מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ראיון עם פרופסור ישראל גוטמן

מרד גיטו ורשה בפרספקטיבה היסטורית 1943 – 1993
1/01/1993
ראיון עם פרופסור ישראל גוטמן (הגדל)

 

 

חלפו חמישים שנה מאז מרד גיטו ורשה. אנחנו פונים אליך, פרופסור ישראל גוטמן, כמי שהשתתף בעצמו במרד ועסק בתקופה זו כהיסטוריון והקדיש למרד גיטו ורשה את "מרד הנצורים" וגם את "יהודי ורשה – גיטו-מחתרת-מרד", כדי לברר מספר בעיות העולות בקשר לאירוע זה, שאתה מגדירו כהתקוממות עירונית ראשונה באירופה הכבושה בידי הגרמנים והגדולה ביותר של היהודים. השאלה הראשונה היא, האם אתה, כמי שלקח חלק במרד וגם חוקר אותו, אינך חש בשניות בגישתך למחקר? האם המחקר שלך יכול להיות אובייקטיבי והערכתך יכולה להיות אובייקטיבית לגבי אירוע זה שלכל הדעות היה בעל ערך היסטורי גדול, לא רק ליהודים, אלא – אפשר לומר – לאנושות כולה בתקופת מלחמת העולם השניה? 

אני הייתי עד ושותף לאירועים אלה שאני כותב עליהם, לא רק מנקודת ראות של זכרונות אישיים, אלא כארוע היסטורי. האם זה אינו מביא לחוסר אובייקטיביות? האם הדבר גורם לכך שקיים אולי עירבוב תחומים של האישי עם המימד הכללי, החקירה ההיסטורית המבוססת על תיעוד ועל עובדות הסמוכות על בדיקה היסטורית שיטתית? מובן שמיפגש כזה מעלה שאלות נוקבות המעסיקות אותי וגם אחרים, כאשר בוחנים את התוצאה של הכתיבה והעבודה המחקרית. 

אין זה נכון שלאורך ההיסטוריה האנושית, אנשים שהיה להם מגע קרוב או היו שותפים ולפעמים היו גם דמויות מרכזיות באירועים היסטוריים, לא כתבו עליהם עבודות היסטוריות יסודיות. כך היה ביוון העתיקה ולנו, בהיסטוריה שלנו, יש דוגמה מובהקת יותר של יוספוס פלוויוס. בזמן החדש – ואני כל הזמן תולה את הדברים באילנות גבוהים ואיני מתכוון חלילה להשוות את עצמי אליהם, אלא פונה לאישים המדגימים את התופעה – צ'רצ'יל עשה נסיון לכתוב את ההיסטוריה של מלחמת העולם השניה בכרכים רבים וכמובן ההיסטוריה שלו היא סובייקטיבית מובהקת. מזמן שלמדתי היסטוריה יהודית ובייחוד היסטוריה יהודית של הדורות האחרונים, תוך שימת דגש על קורותיהם של יהודים בפולין ובעיקר בורשה, הינני כמובן עד לדברים ומשתדל להפריד בין מאגר הזכרונות והתחושות האישיות מזה והתמונה והניתוח ההיסטורי מזה. אני מבחין בצורה חד-משמעית בין חומר שהוא תוצאה של בדיקה היסטורית שיטתית מוסמכת ובין חומר שהוא זכרונות וידע אישי. את "מרד הנצורים" חיברתי כספר שאמנם כלל נתונים והתרשמויות מספרים ומסמכים שהכרתי, אבל הוא נכתב והתבסס בעיקר על ראיה וזכרון אישי והנסיון למסור את החוויה האישית הוא במרכז התמונה הכוללת. 

הספר האחר שהזכרת והוא "יהודי ורשה – גיטו-מחתרת-מרד" נכתב כבר בצורה שונה ואחרת ובוודאי לא תמצא בו איזכור לכך שאני שותף ועד לדברים. כל דבר שאני כותב, כל עובדה שאני מוסר וכל אירוע שאני מתאר, מסתמך באופן מפורש רק על חומר שעובר את מסלול הבדיקה המתודית העיונית המדויקת. אם אני מביא פרט או אירוע שאינו עובר את המבחן הזה, אני מציין שזו דעה של יחיד, או שיש גם פרשנות כזו, זווית ראיה של עד מסוים או אדם מסוים. אבל איני מקנה לקטע כזה אופי ומשקל שאני מעניק לאירוע והתפתחות בעלות משמעות היסטורית ודאית. 

אני מקווה כי העובדה שהייתי עד ושותף באירועים אלה ולקחתי בהם חלק פעיל, לא רק שאינה מפריעה אלא גם מוסיפה. כיוון שכאשר אנו מדברים על גיטו ורשה, על רקע התקופה בה אנו עומדים, על המרד, אנו מדגישים תמיד – ובצדק – את היבט הייחודיות. אנחנו אומרים שאנו עוסקים בתקופה, במציאות, בדברים שקרו, שאין להם אח ודוגמה בעבר. מבחינות רבות הדבר נכון. אנו מדברים לעתים על אווירה, על הכרעות ועל מציאות לתוכה אנשים נקלעים, שהיא ללא תקדים. אדם שכל תרבות החיים שלו וכל נסיונו האישי מעוגנים בחברה חופשית ובפרקי היסטוריה עד מלחמת העולם השניה ולאחריה – קשה לו מאד להמחיש לעצמו ולהבין את המתרחש ואת התנהגות האנשים בשטף האירועים בעיצומה של המלחמה והשואה. זה שאני יודע מנסיון אישי (אני חייב לומר, שגם אני רואה כבר את העבר ממרחק גדול מאד וגם אצלי הדברים מופיעים כבר כך, שאני מוכרח לשכנע את עצמי שזה אכן קרה), יש לי יותר קירבה ויכולת להבין את האווירה, העובדות בשטח והמוטיבציה של האנשים הפועלים, מאשר אדם שלא חווה אותם.  

אין להסיק מכך שלעבודה שהיא פרי היסטוריון ניצוֹל יש איזו עדיפות סגולית כלשהי, מחוץ ליתרון בעמדת הפתיחה. אני מחשיב מאד את העבודה הנעשית באוניברסיטאות. במכון האוניברסטאי בו אני עובד הצלחנו לגבש חבורה, בה נכללים היסטוריונים ניצולים ולא-ניצולים בני הדור הותיק, וכאלה שמבחינתם תקופת השואה היא פרק היסטורי, ואנו עוסקים ודנים בסוגיות היסטוריות בלי שהגורם הביוגרפי משפיע, לא כל שכן מכריע בשיקולים ובהסקת מסקנות. 

אירעו כבר לא פעם נסיונות לפסול היסטוריונים שהם יוצאי שואה. ייחסו להם סובייקטיביות אמוציונלית וגישות הפוגעות במחקר אובייקטיבי. ייחסו להם נטיות להבלטת הגורם היהודי הפנימי, קירבה או השפעה המונעת מהם יצירה של פרספקטיבה מקיפה הכרחית לחוקר או להיסטוריון. מצד שני היו גם יוצאי שואה שטענו (ביניהם גם אנשים שכתבו וגם כאלה שהיו היסטוריונים או התיימרו להיות היסטוריונים), כי רק היסטוריון שעבר את השואה מסוגל לעסוק בנושא זה. לדעתי שני טיעונים אלה פסולים הם. את ההיסטוריון יש לבחון רק לפי היכולת האינדיבידואלית שלו, וזאת מלאכה שאדם לומד לעסוק בה תוך למידה וכישורים הגלומים באדם, כשם שהם קיימים בתחומים שונים. לפי דעתי, כפי שאמרתי, צריך ההיסטוריון להישמר מן המעורבות האישית, אבל הנסיון האישי הוא דבר שבהחלט יכול בקונטקסט נכון ובפרשיות בעלות אופי נדיר לשמש גם פוזיטיבי, יתרון מסייע במלאכתו. 

 

כבר הזכרת את ייחודיות הלחימה של היהודים שהיו מוקפים אויבים מבחוץ וחוסר אהדה מבפנים, ואני מתכוון לחלק גדול מן הציבור הפולני. הם היו לכודים ומנותקים מאפשרות של קשר עם החוץ להשגת נשק וכן סיוע לוגיסטי חיוני והדרכה. אני מבקש אותך לנסות להשוות את הלחימה של היהודים בתנאים בלתי-אפשריים אלה עם תנועות המחתרת שהיו באירופה באותה תקופה, ובעיקר לקראת סוף המלחמה, בעמים אחרים. אני מתכוון בפולין עצמה, ביוגוסלביה, ברוסיה, בצרפת וכמעט בכל הארצות הכבושות. 

בדרך כלל מנסים או מקובל לחשוב שהלחימה של העמים בארצות הכבושות השונות היתה מעין המשך של המערכה הצבאית לאחר ההכרעה בחזית, ושמדובר בהמשך לחימה בשיטות אחרות אחרי התבוסה בחזית. הדברים אינם מדויקים. ראשית, לא היתה קיימת למעשה תנועה אירופית לוחמת. כלומר, אי אפשר לדבר על כך שהיה תיאום בלחימה הזאת בין הארצות הכבושות השונות. לא היה קיים איזה מטה אחד מתאם או מדריך שניהל את המערכה הזאת. כל ארץ כבושה ניהלה מלחמה ומאבק נפרד והייתי אומר שהמלחמה והמאבק הותאמו בהחלט לאינטרסים, או מה שנחשב כאינטרס של העם המסוים הכבוש או הארץ המסוימת הכבושה. 

אנו יודעים היטב ששורה של עמים כבושים, או יותר נכון מדינות גרורות, הזדהו עם גרמניה לחלוטין ושם לא היתה כמעט שום תנועת התנגדות, כמו בהונגריה או ברומניה. אנו יודעים שאצל עמים כמו למשל הצ'כים, אין למצוא כמעט תנועת התנגדות לוחמת משמעותית. בארצות אחדות בהן המשטר שהגרמנים קבעו היה מתון יחסית, גם ההתנגדות היתה יחסית מועטה. לכן אנו יכולים לדבר על התנגדות שהתרכזה כמה ארצות כיבוש כמו יוגוסלביה, פולין, צרפת, במידה מסוימת גם בלגיה או הולנד ויוון, ובתקופה האחרונה גם איטליה. על כך כמובן יש להוסיף את השטחים הכבושים של רוסיה ובזה מנינו את המוקדים העיקריים של ההתנגדות במלחמת העולם השניה. מבין העמים בברית הסובייטית, ליטאים ואוקראינים רבים, ראו דווקא בגרמנים בעלי ברית בדרכם להשגת עצמאות לאומית משלהם. הם הזדהו עם הלחימה הנאצית מכיוון שבהתקדמותם ובנצחונם של  הגרמנים ראו סיכוי להישגים שלהם. האמת היא שההתנגדות הצבאית של שורת ארצות, למעט סרביה, היא ספורדית וקשורה, או עם יעדים פוליטיים מוגדרים, או עם תמורות החלות בתקופות מסויימות. יש תמורה משמעותית מאד אחר קרב סטלינגרד ואחרי המיפנה שחל בשלהי 1942, כשנעשה ברור שהתבוסה הנאצית היא בלתי נמנעת והיא רק שאלה של זמן. ואז בארצות כמו צרפת – גם כתוצאה של התגברות הטרור ושילוח לעבודות כפיה בגרמניה, אך בעיקר בעיקבות מיפנה קריטי בזירת המלחמה – אנו עדים להתגברות ההתנגדות, לרבות ההתנגדות הצבאית. הגורם הוא שינוי בעמדות, ובעיקר הרצון להגיע לסוף המלחמה עם קלפים פוליטיים-לאומיים שיוכלו לסייע למדינה זו או אחרת בהסדרים וקביעת מעמדה אחרי המלחמה. אנו יודעים למשל שבפולין היתה לתנועת ההתנגדות הכפופה לממשלה הפולנית בלונדון, מטרה לצבור עוצמה, להתארגן היטב ולהכשיר ולאמן כוח שיהיה מוכן למבחן מרכזי אחד. המבחן הזה יבוא – כך הניחו – כאשר שני הפרטנרים המרכזיים במלחמה, שנחשבו שניהם לאויביה של פולין – גרמנית הנאצית מצד אחד ורוסיה הסובייטית מצד שני – ייחלשו ויהיו מותשים. אז יגיע הזמן לשימוש בכוח הצבאי הפולני כגורם שיקבע במידה רבה את גורלה של פולין בעתיד.  

יש שאלה אחת שהיא שאלת מפתח מבחינתנו: באיזו מידה תנועות ההתנגדות השונות ראו את מצב היהודים והגורל היהודי כחלק מן היעדים והתפקידים שלהן בתקופת המלחמה? לא אפרט כאן את הכל. אני יודע שבעניין זה כותבים הרבה בפולין וגם במקומות אחרים ומנסים לטשטש את העיקר. בארץ כגון דנמרק, המחתרת הדנית הציבה לעצמה כמטרה לסייע ליהודים ולהצלתם, כלומר מאבק על חיי יהודים. הכוונה להוצאת היהודים מדנמרק, כדי לא לתת לנאצים אפשרות ללכוד אותם ולגרשם למחנות המוות. אפשר לומר שבמקרה זה הצלת היהודים שימשה מעין קטליזטור. היא נתנה דחיפה למחתרת הדנית שהתחזקה במבחן זה של הצלה. ומאידך גיסא המומנט היהודי, העניין היהודי או ההגנה על היהודים לא היו מרכיב בתכניות ובמדיניות של תנועת ההתנגדות במרבית הארצות הכבושות וגם בפולין. תנועת ההתנגדות הפולנית לא ראתה את עצמה אחראית ליהודים בארצה ולא עשתה עד סוף 1942 דבר שכוונתו ומטרתו היתה הגנה והצלת יהודים. 

מה שנוגע ליהודים עצמם – היהודים לא ניהלו פעולות נגד הנאצים כהמשך של צבא שהובס ואפשר לחלק את המאבק של היהודים לשתי תקופות או לשני שלבים. בשלב הראשון ניהלו היהודים מערכה על עצם ההישרדות והקיום וגייסו את כל כוחותיהם הפיסיים והנפשיים כדי לשמור על יכולת הקיום הפיסי ועל אמצעי הקיום מבחינה פיסית. מצויים כמה היסטוריונים, ביניהם כאלה העובקים באופן אינטנסיבי בתקופה זו, שכתבו הרבה על תקופת השואה, כראול הילברג בארצות הברית, והם קבעו בצורה חד-משמעית שהיהודים היו גורם פאסיבי, לא נאבקו על קיומם ומראש ובלי שום נסיון להתנגד סיגלו או צייתו להוראות הגרמנים. לא רק שאין הדבר מדוייק, אלא שהוא נוגד את המשתמע מתיעוד רב שבידינו. איך אמר זאת חיים אהרון קפלן ביומן שכתב בורשה הכבושה: “הוא מה שאמרתי: היהודים מתפרנסים מן האיסור... אין אף אחד שלא יעבור חוק; אין אף אחד שאינו ראוי למיתה בתוקף גזירת הכובש". אנו יודעים שבורשה ובמקומות אחרים הברחת המזון, או מה שנקרא משק כלכלי יהודי במחתרת היה בעל משקל מכריע בקיום יהודי. ליהודים היתה במזרח אירופה מסורת ארוכה של התמודדות עם גזירות של משטר עוין ובמקרה זה פעלו באותה שיטה בה היה להם נסיון ממושך. הטיעון הזה שהיהודים היו פאסיביים אין לו על מה להסתמך. יתר על כן, הייתי אומר: היהודים לא הסתפקו רק במאבק על קיומם הפיסי. הם קיימו בתי ספר במחתרת, התפללו וניסו לשמור על מצוות הדת במחתרת. המחתרת עצמה – שהיתה קיימת כגורם בחיים היהודיים במרבית הגיטאות מראשית הכיבוש, המחתרת הפוליטית של שרידי המפלגות היהודיות, אישים בעלי מעמד ונסיון בחיים הפוליטיים היהודיים ובייחוד תנועות הנוער, שהיו מההתחלה היסוד האקטיבי והיוזם בחיי המחתרת – כל אלה פעלו גם במישורים אחרים, כגון קשר עם חוץ לארץ, עיתונות חשאית, נסיון להחזיק את היהודים בתמונה מבחינת המתרחש בעולם ושמירה על צביון רוחני של החיים היהודיים תחת הכיבוש. 

מה שנוגע לתנועות הנוער – הן גם מילאו תפקיד חשוב ביותר בכך שלא פעלו כגורם בגיטו אחד מסוים אלא במתכונת ארצית על ידי רשת של שליחים ומקשרים. התנועות ראו עצמן כחבורה אחת, כחטיבה אחת שצריכה להקיף את כל הנוער היהודי. ובאמת, בהצבת היעדים של תנועות הנוער בעיתונות המחתרת בורשה אנו פוגשים לעתים את הטיעון הזה: אין זה מספיק שנשמור על האדם היהודי או על הנוער החי; תפקידנו עכשיו לקיים את הנוער היהודי באופן כזה שיוכל אחרי סיום המלחמה לעמוד בתפקידים הלאומיים שיוטלו עליו ושהמציאות הבתר-מלחמתית תטיל עליו ותדרוש ממנו. 

מה שנוגע ליחד של הצלת יהודים, הישרדות יהודים – אני יכול לומר שהיה קיים קונצנזוס כמעט מלא בין החברה היהודית הכללית ובין תנועות הנוער והמחתרת היהודית בכלל. לפעמים מנסים להציג את הדברים בצורה כזאת שהיה קיים מעין ניגוד בין הציבור היהודי הרחב ובין תנועות הנוער, שאלה הלכו בכיוון אחד ואלה בכיוון שני. האמת היא שבשלב הראשוני, עד מה שנקרא "הפתרון הסופי", עד לביצוע הרצח של יהודי אירופה, קיימת מעין הסכמה כללית. יש ניואנסים מסויימים. המחתרת מטילה על עצמה תפקידים נוספים. המחתרת מטילה על עצמה עול נוסף במילוי המשימות והתפקידים הייחודיים של התקופה. אבל ביסוד קיימת הסכמה כללית, בעיקר ברצון לשמור על היהודים כציבור חי והתרכזות במשימת ההתגברות על הגזירות. הדברים משתנים באופן דרסטי כאשר מגיעים לסוף 1941 ותחילת 1942, כאשר באופן הדרגתי מתחילים להבין ולתפוס כי מתרחש בעצם נסיון שיטתי כולל להכחיד את יהודי אירופה. 

חשוב להדגיש כאן שתנועות הנוער היו הראשונות להבין ולהזעיק. חבורת האנשים בגיטו וילנה היתה הראשונה להבין. הם ספגו את המכה הראשונה, והעלו את ההשערה שמה שמתרחש לנגד עיניהם אינו אסון של וילנה בלבד ולא רק של יהודים בשטחים שהגרמנים כבשו מרוסיה מאז יוני 1941, אלא ראו באסונם התחלה של התפתחות חדשה ותכנית חדשה של רצח מתוכנן וכולל של העם היהודי. זה חלקם והדבר נאמר בצורה נועזת, ברורה ביותר בכרוז של אבא קובנר וחבריו שהרצח אינו רק טרגדיה של וילנה והוא מלמד על גורלם של היהודים בארצות הכבושות בכלל. הבשורה הזאת, או הכרוז האמור מכיל שני חלקים:  

  1. הקביעה שרצח של יהודי וילנה הוא רק קטע אחד במזימה כלל-אירופית;  
  2. נוכח העובדה הזאת אין ליהודים דרך אחרת, לא נותר להם אלא להילחם, גם אם המלחמה הזאת פירושה שכולם יפלו בה. אני חושב שהרעיון הזה שנזרק בוילנה ועבר אחר כך לגיטאות במקומות השונים ונתקבל בהרבה מאד ספקות והיסוסים – הוא חשוב ומאלף. תנועות הנוער החלוציות היו הגורם שאימץ את הקונספציה הזאת והתחיל להיערך לקראת אפשרות זו. ניתן בהחלט לומר שבורשה, לפני שהיו הוכחות מוחשיות כי מה שקרה במזרח פולין אינו דבר לוקאלי ואיננו נקם בלתי-מבוקר ביהודים שהיו כאילו שותפים לקומוניסטים, תנועות הנוער מתחילות להתחבר ביניהן ויוצרות מעין גוף הרואה את הסכנה באופק העלולה לפקוד את כל הישובים היהודיים וגם את ורשה. בהמשך באות הידיעות על הקורה בסוף 1941 ובראשית 1942 בחֶלְמְנוֹ ומוכיחות את נכונות ההשערה הזאת. במארס 1942 מתחולל הגירוש מלובלין ומתרבות הידיעות על הגירושים ועל מחנות ההשמדה באיזור לובלין ומסתבר כי אשר יגורנו בא. האימה הזאת מתממשת ומתרחשת במציאות והתנועה החדשה, הארגון היהודי הלוחם, על הרעיון הקונספטואלי שלו ועל היעדים שהוא העמיד לפניו – מתחזק בעמדותיו ובזירה היהודית הכללית. 

 

כבר הזכרנו את ייחודה של הלחימה היהודית בתנאים של גיטו וניתוק. אבל יש כאן ייחוד נוסף, שאתה כבר הזכרת אותו, והוא שתנועות הנוער היו היוזמות של המחתרת הלוחמת והן יצרו את הגוף הצבאי עם מיפקדה, עם קבוצות לוחמות ועם אסטרטגיה של לחימה. כיצד אפשר להסביר שתנועות הנוער שנחשבו רק כעתודה של התנועה הציונית, כעתודה של התנועה החלוצית שעליה לבנות את הארץ, ומורכבות מאנשים בגילים חמש עשרה-עשרים (המבוגרים ביותר), כיצד הן היו לנושאות רעיון הלחימה וכיצד ביצעו את הלחימה שהיתה מנוגדת לחלוטין לאידיאולוגיה שלהן, שהיתה אידיאולוגיה של בניית הארץ, שלום ולא לחימה? 

נכון שתנועות הנוער, בייחוד התנועות החלוציות, במובן מסוים התנזרו, או לא היו מעורבות בצורה מאד אקטיבית או ממשית בחיים הציבוריים והפוליטיים של היהודים במזרח אירופה בין המלחמות. ונכון שתנועות הנוער כבר היה להן חלק או הישגים בארץ ישראל והן השתלבו בבנין הארץ בצורות שונות, בעיקר בהקמת התנועה הקיבוצית, בהגשמה אישית במסגרת התנועה הקיבוצית. יתר על כן, לא רק תנועות הנוער החלוציות. גם תנועות הנוער של "בונד" לא היה לה חלק של ממש בהנהגה ובהכרעות של המפלגה הזאת ובקביעת האוריינטציה הפוליטית, האידיאולוגית שלה. גם הם נחשבו רק כעתודה שבבוא היום תוכיח את עצמה, כאשר יגיע זמנה מבחינת הגיל וחילוף המשמרות ליטול את חלקה בהתפתחויות ובהתוויית הדרך של המפלגה. המלחמה כמובן הביאה למטמורפוזה, כמו בדברים רבים אחרים. לתנועות הנוער היה ברור שאין סיכוי. כל הסיכויים להכשרה ולעליה נעלמו ואי אפשר היה במציאות שנוצרה לעמוד מן הצד ולא להיכנס לתוך החיים היהודיים השוטפים. כאשר אנו בוחנים את עיתונות המחתרת, ביכולתנו לעקוב אחרי התהליך הזה, כיצד תנועות הנוער הנמצאות רק במעין המתנה לקראת חיים אחרים, עוברות לפעילות ולמעורבות ולנטילת תפקידים רבים ואחראיים בתוך הציבור היהודי. אבל יש לתנועות הנוער עוד סימן-היכר חשוב מאד, שיש להביא אותו בחשבון. כמובן קיים גורם הגיל, שתנועות הנוער לא היו אחראיות למשפחות והנוער מעצם טבעו הוא יותר דרוך ונכון למעשים נועזים ומהפכניים שהתקופה מחייבת. ועוד – תנועות הנוער היו מסגרת אינטימית בעלת קשרים קרובים והדוקים והאינטימיות הזאת עוד גברה בתקופת המלחמה והגיטו. אכן, תנועת הנוער מצליחה יותר מאשר כל גורם אחר לא להיות מושפעת מהמציאות העגומה ולא לאבד מסגנונה, מערכיה ומדמותה האנושית עקב השפעת המצוקות והרדיפות של המשטר. הזיקה לעניינים אידיאולוגיים, לספרות יפה, לתרבות, למוסיקה, לערכים ולסמלים וגם הזיקה לארץ ישראל ולמקורות היניקה בארץ, חזקות מאד ונותנות לתנועת הנוער את הכוח לשמור על המסגרת והתכנים שלה. היא מהווה מובלעת שאינה נפגמת ואינה נפגעת כל כך מהמכות ומתהליכי ההתפוררות העוברות על החברה בכללה והודות לכך נשמרת דמותה וצביונה. דרך אגב, בנקודה זו יש לי קצת ויכוח עם הדעות שאולי השמיע אנילביץ' ואחר כך גם יצחק צוקרמן בארץ, שיתכן שהיה זה מישגה ובזבוז זמן שתנועות הנוער הקדישו כל כך הרבה מאמצים לסמינרים, לעבודה חינוכית ולנסיון לשמור ולעצב את האופי לאור אידיאלים ורעיונות של ימים כתיקונם. אני יכול להבין את המתח הגדול שבו היה נתון אנילביץ' ואני מבין לכוונותיו של צוקרמן. אבל האמת היא שבלי התקופה של חישול האדם נגד הזרם ובלי שהמאגר האנושי הזה נשאר שלם, ראשית כל מבחינה נפשית ומוסרית, עד לשלב המבחן, אינני מאמין שהיה עשוי להיוותר הגרעין המוצק הזה שמסוגל היה ליטול על עצמו את המשימה, ולדעתי זהו הייחוד הרב ביותר בתפקיד ההיסטורי שתנועת הנוער מילאה אז.  

 

כיצד ניתן להסביר את העובדה שהציבור היהודי בערים כוילנה וביאליסטוק לא תמך במרד והיו אפילו מקרים של התנגשויות ממש בין תנועת המחתרת היהודית המאורגנת ובין הציבור היהודי בגיטו שראה במחתרת הזאת מאיץ ועילה לרצח ולגירוש היהודים מהגיטו, ואילו כאן, בורשה, לפחות בתקופה המכרעת של ההכנות למרד – בין ינואר 1943 ובין פרוץ המרד עצמו באפריל – אפשר לומר שהמרד או תנועת ההתנגדות הופכת להיות לתנועה עממית והשכבות העממיות הרחבות שלא היו מאורגנות בשום אירגונים, תומכות בהתנגדות לגרמנים? זה מצא את ביטויו גם בהכנת בונקרים ובאי-ציות לקריאה להתייצב לגירוש ובאיסוף נשק וכו'. 

אני חושב שזאת באמת שאלה שחייבה ומחייבת עיון והבהרה. נדמה לי שכבר ניסיתי להשיב עליה בהזדמנויות שונות, אבל אולי נחזור ואולי נוסיף על הנאמר. ראשית יש לציין שהיתה איזו טעות בהערכה של מיבנה הלחימה, הן בוילנה והן במקומות אחרים. הטעות היתה בתפיסה שאם תהיה מודעות, כלומר אם היהודים יידעו שאין להם שום סיכוי להינצל, שגורלם נגזר ושהגרמנים גמרו אומר לרצוח את כולם והציבור ישתכנע שאמנם כן הדבר, הרי ברור שכל אחד יהיה נכון להילחם לפי הכלל "הקם להרגך השכם להרגו", וכך הארגון הלוחם יצליח לרכוש את הציבור כמעט במלואו לעניינו. הדבר לא התממש והאמת היא שכיום אנו חכמים יותר ומאחורינו נסיון של מלחמת העולם השניה והמשטרים הטוטליטריים בכללם. הראיה שלנו הרבה יותר רחבה וזה גם מקל עלינו את הבנת התגובות בזמן ההוא. 

חוקר צרפתי של תנועת ההתנגדות, שלא עסק באופן ספציפי ביהודים, הגיע תוך עבודתו למסקנה, ששלוש חטיבות שהיתה להן המוטיבציה העזה ביותר להתנגדות: שבויי מלחמה סובייטיים, אסירים במחנות ריכוז ועובדי כפיה שהובאו בעל-כורחם לגרמניה, כל אלה לא רק שלא התנגדו ולא היו בתוכם מרידות, אלא הם התגלו כנכנעים ומשלימים ביותר עם גורלם. כשאנו מדברים על שבויי מלחמה סובייטיים, כוונתנו לכשלושה מיליונים קורבנות של בני אדם, כלומר לא שהמוות היה אצלם תופעה ספורדית, שולית, אלא הוא היה עיקר גורלם בתקופה ההיא. אפשר אפוא להגיע למסקנה, שאדם או קבוצה אנושית המצויים במצב או בתנאי טרור של משטר כמו המשטר הנאצי וטוטאליטריות קיצונית, מנותקים מן העולם ללא סיוע וללא אפשרות לקבלו, אינם מסוגלים להתנגד. כלומר, התנגדות אנושית אפשרית רק כאשר האדם מצוי בתנאי חירות מסוימת והוא יודע שיש טעם כלשהו ללחימתו וזו מתקשרת לתקוות או לסיכויים, שגם אם הם מחייבים את הקרבת החיים, הרי להקרבה זו וללחימה זו יש משמעות או בשורה חברתית אנושית לעתיד. במקום שהדבר הזה נעדר, האדם אינו מתנגד. אנו יכולים להביא דוגמה שהעלתה כל כך הרבה סימני שאלה ותהיות בתוכנו: איך קרה שבברית המועצות רבים ממנהיגי המשטר וממחוללי המהפכה היו מוכנים בתקופת הטיהורים הסטליניים להודות שהם היו בוגדים, שהתנכלו למדינתם, שהם מחבלים מבפנים וכו'? אנו יודעים כמה ניחושים ונסיונות העלו בקשר לתופעה מתמיהה זו, עד כדי כך שלפעמים טענו שמזריקים לאנשים סמים המערפלים את חושיהם. או שהנידונים מכורים לרעיון המהפכה ונאמנים לה עד שהם נכונים לקרבן חיים כדי להבטיח את המשך קיומה ובמקרה שלהם זהו מה שההמשך תובע מהם. היום אנחנו יודעים את הדברים לאשורם ומותר להניח שבעת שהתברר להם כי אין מנוס ממוות, היו מוכנים להודות בכל מה שהכתיבו להם, מכיוון שלא היה להם הכוח לעמוד בלחץ, באיומים, ביסורים, בהרס השיטתי והתגובה הבלתי מובנת לכאורה היא תוצאה של פעולת המחץ ההרסני. 

בנוגע ליהודים בגיטאות – תנועות הנוער לא הבינו אז שכאשר קובעים שאין להם שום סיכוי לחיים, זה לא יכול לשמש תמריץ להתנגדות המונית. הן לא הבינו שיהודים, גם אם יש להם הרבה אהדה לרעיון הלחימה והנקמה, הרי אין בכוחם לאמץ לעצמם את הרעיון הזה. טבעי שרבים נאחזו בשביב של סיכוי או בדל של סיכוי שהיודנראטים ציירו לפניהם, בדרך של עבודה למען הגרמנים. ובקרב רבים אחרים הדחף להישאר עם הילדים עד הסוף, לנחמם ולקיים את הליכוד המשפחתי-האנושי עד תום – אלה היו הדברים שיותר דיברו ללבם. כמובן יש גם בעיה של עצם הידיעה. אינני רוצה לעסוק בתחום הפסיכולוגי ובסוגיה המסובכת, עד כמה הידע העובדתי הופך גם למודעות פנימית ושכנוע פנימי, ומה משקלו של קול פנימי בקרבו של האדם האומר "זה קורה לכולם, אבל לי זה לא יקרה". נוסף על כך הגרמנים הפעילו מכונה של הטעיה ושל כזבים מניפוליטיביים, ובנו את מערך הגירושים במתכוון או מתוך שיקולים שלהם בצורה כזאת, כדי לשכנע או ליצור אשליה אצל היהודים שאלה שהם נחוצים ואלה שהם עובדים יש להם זכות להישאר בחיים. קיים גם הגורם של חינוך ונורמות תרבות שמנעו מאדם רגיל מן הישוב, תוצר של התקופה שלפני המלחמה, להאמין ברצח של חפים מכל עוון. מכיוון שהיתה חרושת שמועות, ושמועות אלה היו פרי הטעייה מכוונת או מורכבות התמונה, הרי הציפיה הזאת שהיהודים בהמוניהם יעברו לצד הלוחמים ויהוו עורף ללוחמים וגם יהיו שותפים בחלקם הגדול, הוכיחה את עצמה כלא מציאותית. כל הנסיונות לקטרג על היהודים שהיו שונים מן האחרים והיו תוצר פגום של הגולה, שהמסורת וההיסטוריה היהודית גרמו לכך, או העלו בראש מעייניהם שתדלנות ונסיון להציל את חייהם במחיר של כופר-נפש, כל הטענות האלה אין בהן כדי להשיב ולהבהיר את התמיהה. מסורות יהודיות היו רבות-פנים ומסורת קידוש השם היתה ביסודה מסורת של גבורה, של אדם המוכן להקריב את נפשו למען עניין בו האמין בדבקות רבה, שהוא מעבר לאישי-ארצי וביטוי לאמונה גדולה בהשגחה אלוהית המאירה את דרכו של אדם. ובתקופה שאנו עומדים בה היתה החברה היהודית במידה הולכת וגוברת דומה או זהה לחברה אירופית כללית בעלת אופי פלורליסטי ומגמות רעיוניות ותפיסות פוליטיות של החברה האירופית הכללית. לכן לא היו היהודים נבדלים בהרבה מהציבוריות הכללית. 

נכון מה שאמרת, שיהודים במקומות רבים לא הזדהו ולא היו מוכנים לקבל את התפיסה ואת ההוראות של הארגון היהודי הלוחם. ארגוני לחימה יהודיים היו ערים לדבר והיתה הכרעה שאמרה, שאין מתחילים במרד עד הגירוש האחרון, כלומר טרם יעמדו היהודים בפני חיסול מוחלט של הגיטאות ושל הישובים היהודיים, במלים אחרות אין פותחים בהתנגדות כל עוד יש סיכוי לציבור יהודי בכללו או לרבים מתוכו לחיות. זה העמיד את הלוחמים היהודים בסיטואציה של חולשה, מכיוון שקשה מאד היה לדעת מתי יבוא הגירוש האחרון ואם הגירוש שהחל הוא אמנם האחרון. הגרמנים טענו בתחילת כל גירוש שאין זה הגירוש האחרון או שזה אינו גירוש מלא והדבר הערים קושי רב נוסף. במקומות בהם הנסיבות הוליכו לידי מבחן ציבורי בין היהודים והארגון היהודי הלוחם, הציבור הרחב או הציבור שגויס על ידי היודנראט ידו היתה על העליונה. אנו יודעים זאת מהנסיון של "יום ויטנברג" בוילנה. חייקה גרוסמן מספרת בספרה כיצד יהודים עברו שורות-שורות בעת הגירוש בביאליסטוק והלוחמים ניסו שכנע אותם שייצאו מהשורות ויצטרפו אליהם והם לא זכו למענה. 

בורשה היו נסיבות מיוחדות ותיארתי אותן כבר במפורט. אעלה כאן רק קווים כלליים מאד. אנו יודעים שבגירוש מורשה, שהתחיל ב-22 ביולי 1942 ונמשך עד אמצע ספטמבר, הוציאו הגרמנים מהגיטו כמעט שלוש מאות אלף יהודים ורובם ככולם נשלחו למחנה ההשמדה בטרבלינקה. אנו יודעים על המתח המתמיד בו נאבקו היהודים על הזכות להישאר בגיטו, ועל המאבק האישי והמשפחתי שהדבר היה כרוך בו. מובן שהנסיבות האלה לא הותירו כמעט מקום ליהודים רבים להתארגן ולעשות משהו למען התנגדות. כאשר הגירוש ההמוני נגמר ונשארו בגיטו רק כחמישים וחמישה אלף נפש, מהם רק חלק שהוכר באופן רמי והיתר בלתי-ליגליים, רק אז באה ההתפכחות. רק אז באה לביטויה הטראומה הנוראה. הומחש החלל שנוצר והכאב שהיה כרוך באבידה, שפירושה יתמות של כל אדם ואדם שנשאר בגיטו. רק אז אנו קוראים אצל רינגלבלום וביומנים של אותו הזמן, כי היהודים אומרים: אם זה יבוא שוב, נלך באגרופים חשופים, נלך עם גרזנים ביד, ניפול כולנו, אבל לא ניתן שזה יחזור והם יובילו אותנו חיים למקום ההוא.  

ביטויים אלה מצביעים על שינוי מכריע באווירה. הם מביעים בלא ספק כאב עמוק וחשבון נפש נוקב העובר על האנשים. השאלה היא, האם היו נוהגים כך – אינני בטוח. אני סבור שהיתה בדבריהם התפרצות של זעם – ובין התפרצות עד להתארגנות ומעשה – הדרך ארוכה. מה שקרה הוא שהארגון היהודי הלוחם במתכונתו המצומצמת, שהוקם בעיצומו של הגירוש ושהישגיו היו דלים מאד בזמן הגירוש עצמו, יכול היה עתה להתרחב ולצבור עוצמה וגיבוי לאור ההתפתחויות שאחרי הגירוש הגדול. מרדכי אנילביץ' וראשי הארגון יכולים להרחיב ולגבש את מבנהו של הארגון הלוחם הנשען עכשיו לא רק על התנועות החלוציות אלא מצרף גם את "בונד", המפלגות הציוניות והקומוניסטים. 

בערך באותו הזמן מתחיל להיווצר גם הארגון הנפרד של הרביזיוניסטים ולא כאן הזמן והמקום לדון בכך, מדוע קם ארגון נפרד כזה. לצדו של הארגון היהודי הלוחם קם אז הועד היהודי הלאומי והוא העניק לו מעין לגיטימציה בציבור. אינני בטוח שהלגיטימציה והתמיכה הרחבה היו מתגלמים באקט של לחימה ממש, אילולי מה שקרה בינואר 1943.  

במחצית השניה של ינואר 1943 היה הגירוש השני של היהודים מורשה. היהודים סברו שאם יהיה גירוש שני – אחרי שעקרו בגירוש הראשון שלוש מאות אלף נפש ונשארו כחמישים-חמישים וחמישה אלף בלבד – הוא יהיה סופי ולא יוותרו יהודים בורשה. והנה בפועל הגירוש השני לא נמשך יותר מארבעה ימים והוצאו במהלכו מגיטו ורשה כששת אלפים יהודים ובזה נסתיים. בעיצומו של הגירוש השני, גירוש ינואר, קרו שני דברים המסמנים מיפנה בהתנהגותם של היהודים. ראשית כל היתה התנגדות יהודית עם נשק ביד. האירוע המרכזי בהתנגדות זו היתה ההתנגשות ברחובות הגיטו של קבוצת לוחמים שבראשה עמד אנילביץ', שבכוונה הצטרפו לשיירה המובלת ל"אומשלגפלאץ". בהתנגשות נפלו הגרמנים הראשונים בגיטו והתנהל קרב פנים אל פנים שהיה לו הד עצום בקרב היהודים בגיטו. היתה גם התנגדות בבית בו התבצרה קבוצת "החלוץ". עובדה היא שיהודים רבים יחסית לא היו מוכנים לציית לפקודות הגרמנים והתחילו להסתתר במקומות מחבוא מאולתרים. אבל אחרי שהגרמנים נתקלו בכך שליהודים יש נשק והם מתגוננים, נרתעו מחיפושים מדוקדקים בתוך הבתים. היהודים פירשו את העובדה שהגרמנים הפסיקו את הגירוש כהוכחה לכך שהם נרתעים מלחימה, וכנראה מוכנים לעשות את מלאכתם כל עוד הדבר הולך בקלות, אבל כאשר נוכחו לדעת שהיהודים יודעים גם להתגונן, מתעוררת אצלם חרדה שמה שקורה בגיטו ורשה עלול להצית את פולין כולה וגם את האוכלוסיה הפולנית. קשה מאד להסתיר דברים שקורים בעיר כמו ורשה, שהיתה בירת פולין בתקופה שבין המלחמות ועדיין יש בה שלוחות של העולם הרחב. עובדה היא, אמרו, שהם נסוגו נוכח תופעת ההתנגדות וכך התפרש הדבר גם אצל הפולנים. 

נוכח התפתחות זו מתחיל להיווצר מצב דברים שלא היה בשום מקום אחר ולא היה מקודם בורשה. היהודים, אולי דווקא מפני שהם חסרי ישע וחסרי מוצא לחלוטין, נוטים להיאחז בסיכוי שההתנגדות יכולה להוות דרך להצלה. ואולי העובדה שהיהודים יבנו כוח לוחם ויתברר לגרמנים שהם עומדים בפני צורך לנהל קרב ממשי, ויקימו רשת של מחבואים יציבים ואיתנים יותר, הגרמנים יוותרו על גירוש היהודים הנותרים בורשה והלחימה ומה שכרוך בה ייהפכו למנוף של הצלה. זה השינוי הגדול שאירע בורשה. אגב, אני רוצה לציין שאי"ל לא אימץ לעצמו את ההנחה הזאת. הוא לא ראה מעולם את האפשרות שהגרמנים יוותרו או יירתעו. אי"ל הניח מראש שהגירוש וההכחדה הם מטרה נחרצת של הנאצים. אבל המוני היהודים פנו לאותו מיגזר שבו הם ראו את חלקם בברית עם הלוחמים וזה תחום של הקמת המחבואים. החודשים מינואר עד אפריל נוצלו למטרה זו כדי להקים עיר של קטקומבות, עיר של מחבואים ושל סליקים מתחת לפני האדמה. לפחות בגיטו המרכזי שבו היו כשלושים וחמישה אלף יהודים, כל יהודי דאג למקום באחד המחבואים, היה שותף למאמץ הזה להבטיח לו מיפלט מתחת לפני האדמה ורשת הבונקרים והמחבואים היתה לעיר תת-קרקעית של היהודים שהוכנה עד למועד פרוץ המרד. אין לתאר את המרד בלי שני האלמנטים האלה: האסטרטגיה של הלוחמים מצד אחד, אסטרטגיה מיוחדת המותאמת למיבנה ולנסיבות המקום, וההסכמה או הציפיה של ההמונים מסיכוי של הלחימה והימלטות לתוך בונקרים ומחבואים. 

 

מי שעוקב אחרי מהלך המרד מתרשם מאד מכך שהוא נמשך כחודש ימים. ואיני מדבר על מה שנקרא "האחרונים". יש האומרים שנשארו יהודים שהמשיכו להילחם או שרדו בעיי החורבות של הגיטו עד המרד הפולני. כיצד מחוללי המרד, אותם הצעירים, הגיעו לקונספציה של לחימה בשטח בנוי? הרי מדהים לראות כיצד במהלך המרד ממש יש שלבים של לחימה שלא היו מביישים ודאי מטה של צבא מקצועי, כמו קרבות רחוב בהתחלה ואחר כך גיחות מן המסתורים ובסוף מלחמת בונקרים וכל זה עם ציוד דל שבדל. השאלה היא, איך הם הגיעו לקונספציה כזאת, הייתי אומר אפילו מבחינה מקצועית, מבחינה צבאית? 

אנו משתמשים במונח הזה של קונספציה, של אסטרטגיה, בקרבות בגיטו או בהתגוננות בגיטו ורשה. האמת היא שלא מדובר כאן על קונספציה שהיתה פרי שיקולי מטה של מומחים צבאיים שעיבדו דרך או שיטות, תורת לחימה צבאית מותאמת לשטח עירוני או לשטח הגיטו. אם כי אתה צודק ודאי בזה שמי שמתעמק במה שקרה בימים ההם מתרשם שאין לנו תופעה כזאת במקום מקום אחר. יש לנו צרור תעודות של גנרל ס.ס. שטרופ המתאר כיצד היהודים נלחמו בימי המרד. דרך אגב, בגרמניה היום אין אוהבים את תיאור המערכה הזאת, מכיוון שהתמונה המתקבלת היא של כמעט מערכה צבאית סדירה נגד אחרוני היהודים המיוסרים בגיטו שעבורה חולקו אותות הצטיינות לקלגסים ולמפקדיהם. אך כאמור גנרל שטרופ שעמד בראש הכוח שעסק במיגור המרד, מתייחס אליו כל הזמן כאל מערכה צבאית. הוא מכנה אותה Grossaktion. האמת היא שלא היתה כנראה מעולם תכנית קרבית מרחיקת ראות ומה שאירע הוא התאמת אפשרויות הלחימה לתנאי המקום ולתנועה בתוך הגיטו. ברקמה זו של ההכנות הרצופות ובדיעבד, מצטיירת מעין שיטה שאם אתה בוחן אותה היא מתקבלת כקונספציה. אני יכול להגיד עוד דבר ואני לא סופר צבאי. אחד השופטים, או ראש צוות השופטים, שהחליטו להעניק לי את הפרס הזה היה יצחק רבין. דומני שהדבר שרבין התרשם ממנו ביותר זה בדיוק הדבר שאנחנו רואים פה כקונספציה או מערך הלחימה שהוכן בגיטו. למעשה העובדה שהלוחמים הכירו את הגיטו בצורה כל כך יסודית וידעו כל פינה וכל מסתור וכל בית ומעברים מבית לבית ומרחוב לרחוב, עוד לפני המרד ובזמן הגירוש, נתנה להם יתרון מסוים על הגרמנים שלא הכירו את השטח. היה חשוב מאד שאפשר יהיה להתנועע בלי להופיע ברחוב ולהיעלם מעיני הנע ברחובות הגיטו. קבוצות לחימה שונות אחרי ינואר היו צמודות לעמדות שלהן והעמדות הללו נקבעו במקומות קרובים לנקודות זניקה לתקיפה או להגנה. היו מקומות תצפית בתוך הגיטו שהיו מופנים מעבר לחומות ואיפשרו לעקוב אחרי מה שנעשה על יד החומות ולדעת מה עלול לקרות לגיטו. הבתים בגיטו היו בערך באותו הגובה של שלוש, ארבע או חמש קומות ונוצר נתיב שחיבר רחובות שלמים. מכיוון שהבתים היו צמודים, אפשר היה לנוע על פני עליות-גג מבית לבית. זה יצר מין מיבנה בו יכלו הלוחמים לנוע ולירות לעבר נקודות ברחוב בלי שהאויב יאתר אותם ויכלו לסגת ולהופיע במקומות אחרים בהפתעה. הלוחמים לא היו אסטרטגים, לא קצינים ולא לוחמים מנוסים. מדובר בצעירים שלא עברו שירות צבאי סדיר ואני חושב שבכל האי"ל לא היה יותר מאשר אדם אחד או שניים שהיה מאחריהם שירות או אימון צבאי שיטתי. אנו אומרים קונספציה. אנו צריכים להביא בחשבון כמה דברים שפעלו לרעת הלוחמים. לאי"ל לא היה נשק ואת כל הנשק הוא היה צריך להשיג מבחוץ. לא היה מודיעין, דבר הכרחי לכל כוח לוחם צבאי המבקש לתכנן את צעדיו ומוכרח לעשות זאת בהתאם למגמות האויב. לא היה לארגון הלוחם שום גוף בעל-ברית מבחוץ שישתף עמו פעולה ישירות, שיתן לו גיבוי רצוף. לא היה מאחורי הארגון היהודי הלוחם גורם צבאי במערכה אדירה גלובלית זו, שיידע עליו ושיראה בו שלוחה של עצמו. הפרטיזנים במזרח אירופה היו רובם שלוחה של הצבא האדום, מאחורי ה"מאקי" בצרפת עמדה אנגליה ואחר כך ארצות הברית והיה להם קשר. לפולנים היה קשר קבוע עם לונדון. ליהודים לא היה שום קשר כזה ועזרה כזאת, לא בנשק, לא סיוע כספי או אחר. דבר נוסף המעיד על כך שהיתה חולשה אסטרטגית של מארגני המרד היה עניין הנשק. הנשק שהוכנס על ידי אי"ל לגיטו היו בעיקרו אקדחים ורימונים, וגם רימונים מתוצרת עצמית. אבל מה שהיה נחשב כנשק אישי של הלוחמים היה אקדח מסוגים שונים עם מעט מאד תחמושת. אולם הסתבר שהאקדח אינו נשק יעיל בלחימה עצמה. האקדח הכזיב מכיוון שלא ניתן היה להפעילו למרחקים הכרחיים – אל מול רובים אוטומטיים שהיו לחיילים גרמנים, ולא כל שכן הנשק הכבד שהפעילו. אבל היה יתרון אחד ללוחמים. היתרון הזה היה ההרכב האנושי של הארגון. אין שום ספק שהאיכות האנושית של אותה חבורה שהרכיב את מטה הארגון, את מפקדי הקבוצות, את מפקדי האיזורים, הגזרות השונות – היתה אחד היתרונות הגדולים של שלבי ההכנה הללו. גם אם לא היה להם נסיון, היתה להם מודעות שהם מתכוננים לפעולה והמקומות שהם קבעו כעמדות היו פועל יוצא של מחשבה אסטרטגית צבאית. יחד עם זאת, אילו המערכה בגיטו ורשה – ומה שאנו קוראים מרד גיטו ורשה – היתה מצטמצמת אך ורק לעימות בעל אופי צבאי בין כוחות של האי"ל לבין הגייס הגרמני שפעל בגיטו, הקרב היה נמשך יומיים, שלושה, ארבעה ולא יותר. 

העובדה שהמרד היה מרד עממי הכריחה את הגרמנים להילחם על כל בית בגיטו ולהתקדם התקדמות איטית. הם נאלצו להשאיר מאחוריהם אדמה חרוכה ולבער את היהודים מתחת לבתים, בית אחר בית, כולל כמובן בראש וראשונה גילוי והריסת הבונקרים. כמעט בכל בית היה בונקר והיו כאלה שהיו להם מספר בונקרים. בהתפתחות זו קיימת תופעה שאין לי תשובה עליה: היהודים נאחזו במרד והיו שותפים לרעיון הלחימה ויצרו מעין התחברות עם הלוחמים, מכיוון שקיוו שעצם רעיון ההתנגדות והלחימה ירתיעו את הגרמנים. הסתבר שזה לא הרתיע. לא זו בלבד שזה לא הרתיע, אלא שבמערכה זו נורו אלפי אנשים במקום. הבתים נהרסו, אנשים נמצאו בבונקרים תחת בתים בוערים ללא אוויר, ללא מזון ראוי לאכילה, ללא מים, בתנאים שקשה בכלל לתארם בשפת אנוש והיהודים לא יצאו. ואני שואל את עצמי, כיצד זה קרה שגם לאחר שהסתבר שהציפיה לא התממשה, בכל זאת המוני יושבי הבונקרים והמחבואים נשארו נאמנים וצמודים לרצון שלהם להיאבק, לא להיכנע ולא לעזוב ולצאת מן המסתור. זאת עובדה והיא שהנחילה את האופי של ההתקוממות בורשה, שהיתה להתקוממות עממית של עיר שלמה, של עשרות אלפי אנשים. אין לנו תופעה כמותה עד אז. וקשה להצביע על הרבה תופעות דומות לה במהלך כל התקופה של מלחמת העולם השניה. 

 

נגעת בתשובתך בעניין משך המרד ואני סבור שכדאי להתעכב בשאלה זו. כיצד אפשר להסביר זאת שהגרמנים לא הצליחו לדכא את המרד תוך יומיים-שלושה והמרד ארך, לפחות באופן רשמי לפי הדו"ח של שטרופ שהזכרת, עשרים ושבעה ימים. רק ב-16 במאי כותב שטרופ בדו"ח שלו שהרובע היהודי בורשה אינו קיים יותר. אנו יודעים מה היה מספר הלוחמים בפועל – כחמש מאות. אתה כותב שיחד עם הרביזיוניסטים הם היו כשבע מאות וחמישים. אפילו אם נביא בחשבון שבע מאות וחמישים איש עם כל הנשק שהיה ברשותם, לעומת פורמציות צבאיות מקצועיות, עם מפקדים, עם נשק כבד, עם תותחים,עם טנקים וגם סיוע אווירי, כיצד אפשר להסביר את משך המרד? 

קודם דיברנו על כך שליהודים לא היה מודיעין משלהם וזו היתה אחת מנקודות החולשה שלך המערך הצבאי של הגיטו שנגזר מראש. אפשר לדבר על נקודת חולשה כזאת שלא היתה פרי הנסיבות אלא פרי הערכה מוטעית של הגרמנים. הגרמנים לא ידעו מה מתרחש בגיטו ועד כמה שזה לא מפתיע, הם לא ידעו זאת משתי סיבות: הסיבה הראשונה היתה שגם סוכני המשטרה והגסטאפו שהיו בין היהודים בגיטו – וברור לנו שהיו כאלה והם מסרו דו"חות כתובים באורח סדיר לשלטונות ולמשטרה הגרמנית – לא הסגירו את הנעשה מבחינת התעצמות המחתרת ואת ההכנות להסתתרות וחפירת מחבואים, למרות שכל מי שחי בשטח הגיטו ידע על כך היטב. זהו צד שחשוב מאד להזכירו בקונטקסט שאנו מדברים בו. דבר שני – אמנם לגרמנים היה הנסיון של ה-18 בינואר שעליו דיברנו, שהיה הגירוש השני מגיטו ורשה, אבל הם לא שיערו שיהודים יכולים להכין התגוננות צבאית ועמידה בהיקף כזה כפי שהם הכינו. יתר על כן, כנראה שאותו אדם, הקולונל פון זמרן, שהיה מפקד המשטרה וה-ס.ס. בדיסטריקט ורשה וקדם לגנרל יירגן שטרופ שהזכרנו אותו, לא העז להודיע לקראקוב שהוא מביא בחשבון התנגדות צבאית של יהודים. יהודים הצטיירו בעיני הגרמנים כאנשים שבכלל אין להתחשב עם איזו שהיא תגובה מצדם שתחייב נגדם מאמץ כלשהו. ודאי שלא נגד אותם יהודים שהיו בלויי סחבות ורעבים וחיו תחת טרור במשך שנים. הגרמנים לא העלו כלל על הדעת שאלה יהיו מסוגלים להיות לכוח צבאי שיחייב אותם למאמץ בעל אופי קרבי וירתק אותם לפעילות צבאית שתימשך כמה שבועות. בדבר זה לא יכול היה הקולונל הגרמני פון זמרן להודות, ולכן כאשר הוא נכנס עם כוח קרבי ערוך ונאלץ לסגת מן הגיטו תחת אש של הלוחמים היהודים, הוא נתקף יאוש ונכנס למצב של אבדן שליטה במצב. גנרל שטרופ סילק אותו מתפקידו ונטל את הפיקוד לידיו ותיאר כאמור יום אחר יום כיצד הוא ניהל את המערכה. 

כוחותיהם של שני הארגונים – הא"יל והאצ"י (ארגון צבאי יהודי) של הרביזיוניסטים – לא יכלו לעמוד אל מול הכוח שהופעל נגדם וכלל טנקים, מכונות ירייה כבדות, תותחים ונשק אוטומטי אישי. בהמשך שינו הלוחמים את הטקטיקה. במקום ללכת בדרך חזיתית פתוחה, הם התחילו לחשב התקפות בקבוצות ובחוליות קטנות וכו'. נוכח עוצמת הנשק שהיה בידי הגרמנים והשיטות שהפעילו, לא היה סיכוי ללוחמים לעמוד יותר מאשר ימים אחדים במאמץ ההתנגדות. מבחוץ לא באה כל עזרה ממשית. נסיונות הפולנים להבקיע את החומה לא עלו יפה. כפי שאמרתי, הלחימה הזאת, המשכה ועקשותה, חוסר ההסכמה וההשלמה עם כניעה כלשהי ויציאה מהבונקרים – זה שהקנה להתנגדות את אופיה הייחודי. לכן הגמנים עמדו בפני בעיה חמורה מאד, מפני שתפקידם לא היה להקיף את הגיטו ולחכות עד שיהודים מורעבים חסרי מוצא ייכנעו בסופו של דבר. תפקידם היה להוציא את היהודים ולפנות אותם למחנות וגם – וזאת היתה אחת המטרות – להשתלט על הרכוש היהודי שהיה בתוך הגיטו. בסיכומו של דבר, מה שהם נאלצו לעשות זה להשמיד את כל הרכוש הזה שנהרס כליל, מכיוון ששטח הגיטו כולו היה לעיי מפולת.  

 

אחת השאלות המטרידות לא רק את החוקרים אלא גם חברים שהכירו את לוחמי גיטו ורשה היא מדוע כל כך מעט אנשים ניצלו מן המרד. בוילנה ארגון ה-פ.פ.או. לא חשב רק על מאבק אלא גם על הצלה ויש על כך תיעוד. בתוספות לתקנון פ.פ.או. כתוב שמטרתו של פ.פ.או. היא התנגדות, מאבק והצלה לאחר המרד בגיטו. ואילו בורשה נדמה לי שבכלל לא דיברו על הצלה ולא רק שלא דיברו אלא לא הכינו אפשרויות של הצלה. כלומר לא הכינו דרכי נסיגה מן הגיטו, לא הכינו את הצד הלוגיסטי – לא דירות, לא בסיסים ביער, לא תעודות "אריות" מזוייפות לאנשים, לא מזון. בעצם לא הכינו מאומה והמטרה היתה, נדמה לי, כפי שאמר זאת אנילביץ', “הגנה יהודית בגיטו בכל גדולתה ותפארתה" וזה הכל – לא הצלה. 

זה נכון. האמת היא שהאי"ל בורשה לא שלל הצלה. אני מדבר במקרה זה רק על האי"ל. אין לנו חומר שיכול לאשר או להכחיש כליל את העמדה של הארגון השני. מן המעט שיש לנו נדמה לי שבארגון השני היו גישות אחרות. דומני שה-ZZW, הארגון הצבאי הרביזיוניסטי, התכוון למכה קרבית אחת ולנסיגה לצד "הארי", כלומר לדרך של הצלה בהמשך. האי"ל לא שלל הצלה כדרך של יהודי הגיטו ככלל, אך שלל הצלה של לוחמיו. היינו ביחס לחברי הארגון ולוחמיו היה ברור ומוחלט שנלחמים עד תום ואין המשך ואין מוצא או אין שלב של הצלה אחרי הלחימה. בוילנה בהחלט כן. מה שאנו יודעים מאותה תעודה שהזכרת, סומן או צויין שבנסיבות מסוימות יש המשך אחרי האקט או אחרי שלב הלחימה. מדוע זה לא היה בורשה? - יתכן שיש יותר מאשר סיבה אחת. ראשית, לא צריך לשכוח את העובדה שבאיזור וילנה היו פרטיזנים ויערות והאפשרות הזאת להמשיך את המלחמה אחרי ההתנגדות בגיטו בצורה אחרת היתה אופציה קיימת. אופציה זו לא היתה קיימת בורשה. הנסיונות המעטים לשלוח קבוצות מורשה ליער, לפרטיזנים, נסתיימו באופן טרגי או בכישלון ולא הסתמן סיכוי של ממש להעתקת הלחימה אל היערות. דבר אחר – ואני חושב שהוא הקובע – קשור בקונספציה של מלחמת הגיטאות. הקונספציה של מלחמת הגיטאות היתה מבוססת על כך שזאת היא מלחמה יהודית והיא מתנהלת בתוך הגיטו שממנו עקרו יהודים, שהיא מעין תשובה יהודית, היחידה האפשרית למה שהתרחש, לעצם האימה והמזימה לחסל את העולם היהודי, את העם היהודי. אני חושב שבהחלטה על לחימה היה גם מן היסוד של תחיה יהודית, של ביטוי לדברים שיהודים אחרונים משדרים החוצה כאות וסמל של חיים בתוך הגיטו. מכל מקום היה ברור שלקריאה זו יש משקל והיא מחייבת. אם רוצים שהלחימה הזאת תהיה לא בבחינת התפרצות חד-פעמית, לא איזו מכה אחת ואחריה יציאה וחיפוש מיקלט – לא נותר אלא לקבל את ההחלטה על לחימה עד תום. הובן כנראה שמלחמה ממש יכולה להיות רק אם כזאת היא הנכונות וההכרעה החד-משמעית של הלוחמים. בורשה חזר וקרה שאנשים כמו אריה וילנר והמקשרים השונים היו חודרים לגיטו כל פעם שהיתה שמועה על חיסול. גומולקה מספר כי בשיחתו עם אריה וילנר, זה הבהיר לו שהחובה של הלוחמים היא חובה למות. עובדה היא גם שלא נעשה שום דבר כדי לחפש דרכים של נסיגה. דיברנו כאן על קונספציה אסטרטגית. חסרה פה הצלע שחייבת להיות כלולה בכל מערך אסטרטגי צבאי – נסיגה. אין זה מקרה שמרכיב זה לא נלקח כלל בחשבון. יתר על כן, לא הכינו בונקרים לאי"ל. כשמיפקדת אי"ל נכנסה לבונקר, היא נכנסה לבונקר שהוכן על ידי אחרים שקיבלו לתוכו את הלוחמים. הבונקר של מילא 18 לא היה בונקר של האי"ל. לאי"ל לא היתה תעלה שתחבר את הגיטו – כמו שהיתה ל-ZZW – עם הצד "הארי". זאת אומרת שבכלל לא חשבו על כך שאחרי הלחימה ייצאו מן הגיטו. ואם זה קרה אחר כך, זה בא כתוצאה של ההתפתחות והדינמיקה של הלחימה, אבל לא כהחלטה אפריורי. ועוד. אנטק מספר שימים ספורים לפני המרד פנה אליו הנריק וולינסקי היה ממונה על הקשרים עם אי"ל בתקופה זו מטעם ה-א.ק., הארגון הצבאי הפולני הכפוף לממשלה הגולה בלונדון, ומסר לו, שהם, הפולנים, אינם מעוניינים במרד. המרד בגיטו אינו דבר שהם רואים בעין יפה בעיתוי הנתון, מכיוון שהוא עומד בניגוד לתכניות ולמטרות של ה-א.ק. משום כך הם מציעים לאי"ל שיוציאו את הלוחמים ויעבירו אותם לאן שיעבירו. תשובתו של אנטק היתה חד-משמעית: תהיה לחימה והיא תהיה בשטח הגיטו. 

קיים ספר של חיים לזר הנקרא "מצדה של ורשה". אין בדעתי להתייחס כלל לתוכן ולמהימנות ספר זה ואני מתכוון רק לשם, לכותרת. אינני חושב שניתן לעשות השוואות בין מצדה לורשה, כמו שלא צריך לערוך השוואה בין מקדשי השם בימי מסעי הצלב ובין הלוחמים בורשה. באירועים אלה מלאי ההוד והשגב שאירעו בימי הביניים מדובר ביהודים המקריבים את חייהם, אבל רואים את העיקר לא בחיים עלי אדמות אלא בנאמנות לדת, לאמונה ולעולם הבא שהוא תכלית הטוב. עד כדי כך שכאשר מדובר על מסעי הצלב, היה אפילו צורך לבלום את הנהירה הזאת לקידוש השם. לעומת זאת כשאנו מדברים על לוחמי הגיטאות, כשאנו עוקבים אחריהם ורוצים להבין אותם מעיתונות המחתרת, אנו מוצאים אהבה ושקיקה לחיים. זהו נוער המתפרץ לחיים וכאשר הוא מוותר על חייו אין זה ויתור מרצון אלא מתוך תחושה של חובה שהיא מעל לכל. 

 

אתה כותב באנציקלופדיה של השואה בערך "גיטו ורשה": “כבר בעיצומה של המלחמה היה המרד לאגדה שעליה סיפרו ברטט ובהתרגשות כמופת בעל משמעות היסטורית נדירה". על מה אתה מסתמך? 

כן, אני סבור שזה כך. הייתי תמיד מופתע למצוא שהמרד מיד עם התרחשותו היכה גלים עזים כל כך וקנה לו מקום כאירוע היסטורי רב עוצמה וערך. לעיתים רחוקות קורה לבני אדם, שאירוע שבו הם נוטלים חלק, מעורר אצלם את התחושה שלפניהם מתרחש משהו שקונה לו מקום של קבע בתוך ההיסטוריה ומהווה סמל לדורות. אני סבור שדבר זה קרה – מבלי שנרצה להשתמש בסיסמאות או בביטויים פתטיים – במרד גיטו ורשה. אנו מוצאים שהמידע, פירורי המידע עליו, התפשטו על פני פולין כולה, הגיעו למרחקים, לארצות חוץ וגם לארץ ישראל. ולכל מקום שהגיעו היה להם כוח מעורר, כוח משרה, מין תחושה של דבר בלתי רגיל שממנו יש ללמוד והוא חייב לשמש מופת. כזאת היתה תגובתם של רבים. 

העיתונות הפולנית במחתרת מלאה בביטויים של התפעלות מהמרד. קולות כאלה שאומרים: “הנה היהודים אחרי אלפיים שנה שוב הוכיחו את עצמם כלוחמים", או "אנחנו שזלזלנו ביהודים, לאור מה שקרה אנחנו מודים...” מדברים בכבוד ורואים בהם אחים לנשק ודברים כאלה חוזרים. לאחרונה יצר בפולין ספר של פאבל שפירא הכולל שלוש מאות עמודים, כולו קטעי עיתונות ומסמכים פולניים שחוברו בתקופה זו והוקדשו למרד והדים על המרד. 

אחד העיתונים ששמו היה "פולין לוחמת" כתב במאמרו הראשי ב-30 באפריל 1943 את הדברים הבאים: 

באיים הבריטיים, ביבשת אמריקה ובמדינות הנמצאות מחוץ לגיהנום הגרמני, נראית הלהבה המתנשאת מעל לפולין – סמל העינויים והסבל של האדם אשר הופקר לפשע. אתם מעבר "החוף השני" אינכם רואים ואינכם שומעים. כל הד המגיע מהגיטו הבוער מזעזע את מצפוננו וגורם לנו כאב. כוס הפשעים האיומים עוברת על גדותיה. אנו קוראים ביולטינים מחזיתות המלחמה – באפריקה, רוסיה, סין והאוקיינוס השקט. גם שם נהרגים אנשים, גם שם יש מקום לגבורה ובוז למוות. אבל שם לוחמים ונהרגים בתנאים אחרים. בקרב המתנהל מאחורי חומות הגיטו האנשים מתים "אחרת". זהו קרב של אבודים עם חיית טרף משתוללת. ביולטין משדה קרב זה, יש להקריאו בחזית האנושות הלוחמת, כדי שחיילי חזית זו יוכלו להתגאות ברעים לנשק, אשר נהרגים היום בבתים וברחובות גיטו ורשה כשנשקם בידם. ענני העשן מעל לורשה אינם יכולים להתפזר ללא עקבות, כי אז היה נעלם כל מה שמוחזק כגבורה בחיים ונעלמים היו מעשי הזוועה הגרמנים הזועקים לנקמה. 

מרידות יהודית שהתרחשו בפולין – וכדאי גם לציין זאת – היו מבחינתם של הגרמנים נקודת מיפנה. בגירושים הבאים, כמו למשל בגירוש מביאליסטוק שהתרחש באוגוסט 1943, הגרמנים באו מוכנים מתוך ידיעה שצפויה ויתכן שתהיה התנגדות יהודית. כל הגישה שלהם השתנתה במידה רבה ויש לכך ביטויים בתוך התיעוד הגרמני. דיברתי כל על הדו"חות של שטרופ. אבל תעודה זו היא רק אחת מני רבות. אנו מוצאים זאת גם ביומנו של פראנק ובתעודות של גרמנים אחרים. גם היהודים במחנות ויהודים על סף המוות, כמו בטרבלינקה ובאושוויץ, ראו במרד גיטו ורשה מעין קריאת תיגר המחייבת גם אותם.  

 

אנו חוזרים לראשית הראיון. חמישים שנה לאחר המרד מתבקשת דעתו של היסטוריון שעסק גם בתקופה וגם בנושא המרד, כיצד מצטייר המרד של גיטו ורשה בפרספקטיבה היסטורית? 

הייתי רוצה להתחיל מנקודה שהיא סמלית מאד אך מאלפת. מרד גיטו ורשה בלא ספק השפיע מאד על כל תמונת החיים, על המרקם התודעתי של היהודים, הניצולים, שארית הפליטה, המעפילים, ואני חושב שגם על הישוב שלחם עם הגב אל הקיר בתקופת מלחמת השחרור. המרד בגיטו ורשה היה אצל רבים מעין נחמה פורתא בתוך האסון. זו לא היתה רק קונספציה פוליטית, כמו שלפעמים טענו או אמרו "שואה ומרד" או "שואה ולחימה", כתוספת בלתי פרופורציונלית של מונח לצרכים דידקטיים או הסברתיים. לדעתי היה זה צורך הזמן, של היהודים באותה תקופה, לצד אסון השואה, להיאחז בגילוי משמעותי של התנגדות. היום אנחנו רחוקים מזה. יש לישראל צבא חזק ולצערנו בתי הקברות הצבאיים הם ספר עשיר ועמוס גבורה והקרבה. אין אנו צריכים לשכנע, לא את עצמנו ולא את העולם, שיהודים יודעים להילחם. לפעמים אנו נתקלים בתגובות הפוכות והעלאת המופת של מרד גיטו ורשה מתפרשת כביטוי של כוחנות או הרואיזציה של אלימות. הדבר נראה כפרדוקס, אבל ישנן תופעות כאלה. אני זוכר שאבא קובנר באחת מהופעותיו האחרונות אמר במידה לא מועטה של תוגה וסרקאזם: “עוד מעט אולי נצטרך לבקש סליחה על זה שלחמנו". הוא רצה בזה לומר שלא זו בלבד שאין הערכה נכונה ללחימה, אבל אין לחימה זו יותר כותל המזרח אליו מופנות עיני המוני היהודים. אבל יש מי שמדבר כך, מי שסבור כך, או מי ששואל את השאלה – כמו ששאלו פעם, מדוע הלכו כצאן לטבח, או השאלה ששאלו אחרים ובה לא היתה אולי חכמה רבה יותר – כמה גרמנים נפלו בגיטו ורשה? בגיטו ורשה לא יכול היה להיות קרב של מנצחים, לא קרב שיערער את עוצמת הגרמנים. הוא יכול היה להיות מה שהוא היה - זעקה אחרונה וסמל של רצון חיים עז המופנה לאלה שאינם שם. אולי הגילוי המשמעותי ביותר, המפתיע ביותר בגיטו ורשה בזמן הלחימה הזאת הוא בכך, שכאשר הכל נהרס ולא נשארה כבר משפחה יהודית תמימה והיהודים במאבקם הזה על זכות החיים הגיעו כבר למדרגה האחרונה של התפוררות מוסדית-חברתית, נמצאו מאות צעירים, אלפי צעירים, שפעלו תוך התארגנות ונאמנות לעקרונות שלאורם התחנכו ושליוו אותם עד הסוף. 

אוסיף עוד הערה שנראית לי חשובה. בין ההיסטוריונים יש סברות שונות וגירסות שונות. היו זמנים בהם טענו שהגזענות והאנטישמיות הנאצית אינן יותר מאשר תעמולה, שלהיטלר היה נוח להשתמש בה, כיוון שזה העניק לו פופולריות ועל ידי כך רכש לו תמיכה וקולות. מאוחר יותר אמרו: נכון, הוא היה גזען ואנטישצי מושבע, אבל בסך הכל זה היה רק עניין משני. מה שהעסיק אותו באמת היתה האגרסיביות הפוליטית והמלחמה הגדולה שאותה ניהל. הוא נתן ביטוי לשנאתו התהומית, אבל למען השנאה הזאת לא היה מוכן לעשות דברים שיחרגו מדיבורים עזים או מביטויים חריפים. אנו יודעים כיום שזה לא היה כך. די לקרוא את "מיין קאמפף" והבטחה חוזרת פעמים רבות בזמן המלחמה של היטלר כי מלחמה זו תסתיים בהשמדתם של היהודים באירופה, כדי ללמוד על המקום שהועיד היטלר בתפיסתו ובתכניותיו ליהודים ולעניין היהודי. ההוכחה המשכנעת ביותר לדירוג שהנאצים נתנו לאנטישמיות ולהכחדת היהודים מתקבלת מהעובדה שהם היו מוכנים לקחת ולהוציא את היהודים מן המפעלים בזמן שהיו במצוקה מבחינת כוח העבודה ולמרות שהיו עליהם לחצים מאותם הגורמים האינטרסנטיים שנזקקו לעבודה הזאת – ולהוביל את הקורבנות למוות. ויש עוד נקודה שנראית לי חשובה בהקשר זה. לעתים אמרו או רמזו שהנאצים רצחו יהודים מכיוון שלא נתקלו בהתנגדות מצידם. זה הלך כל כך חלק. לא צריך היה לגייס לשם כך אנשים רבים. זה לא פרץ החוצה משום מסגרת והדברים היו לכאורה פשוטים. אני סבור שאילולי מרד גיטו ורשה היו אולי ממשיכים ואומרים שאכן הם רצחו את היהודים, מכיוון שהיהודים לא התגוננו, לא עשו דבר כדי להקשות ולהפריע למזימה. בעקבות המרד בורשה אנו יודעים שהנאצים לא נרתעו מגירוש היהודים האחרונים, גם כאשר נוכחו שהדבר יביא להתנגשויות ולהתפשטות המידע. הגרמנים היו מוכנים להביא את זה לקרב בעל ממדים ולשרוף ולהרוס עד היסוד חלק גדול של העיר בעיצומה של מלחמה. זה מלמד בעליל שהכחדת יהודי אירופה היתה חלק בתכנית פוליטית-צבאית בעלת עדיפות ממשית. לכן ליהודים לא היה שום סיכוי במאבקם. 

לא פעם נטען שיש במלחמות או בקרבות אבודים התפרצויות המגלמות מאבק אמיץ של מעטים וחלשים, אך מעל לכל צודקים ומדביקים רבים במאבקם הצודק. קרבות כאלה אבודים מראש נושאים בחובם בשורה, יוצרים אתוס מהדהד ומדבר בהיסטוריה, חיים בתודעת בני האדם ומתגלגלים למעשים של מסירות ותעוזה. אני סבור שהמרד בגיטו ורשה הוא מסוג אירועים נדירים אלה. 

 

מה יחסך לעובדה שאנו עומדים להוציא מהדורה חדשה של "מרד הנצורים"? 

אני מודה שיחסי הוא אמביוולנטי. את "מרד הנצורים" כתבתי לפני למעלה משלושים שנה. “מרד הנצורים" היה מבחינתי פרידה מהקיבוץ האנושי שבתוכו גדלתי, מבית הוריי ומעל לכל מחוג חברים שעמו הייתי מחובר בעבותות של עולם נפשי ושותפות גורל. שנים אחרי המלחמה עוד חיפשתי אחריהם ואחרי עולמם. “מרד הנצורים" היה מעין השלמה סופית עם היפרדות מעולם ששקע ואבד לעולמים. 

מקובל לחשוב שסבלות ונסיונות המלחמה, הגיטאות והמחנות עיוותו ללא תקנה את אישיותם של הקורבנות, ומישקע טראומטי ועומס זכרונות ניצבים כמחיצה בין הניצול ועולם החוויות של ההווה. דבר זה נכון במקרים רבים, אך בשום מקרה אין הוא חד-משמעי. כוונתי לכך שלא רק כאב, השפלה ואי-אמון בסיסי באושיות הצדק שלפיו מתנהלת חברת האדם מעצבים את רישומו של עבר זה. נכון הוא שהמדכאים והרוצחים הצטיירו בעיני היהודים בצבעים שחורים אחידים. דבר זה ביטא בפשטות חיים אהרון קפלן ביומנו שרשם בגיטו ורשה: “...יצויין זה לפני כל באי עולם: בן אדם שמכה תינוק שלא טעם טעם חטא – אינו בבחינת אדם". אך על אף  הכל הנסיונות והחוויות שנטלו עמם הניצולים למחוז חיים אחר מגוונים הם ורבי-פנים. התמזל מזלי שהייתי בין אנשים שיותר מאשר יכולתי אני לתת להם העניקו הם לי. ומפגשים רבים אלה בימי מבחן קריטיים נסכו לא מעט אור ואופטימיות לתמיד. 

ב"מרד הנצורים" לא התיימרתי לכתוב לא את תולדות הגיטו ולא גירסה דפיניטיבית של קורות המחתרת והמרד בגיטו ורשה. ביקשתי להעביר בעיקר מה שנשתמר בזכרוני, וגם המובאות מדברי אחרים באו כדי לחזק תמונות, חוויות ודמויות אנשים שצררתי בזכרוני. סיפרתי ככל שידעתי ויכולתי את סיפור חייו של מרדכי אנילביץ'. אנילביץ' היה רק כמה שנים בוגר ממני, אבל הוא היה מדריך ומנהיג ואני חניך ואיש השורה, ורק מי שמכיר את הווי תנועת הנוער יודע להמחיש את פשר הפער, הדיסטאנס בין השניים. והמרחק עליו שמר מרדכי בתקופת המחתרת, וביחוד בשלבים של צמיחת תנועת ההתנגדות והארגון הלוחם, היה מוחשי ומודגש עד מאד. לכן, על אף שלפרקים ראיתי אותו מדי יום, שמעתי דבריו פעמים רבות כל כך והיו גם לעתים תכופות שיחות פנים אל פנים בינינו, לא היינו קרובים ולא כל שכן לא הייתי איש סודו. על אף שטוסיה אלטמן, שמואל ברסלב, אריה וילנר ויהודה ונגרובר לא היו מדריכים ישירים שלי בשום שלב בתקופת המלחמה ולפניה, זכורות לי שיחות אישיות ומפגשי פתיחות וגילוי לב הדדי איתם. לא הגעתי לשיחה כזאת עם מרדכי והדאגה שלו לי ודומני גם לאחרים היתה עניינית ופטרונית. הוא היה בעל אופי שונה. רק חניכיו המובחרים, אותם קירב וטיפח, זכו אצלו ליחס של קירבה וחיבה ופתיחות לב. 

אחדים מהניצולים שהיו חברי הארגון היהודי הלוחם בגיטו ורשה ומקורבים אליו הירבו לכתוב זכרונות ורשמים. במקרים לא מעטים בולטת בכתיבה זו הנטיה לפאר את התנועה אליה השתייכו הכותבים, מעשיה וכיווניה. אחדים שוב הירבו ומרבים להדגיש את מעשיהם ומרכזיותם שלהם בשטף האירועים. לא כאן המקום להתחקות אחרי המניעים להתכוונות זו, שהיא חולשת אנוש שכיחה אך כרוכים בה גם מוטיבים מיוחדים לזמן ולמקום. באשר לי, היה לי ויש לי קושי או מעצור לחשוף את עצמי, ותמיד היה לי קל ומובן יותר לספר ולכתוב על אחרים ועל הציבור בכללו. ומעל לכל, זה זמן רב שהראיה הפרטיקולארית והפטריוטיזם הצר הם ממני והלאה, והחשוב בעיניי היא התופעה המרתקת ובעלת מימד היסטורי הראוי לעיון נרחב של תנועת הנוער ואנשיה במבחני התקופה. זאת אולי הסיבה שפניתי לנתיבים רחבים של היסטוריה והשתדלתי מתוך פריזמה זו ללקט עובדות ולהבין את ההיבטים השונים של התקופה. 

כאשר באו אלי ידידי מ"מורשת" ומסרו לי על ההצעה המתגבשת להוציא מחדש את "מרד הנצורים" עורר בי תחילה רעיון זה תחושה של מבוכה. “מרד הנצורים" נתקבל בזמנו באהדה בידי קוראים רבים ומזה שנים לא מועטות שהספר אזל מן החנויות. לרתיעה שלי היו שתי סיבות ממשיות. בספר זה הגעתי למידה לא מועטה של חשיפה עצמית וחידוש הספר הוא גם חידוש החשיפה ממנה אני מבקש להתרחק. ושנית – כתבתי את "מרד הנצורים" בזמן שידיעת העובדות הרב-צדדית והתיעוד הרלוונטי על המאורעות היו חלקיים בהשוואה לידוע לנו כיום. חששתי איפוא שהספר בצורתו הקיימת עלול במקרים רבים להטעות ויהיה צורך לכתוב חלקים שלמים מחדש כדי לעדכנו. אולם לאחר שקראתי את הספר קריאה ביקורתית הגעתי למסקנה שעל אף שאין לראות בספר מונוגרפיה היסטורית מקיפה, הוא מוסר נאמנה את האווירה והקצב של הימים והאירועים שכה קשה להמחישם ולהבינם. הסתפקתי על כן בתיקונים והשמטות קלים שנראו לי חיוניים. לא עסקתי בפרשנות והבהרה של המובאות, מתוך הנחה שאלה משקפות את ההתרשמות של הכותבים בזמנם, וקורא המבקש לרדת לעומקם של הדברים ימצא על כך חומר לא מועט בפרסומים של אחרים ושלי. כן ביקשתי פה ושם להכניס שינויים לשוניים מתחייבים. בפרקי זכרונות לא נגעתי כלל. הם מרכיב שנראה לי חיוני במבנה הספר ואין בהם צרימות ודברים שלא אירעו בפועל. 

דומני שיש כאן מקום להעיר משהו על מקור השם "מרד הנצורים". לאחר שכתבתי את הספר חיפשתי שם לכתב היד שנולד. פניתי לאבא קובנר. אבא, עמו עבדתי אז במחיצה אחת, קרא את הטקסט והציע צמד מוטיבים אלתרמני מ"שמחת עניים": “חרב הנצורים". אני נאחזתי בתיבת "הנצורים" והוספתי את ה"מרד", שנראה לי הולם את הספר. ידידי דוד הנגבי ז"ל, העורך והרוח החיה של הוצאת ספרית פועלים, השקיע בזמנו עבודה רבה בהכשרת הספר לדפוס. רעי הטוב מזה שנים רבות יוסף רב סייע בידי בהכנה של המהדורה הנוכחית. תודתי נתונה לכל אלה שהציעו, טרחו ואיפשרו הוצאת הספר במהדורתו המחודשת. 

הספר יוצא חמישים שנה אחרי המאורעות המסופרים וחורבן הגיטו. הוא יוצא במציאות שונה בתכלית ובעולם יהודי וכללי עליו עברו תמורות חדות מאז סיום המלחמה והחורבן. כיצד יתקבל הספר היום ומה יאמר הספר לקורא הצעיר בימינו אלה – אין אני יודע. מכל מקום מה שהספקתי מאז ללמוד ממעיינות ההיסטוריה הכללית והלאומית שלנו, לא החליש בי את ודאות הייחוד והעוצמה האנושית הגלומים בפרשיות אותן מבקש לתאר ספר זה. 

 

ירושלים, ינואר 1993 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial