ביקורה הצלחתי להזמין מירושלים ספר תנ"ך בפולנית. היא הייתה מוקסמת מן התכנים התנכיים.

 מאז ועד מותה בשנת 1966 היא הגיעה כל שנה בפסח לביקור בבית שלי. בקיבוץ כבר הכירו אותה. לנו כבר היו ילדים משלנו, שלא זכו לקרובי משפחה, לא דודים/דודות, לא בני דודים וגם לא סבים וסבתות. במובן מסוים גם הילדים שלנו היו סוג מסוים של "יתומים", אבל ילדי הקיבוץ קנאו בילדים שלנו, כי כל שנה מגיעה לביקור "הסבתא משוודיה", אשר מביאה להם מתנות וצעצועים.

 

בנים בבית היתומים בלובלין

 

האם הם אותם האנשים או אלה אנשים אחרים?

מאת אננה נתנבלוט / מנהלת בית היתומים בלובלין

 

* המקור נכתב בשפה הפולנית ב-1964, תרגום לעברית ב-2012 על-ידי עירון גנית, ירושלים.

אנו מודים מקרב לב לפנחס זיונץ, חבר קיבוץ מענית, על שליחת החומר המעניין לארכיון מורשת.

 

שבתי מישראל. פגשתי שם את הבנים והבנות שהכרתי כילדים בשנים 1944-45 בפולין. היו אלה יתומים שניצלו בדרך נס בתקופת השואה. התבוננתי עתה בפניהם שהתבגרו, שזופים בגון חום זהוב, בעיניהם הבורקות, בעמידתם הגאה והאזנתי לסיפוריהם על גבורתם העשויה ללא חת, על התעקשותם והתמדתם  במאבקם עם האויב ועם המדבר הלוהט. בהביטי על כל אלה שאלתי את עצמי האם הם אותם האנשים שהכרתי אז, או שהם אנשים אחרים...

ובבוקר שמשי זה על אדמת ישראל - בניגוד גמור למראה  עיניי -  נגלתה לפניי התמונה משנים שבהן עדיין רעדה האדמה מהלמות כלי הנשק, החלונות היו מואפלים וחרב ההשמדה התהפכה מעל ראשם של אותם הילדים, שחוקי הגזע הוציאו נגדם פסק דין מוות. מאותה התקופה של "האימה הגדולה" עוברות מול עיניי תמונות כמו מסרט ובו תמונות של המרטירולוגיה של הילדים...

 

1. לילה, חושך, האדמה מכוסה בשלג. לרגלי אלון עבות בקצה היער דבר מה זז, מרשרש. אחרי רגע מזדחל  מהמאורה  בזהירות ראש של ילד. זאת רוז'יה זילברשפון.( (Rozia Zilberszpun היא ברחה ליער בזמן של הטבח הגדול ביהודים, כאשר רצחו גם את משפחתה. חמקה מהכדורים בדרך נס. היא ניצלה יחד עם אחותה. בעזרת כף שמצאו ובאצבעותיהן הצליחו לחפור לעצמן את המאורה בכניסה ליער, ליד הדרך שבה נבלעו צעדיהן בצעדי האנשים האחרים. רוז'יה הקטנה הזדחלה מהמאורה, יחפה וחצי ערומה, כחולה מקור ומרעב. כמו צל היא נעה לכיוון השדה, במהירות ובזריזות הוציאה תפוחי אדמה. הרוח הזיזה את העלים, היא  שמעה רחש, קול צעדים... ליבה קפא בתוכה, היא לא זזה, השתטחה על האדמה. רוז'יה האזינה, פקחה את עיניה: לפניה חזיר בר... לאחר זמן קצר במאורה היא  חשבה על הצלתה הפלאית. על שני פחמים צלתה   את תפוחי האדמה הגנובים ואת מעט הצפרדעים שהצליחה לתפוס. בקופסת שימורים היו לה מים לשתייה , שהביאה משלולית שבדרך. רוז'יה הקטנה  צפתה למשתה, אשר אמור היה להשקיט את רעבונה  ולשכך את כאבה שקרע  אותה מבפנים...

 

2. לאורווה הגדולה, שעליית הגג שבה הייתה מלאה  בקש, התפרצו בצעקות רמות הטובחים האוקראינים. הם היו חמושים בקלשונים וזעקו: " צאו, יהודים!" בהופכם את הקש האסוף. אבל שם בתוך הקש, שבו ציפו  למצוא את הנמלטים, הם לא היו. לעומת זאת הערמות הצדדיות, שהזדקרו כלפי מעלה, החביאו עמוק בתוכן את שני הבנים הקטנים שהיו קפואים  מפחד. ראשון יצא מהמחבוא מוטק ליבר ( (Motek Liver בן השבע. בשקט הוא קרא לחברו, אך ההוא לא ענה. בחושך הוא הגיע אליו, לערמת השחת, נגע בו, אך לא הייתה תגובה. מוטק נענע אותו חזק יותר ולבסוף הצליח להעירו מהעילפון. הם שמעו יחדיו מעבר לקיר רעש, יריות ובכי של היהודים הנרצחים. זה היה  החיסול של קבוצת המומחים, שהושארו בחיים כדי לעבוד למען הגרמנים. הדבר קרה כבר אחרי שהושמדה כל האוכלוסייה היהודית בעיירה ובסביבה. המומחים האלה נתנו לילדים להתחבא בעליית הגג אחרי הפוגרום וטיפלו בהם עד כה. קריאותיהם הנואשות, זעקותיהם החייתיות ורעש כלי הנשק הבלתי פוסק  מילאו את פנים האורווה. ברצונו להימלט מהטירוף המדמם הזה הכה מוטק בן השבע בשמשה באגרופו הזעיר. (עד עתה נשאר לו חתך עמוק כתוצאה מהמעשה). אחריו קפץ חברו. הם הגיעו לחוטי התיל ונמלטו דרכם בהשאירם עליהם שרידי בגדיהם ועורם. הם רצו  קצרי נשימה דרך העיר ופנו לרחובות הצדדיים כדי להטעות את רודפיהם ולמנוע את תפיסתם. מוטק הגיע למה שהיה בעבר בית משפחתו, ונתפס עתה על ידי דיירים אריים. הוא דפק בדלת וביקש את נעליו הישנות כדי להנעילן על רגליו המדממות. זרקו לו את נעלי אימו שהיו בעלות עקב גבוה וגירשו אותו. לוצק, היא עיר מולדתו והכול  זעקו בקול מאיים:" יהודי, תפסוהו!"  מוטק הקטן רץ ונמלט מהקריאה הזאת, מהעיר הזאת, לתוך החשכה, לשדה, רחוק יותר ויותר. כאן המתין לו בית רגעי. באמצע השדה ניצבה ערמת תבואה. מוטק נכנס לתוכה ויישר את גופו הדואב. אך מה זה? הוא לא היה לבדו שם. הוא שמע צעדים, ריצה. לאחר רגע התרוצצו מעליו והשמיעו קולות. אלה העכברים. בעבר פחד מהם, אך עתה כבר לא. אחרי ההתנסות שלו עם בני אדם, העכברים לא היו מסוכנים. שותפיו אלה לא היו מאיימים והוא נשאר איתם, עד שהצליח לנוח מעט עד שהיה מוכן להמשך המאבק.

 

3. ליד המחסה ביערות העבותים שליד חרובישוב Hrubieszow   ישב שמואל הלפמן ((Szmul Helfman בן הארבע עשרה. הוא חימם את רגליו הקפואות בשמש של חודש מרס. הוא חי לבדו. את הזאבים וחזירי הבר נהג לגרש בעזרת האש. שמואל היה יוצא לבדו לכפר להשיג מזון ולפעמים שומר היער היה מביא  לו אותו. לאחר אובדן הוריו ואחיו נעשה אדיש, חדל לפחוד. גם רגליו הפצועות חדלו לעניינו. אבל עתה הן הכאיבו לו מאוד. הוא ישב על גזע עץ ובדק את האצבעות הנרקבות. ברגל אחת כולן כבר היו  אבודות וברגל השנייה ארבע עוד היו במצב טוב. כשיגיע הזמן לברוח מה יהיה? שמואל החליט. הוא חשק את שיניו ובעזרת כף חתך את חמש האצבעות של רגל אחת ואצבע אחת ברגל השנייה ולחץ...

 

4. בדרך מהכפר לכיוון הגטו הריק התקדמה עתה תהלוכה מוזרה. חמישה נערים יהודים ומחלקה של חיילים גרמנים עם נשק שלוף. הנערים עבדו כרועים אצל בעלי המשקים, אך אנשים  בגדו בהם והם הוסגרו. העמידו אותם ליד הקיר של הגטו ובהישמע הפקודה "אש" הם נורו. לאחר זמן מה התעורר ניוניק שוורץ (Niuniek Szwarc), בן הארבע עשרה. הוא שכב חי תחת גופות חבריו. לא נפצע אפילו. האם אלה התנסויות מעולם אחר? הוא מישש את גופו, ניסה להזיז את אבריו, התבונן בסביבה המוכרת. אכן באמת הוא היה חי. אחר כך נדחף כמו על כנפי הרוח ורץ עד לערמה הקרובה ואחר כך נמלט עמוק ועמוק יותר לתוך היער...

 

5. הסרט מימי הכיבוש נע בפניי. כאן קפצו הנערים מרכבת דוהרת, שהביאה את הוריהם לתאי הגזים. הקורבנות בעלי הרגליים הקטועות, שכדורי הרודפים השיגום, צבעו בדמם את הדרך, אך האחרים כמו רוח  נמלטו בחסות היער. פה שוב האזור, שבו ערכו סלקציה של האנשים הערומים: מי לתאי הגזים ומי למחנה. לתאי הגזים נשלחו הילדים, הזקנים והחולים... החזקים – באופן זמני- נחוצים היו ככוח לעבודה. במחנות העבודה עינו אותם הסדיסטים הסוטים בני הגזע הנבחר.  הקורבנות האלה מתו לא פעם בגלל המכות, הרעב והמחלות.

 

    בנות בבית היתומים בלובלין

 

החלק השני

והנה אחרי יותר מעשור נפגשתי שוב עם גיבורי הסרט המסויט הזה, עם קורבנות הטירוף של היטלר, על אדמתה שטופת השמש של ישראל. השינוי שחל בהם מופלא כל כך, עד שקשה להאמין באמיתותו. זה נראה כמו אגדה ומכאן שאלתי: "האם הם אותם האנשים או אלה אנשים אחרים?" הם צמחו והפכו לבוני המולדת הצעירה, מלאי עז, תושייה ורגש אחריות. הם לא ישבו במשרדים, לא התפרנסו ממסחר ולא משום עיסוק קל. הם עיבדו את האדמה, הוציאו ממנה יבול גבוה ביותר, הפריחו את שממת המדבר, גידלו וטיפחו גנים, הם סללו  דרכים חדשות, בנו ערים, בתי חרושת, נהגו  בטרקטורים ובמנופים. בקיבוצים ובמושבים הם תרו אחרי דרכי חיים חדשות ואחרי צורות ארגון חדשות של עבודה. בהיותם מחנכים ומורים הם דחו את כל צורות העבודה המיושנות ושאפו לחנך אדם טוב יותר, חופשי ומאושר.
הם הובילו אותי ברחבי המשקים הקיבוציים היפים. התפעלתי לא רק מההישגים המדהימים אלא גם מהיחס של האדם לעבודה. בקיבוץ מענית מציג בפניי מייטק אייכל
(Mietek Ejchel)  המאוהב בגננות, את החלקה הניסיונית שלו לטיפוח עצים וצמחים חדשים. הוא נגע בעדינות בצמחים וליטפם כאילו היו ילדיו. חברו, נתן גיברץ, סיפר לי בהתרגשות רבה על העצים שהורכבו ועל הניסיונות לאקלם בארץ עצים וצמחים מחלקי עולם שונים. באותו היחס הרגשי לעבודה בגננות  וביערנות נתקלתי גם בקיבוץ האחר, בעין השופט. עצים, צמחים ופרחים היו אהובים ביותר בכל ישראל. אפילו הילדים לרוב לא פגעו בהם וזה בניגוד למקומות אחרים שבהם קוטפים הילדים צמחים רק למען חדוות הקטיפה בלבד. האוויר רווי היה בריח של פריחת ההדרים כבר בעת הנחיתה בשדה התעופה. זהו הריח  שליווה את האדם בכל מקום יחד עם הריח של  פריחת ההרדוף, הקקטוסים וריח הוורדים הנפלאים שהקיפו את הבתים. כל זה יחד עם ריח הצמחייה ומרבדי הפרחים, שלא היו מוכרים לי, יצרו רושם של מריצה שנפלה מהשמיים על האדמה הזאת כדי לברך את העמל האנושי הקשה, אשר באהבה ובעבודה רבה מאוד חצב פה חיים חדשים מהמדבר. על השטחים  שהופרו על ידי מערכות השקיה הזהיבו סוגים שונים של תבואה. הנה זו הבשילה והתקיים הטקס של תחילת ספירת העומר, המקדים את ליל הסדר.
התארחתי ביום הטקס הזה כמו גם בליל הסדר עצמו בקיבוץ עין-השופט. כל חברי הקיבוץ כולל הילדים, (סך הכול כמה מאות אנשים) פנו בבגדים חגיגיים לשדה הקרוב. לשם הגיעה משאית מקושטת ועליה רקדניות, מקהלה ותזמורת. התזמורת פרימיטיבית מאוד הורכבה מחלילנים ומכלי הדומה לתוף שהקישו עליו את הקצב. ילדי המקהלה רקדו כשעל ראשיהם נתונים היו הזרים. הרקדניות לבשו חצאיות ארוכות ורחבות וחולצות הדוקות צבעוניות מאוד. בעזרת השרוולים הארוכים שהתנפנפו הן דימו את תנועת הדגן, את גלי השדה ואת הקציר. זה היה הריקוד המסורתי של הקוצרים. שני צעירים תמירים כמו ברושים עמדו בשני קצות השדה. אלה התערבו בריקוד ובזמרה על ידי הקראת שירים וסיפורי התנ"ך. סביבם התהדק מעגל הרוקדים עם הזרים, האלומות ופרי אדמה אחר. לידם, בדרך, הובל עדר גדול של כבשים על ידי הרועה שחילל בחלילו ונעזר במקלו. טלאים ורודים קיפצו ברצונם להשיג את אימותיהם. מהשדה הגיעו בכבדות ובאיטיות הפרות . הן נעו בשורה לרפת שבה חלבו אותן מכונות ומסרו את חלבן המתוק והמריח היטב למען האנשים. כל זה ביחד: הקבוצה הלוהטת של הקוצרות, הילדים הקטנים  ששרו עם זריהם, הצעירים התמירים כמו מתפללים, ההמון השותק והמקשיב לקולות האדמה, השמים שהתאדמו במערב, עץ תמר בודד על הרקע הזה והקול החדגוני והעצוב של החליל – כל אלה הרכיבו תמונה חד פעמית ובלתי נשכחת.

 

החלק השלישי

ליל הסדר התקיים באולם ענק, מקושט בירק רב ובסמלי החג ובהם בלט סמל השלום. השולחנות ערוכים היו למעל חמש מאות איש (בלי הילדים), לידם הסבו חברי הקיבוץ ואורחיהם. החלק הראשון של ליל הסדר עד לכוס הראשון הוקדש לתבואה ולחג האביב. לאחר מילות הפתיחה על החג יצאו  מפינות האולם ילדים עם העומר, אשר נלקח על ידי הקוצרים הרוקדים. אחר כך הוקראו קטעי ההגדה על ידי אנשים שונים ועל ידי קבוצות. בכל זה השתלב השיר  "הנה הסתיו חלף עבר לו...". אחרי ההקראה המשותפת של "הא לחמא עניא" שתינו את כוס היין הראשון התחילה הארוחה החגיגית והטעימה.
אחרי האוכל הקשבנו להגדה. מקהלה של הילדים הקטנים ביותר שאלה בשני קולות את "מה נשתנה?". את המרד של היהודים במצרים הציגו בפנטומימה קבוצה של רקדנים מצוינים. כל פעם קמו אנשים אחרים מבין משתתפי הסדר ולימדו את כל הקהל את תולדות בני ישראל במצרים על ידי שירים וקטעי הקראה מההגדה. הודגש שם העניין של השעבוד והשחרור. את כוס היין השני שתו ככוס הגאולה.
את החלק השלישי התחילה התהלוכה של הפרטיזנים היהודיים. אחרי תמונה קצרה של המרד בגטו, הוקרא השיר של אלתרמן על המלחמה היהודית ערבית מ-1948 ואחרי התפילה לזכר המתים והנרצחים הושמע השיר של יהודה הלוי על הגעגועים לארץ ישראל "ציון הלא תשאלי..." והבקשה להגשמת נבואתו של ישעיהו "וכתתו חרבותם לאתים"... לאחר הנבואה הזאת שתינו כוס שלישי למען הגשמתה.
לסיום קראנו על קיבוץ הגלויות העתיד להביא את כול היהודים מכל קצות תבל לארץ ישראל. ושוב חזרו  לעניין פרי הארץ והתפללו תפילת הודיה ואחריה שתו כוס רביעי, הכוס האחרון.
באופן הזה ההגדה העתיקה ליוותה את היהודים בנדודיהם לאורך הדורות ודרך המרטירולוגיה של מלחמת העולם השנייה ומלחמת העצמאות והתחברה עם החיים הנוכחיים בישראל החדשה.

 

החלק הרביעי

המשכתי להכיר  את עבודתם של מגדלי הכבשים, הבקר, העופות, את הסידורים המודרניים ומכונות החליבה. המנהל של  הלול שבו גידלו כמאה אלף עופות, החניך שלי בעבר, איזיו פרלמן,Izio Perlman))  הסביר לי את המורכבות של העבודה הניסויית שלו שכללה בדיקות, חיסונים, הרכבות בין זנים כדי לקבל  סוגים טובים יותר של בעלי החיים ותפוקה יעילה יותר. הוא עשה זאת באופן מעשי וגילה אחריות רבה. אומנם לא הייתה בו אותה רגישות, אהבה ולבביות  שבה עטף אייכל את הצמחייה שלו או כפי שגיברץ התבונן בבוסתניו, אך נראה לי שההבדלים נבעו מהבדלי האופי. ברם, המשותף לכולם היתה ההכרה בצורך ובחשיבות של העבודה כיסוד מהותי לקיומה של חברה. ביטא זאת בצורה  ברורה חניך אחר שלי מהקיבוץ שליד לבנון , מנדל גולדברג (Mendel Goldberg) : "צריך לעבוד, זהו הבסיס לחיים. ביליתי עם הפרות חמש שנים. עתה צריכים אותי כמהנדס במפעל המכונות הקיבוצי, ועל כן אני לומד בטכניון וכשאסיים, אלך לבית החרושת." מנדל  - הכרתיו כאדם מוכשר ואינטליגנטי. הוא למד לבחינות הבגרות רק בזמנו הפנוי מעיסוקיו הקיבוציים. כאשר הערתי לו שהפסיד חמש שנים בעבודתו עם הפרות, הוא שאל בפליאה: "האם הפרות פחות חשובות מכל דבר אחר?" כל העבודות הן בעלות אותה החשיבות ואין עבודה שמשפילה את האדם, שאינה מכבדת את בעליה. המטרה של הקיבוץ היא סיפוק הצרכים של כל החברה. מובן שעורך העיתון עורך אותו, המורה מלמד בבית הספר, המהנדס נמצא ליד המכונות או בונה, החייט תופר והחקלאי והרפתן נמצאים  בשדה, בבוסתן או ברפת או בדיר. יחד עם זאת העבודות הלא נעימות כמו תורנויות המטבח או תורנויות לילה מתחלקות שווה בשווה בין כל חברי הקיבוץ. כך  פיתחו את התחושה של השוויון בעבודה . 
עקרון השוויון הוא גם הבסיס בתחום החינוך וההוראה. כל הילדים בקיבוץ מקבלים השכלה זהה, שש שנים של בית הספר היסודי ושש שנים של בית ספר תיכון עד שמגיעים לגיל שמונה עשרה ומתגייסים לצבא. אחרי השירות הצבאי בא לידי ביטוי ההבדל האינדיבידואלי של כישרון, נטייה לתחומים שונים, חריצות וכ"ו. לעומת זאת החינוך וההשכלה השווים עד לאותו השלב מבטיחים למדינה עובדים אינטליגנטים בכל תחום. כדי שהמוכשרים פחות יוכלו ללמוד עם המוכשרים יותר נהוגה בבית הספר מידה רבה של עזרה פרטנית. "אנו מושכים אותם בציציות ראשם" כך אומר החניך שלי בעבר, פנחס זיונץ, שהוא כעת מורה בתיכון. יחד עם אשתו, רחל, שהיא מורה בבית הספר היסודי, הם מסבירים לי את כל השיטה הנהוגה כאן של הלימוד בבית הספר. אין ציונים, אין פרסים ואין השארת תלמיד בכיתה לשנה נוספת. השיטות החדישות של העבודה  מסייעות להצלחה, אך דורשות עבודת הכנה עצומה של המורים.

 

    פנחס זיונץ, ספטמבר 1945

 

מוסד מעניין וחשוב ביותר הינו עליית הנוער. מזמן הקמתה התחנכו כאן כבר 75,000 בני נוער, שהגיעו לכאן מכול קצות תבל. על התוכניות של ההוראה בעליית הנוער מספר בנימין פיינשמידט Binjamin Fajnszmidt , עובד מסור ביותר של המוסד. בעברו כמו בעברם של האחרים כלול הפרק של בריחה  קשה מפני האויב בזמן המלחמה, שהות קצרה בבית הילדים בפולין אחרי השחרור, הבריחה לישראל דרך קפריסין ומכשולים אחרים ולבסוף הקליטה בקיבוץ. הוא גילה רצון ברזל ודבקות במטרה כאשר אחרי שעות עבודתו הקיבוצית למד הוראה ועתה עוסק באהבה רבה בחינוך הצעירים בעליית הנוער.
בנימין מספר על הדאגות והשמחות של עיסוקו. בדרך, שבה טיילנו, פגשנו את תלמידיו ממרוקו ומארצות אחרות. הוא הציג אותם בפניי. מובן שהיה רוצה לבנות ולפתח יותר את המוסד, במיוחד עתה, כאשר כמות החניכים מהמזרח גדלה, אך חוסר התקציבים מונע זאת. הסוכנות הקציבה השנה מתקציבה בן 212 מיליון רק 6 מיליון לעליית הנוער וזה לא הרבה.

מיוחד במינו בישראל הוא היחס לילדים. הם מהווים מוקד של עניין וטיפול מצד כל החברה הן בקיבוץ והן מחוצה לו. הילדים זוכים לטיפול יוצא דופן בטיבו. כאילו רוצים להעניק להם את כל הטוב שההורים עצמם לא זכו בו. הילדים הם יפים, נקיים, לבושים היטב, פתוחים ולא ביישנים בהתנהגותם. בקיבוץ עין השופט ליוותה אותי נעמי קלסקי (Noemi Kalski)  אחת החניכות שלי בעבר. היא ערכה לי סיור במשק, בבית הספר, בפעוטון , שכל מקום היה מתגאה בו, בבתי המלאכה ובבית החרושת. הלך איתנו בנה, אייל בן השלוש וחצי. הוא משך אותנו לטרקטורים, למשאיות ולמכונות שונות, כי גילה בהם עניין יוצא דופן. התפעלתי מהיחס מלא ההתחשבות וההבנה של נעמי לבנה, מההבנה שלה בעולם הילד ומסבלנותה ללא גבול. נעמי עובדת כמטפלת של הילדים הקטנים ומגלה אותו היחס כלפי כל הילדים, כי יש לה עניין בהבנת עולם הילד ויש לה לב גדול. ברם, את הסבלנות לילדים , גם אם הם בלתי נסבלים ומציקים, גיליתי בכל מקום ותמיד. אני סבורה, שהעבר הטראגי של ההורים , שנגזלה מהם ילדותם, משפיע כך על יחסם לילדיהם.

 

ידועה בעולם  הטענה של האנטישמיים, שהיהודים הם אינטלקטואלים, שהם נדחפים ללמוד באוניברסיטאות ובורחים מעמל כפיים. בחלק הראשון של הטענה אנו רואים תכונה חיובית ועל כן מקבלים אותו. ההוכחה לכך ניתן לראות בישראל, במידה הרבה שבה האנשים משלימים לימודים ולומדים בכוחות עצמם. אין כנראה עם אחר, אשר חש צורך כה עמוק בלימוד ובידע. הצימאון העמוק הזה גרם לכך שרחל ויינשטוק Rache)l (Wajnsztok שלי אף על פי שחוותה את הצייד כלפי הילדים בפולין, אף על פי שנדדה ממקום למקום לפני בואה לארץ ישראל, הינה היום אחות כירורגית מוערכת ביותר בתל השומר, שפינחס ובנימין הם מורים ,שמנדל לומד בטכניון , שיז'י Jerzy  הינו קצין גבוה ושהפועלים החקלאיים והאחרים כל הזמן משתלמים ומגיעים להישגים  בניסויים שונים, ואלה שאינם בעלי תעודות אוניברסיטאיות ממשיכים להשתלם וסובלים מתסביך בנקודה זאת כמו נעמי המטפלת , לונק המסגר ומוטק העובד על הטרקטור והסולל דרכים במקומות הכי קשים בארץ.
לאלה המאמינים בחלק השני של ההאשמה, בדבר סלידת היהודים מעבודה פיזית, אני ממליצה להגיע לישראל. הם יראו אדמה יפיפייה, גני פרי ושדות, דרכים יפות, ערים חדשות ובתי חרושת, כאשר היוצר של הפלא הזה באדמת המדבר, השוממה מזה אלפי שנים הינו הפועל היהודי.

 

לי בעצמי קשה היה להאמין שההורים של הצברים, האנשים שהדהימו אותי בהישגיהם ובעמדתם האזרחית, הם אותם החניכים שלי מלפני שנים, אשר סבלו בהתחלה ממוראות השואה ואחר כך מתלאות הנדודים ובקפריסין. לכן השאלה האם הם אותם האנשים או אנשים אחרים, רדפה אותי ונכחה בתוכי. מה נתן להם את הכוח, שיש בו ההוכחה שהם עשויים מפלדה? התשובה יכולה להיות אחת: גרעין טוב בנשמה ובלב של הילד היהודי והאווירה בארץ שהגיעו אליה עוד בהיותם ילדים, כאשר האופי מתעצב עדיין. את האווירה הזאת לא ניתן לתאר. חשים בה וקולטים אותה על האדמה ספוגת השמש של ישראל.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial