מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

פרופ' אלי צור ופרופ' נעימה ברזל על זיכרון מרד גטו ורשה

דברים ביום עיון העוסק במעמדו של מרד גטו ורשה בזיכרון לעומת מוקדי התנגדות שונים של חברי השומר הצעיר. מראיינות אלה אור ויעל עינהר
פרופ' אלי צור ופרופ' נעימה ברזל על זיכרון מרד גטו ורשה (הגדל)

פאנל ביום העיון "לא רק בוורשה: התנגדות חברי השומר הצעיר לנאצים במוקדים שונים"

בהשתתפות פרופ' אלי צור ופרופ' נעימה ברזל

 

למה לדעתכם זוכרים את ורשה?

 

נעימה ברזל: אתחיל מהסוף. השאלה שלך והתשובה שלי מתייחסים לחברה הישראלית בשנות ה50 60 ולא היום - היום השאלה לא עומדת במרכז בשל הדינאמיקות של תרבות הזיכרון והשינויים במרקם התרבותי והפוליטי בארץ. אנחנו מדברים על הישוב בארץ והנהגתו, על האליטות שהיו שייכות לתנועת הפועלים ולתנועות המיישבות שמתוכם צמחו ההנהגות הצעירות לפלמ"ח, להתיישבות. רוב ההנהגה הפוליטית זיהתה את עצמה עם זרם תנועת העבודה. הקיבוצים כלוז של המהלך המהפכני של יצירת אדם ויהודי חדש, שהוא ניגודו הגמור של היהודי הגלותי. מבחינתה של התפיסה העצמית של ההנהגה, יותר של ההנהגה הצעירה. בעבורם, השואה הצדיקה את צדקתה הנוראה של הציונות. מכאן, המרד, שהוא מלה ארץ-ישראלית שלא השתמשו בה במחתרות החלוציות, סופח לזהות הארץ-ישראלית, כלומר כשאומר טבנקין "אנחנו ידענו שיהיה מרד, ידענו שאתם תעשו את המעשה הזה, משום שזאת הנוכחות הא"י שם, אתם הביטוי שלנו". אי אפשר לצפות מהיהודי הגלותי שיבחר בדרך של לחימה. על כן ברגע שהגיעו הידיעות התגובות הן של תחושת רווחה, אנחנו לא יכולים להתעלם מהממד הזה וגם מהממד החברתי פסיכולוגי האחר- הכינוס של המרד לתודעה ולחינוך החלוצי הא"י, מרד שנעשה בניגוד לקהילה היהודית, התאים לדינאמיקה הפנימית של תנועת הפועלים ובמיוחד של הדור הצעיר יותר, יחד עם זה, אנחנו לא יכולים להתעלם שאנחנו סורקים את ההתבטאויות הפנימיות במיוחד של דור האבות אנחנו מוצאים אצלם גם ביטוים של התייסרות נוראה לגבי העובדה שאנחנו באיזשהו אופן נטשנו את המשפחות שלנו המרכיב הזה ישנו ואנחנו רואים אותו בצורה די מובהקת במסמכים אבל הפוזיציה הציבורית-בשירה, בביטאונים, הייתה שהמרד זה אנחנו ואתם למדתם מאיתנו, מהדרך הא"י ועל כן יש תהליך שאנחנו מנכסים את המרד אלינו שנמשך לאורך שנות ה-50. כשחזן נואם בויכוח על השילומים, מפ"ם המפלגה השנייה בגודלה - 20 מנדטים, חזן אומר- אנחנו הדוברים בשם לוחמי הפלמ"ח ובשם לוחמי מרד הגטאות, אנחנו שומרים את הרצף הזה, ישנה חבירה הכרתית בין הלחימה בארץ ללחימה בוורשה ולכן אנחנו יכולים לייצג את האמירה הפוליטית בקשר שילומים. עמדה של תביעה למנהיגות פוליטית ישראלית.

 

אלי צור: מקבל את מה שנעימה אומרת. הסיפור של מרד גטו ורשה משרת 3 מטרות:

מטרה חינוכית של הדור השני בארץ, שידוע מסוף מלחמת העולם השנייה, שיעמוד במלחמה.

מטרה פנים תנועתית- לחנך את חברי התנועה למופת כלשהו. תגובה לכצנלסון שכותב מתרעם על איך נחנך כשהמדריכים שלנו חזרו מאירופה הכבושה.

 

משרת אינטרסים פוליטיים.

 

מתחילים לדבר כשמגיע מברק מסטוקהולם- שצביה וטוסיה אינן, אמירה- המרד לא היה בפולין, אלא של שליחות א"י בפולין. יש כאן סילוף. אם רק תנועות הנוער הא"י היו לוחמות – מילא. אבל לדעתי היהודי החדש הוא למעשה ביטוי לתהליך שנמשך 100 - 150 שנה. עכשיו התפרסם אוסף של אוטוביוגרפיות משנות ה-20 וה-30 ואתה רואה את התהליך הזה. מה שנבנה בארץ הוא העתק של תהליכים. אמשיך את דברים. מתי מרד ורשה מקבל את הממד האיקוני שלו? רק ב-1944, שנה אחרי. יש פה גם הקשר יותר רחב. השאלה שעולה לקראת סוף המלחמה היא מי שיתף פעולה עם הנאצים ומי היה פעיל ברזיסטנטס. שותפות בתנועת התנגדות נעשית ליתרון פוליטי לעתיד. למה זה חשוב? חשוב מאוד להראות, לישוב שרוצה להתקבל למשפחת העמים, שאנחנו לא שונים מהצרפתים-כלומר-אנחנו עשינו בגטו וורשה מה שעשו במקומות אחרים. המחיר של זה הוא שמי שהציל מקבל סטטוס משני. יש מבחן שכותב אותו "פיל"- שאומר אנחנו רק הצלנו-אנחנו נחשבים סוג ב'. השאלה שעולה עכשיו-למה הסיפור הזה שהיה כ"כ חשוב בשנות ה-50 למה הוא מאבד מחשיבותו. בתחילת שנות ה-60 ממציאים מלה חדשה - עמידה. אם יש לחימה וקורבנות, עמידה הוא מושג מחבר. סוג של התנגדות. נוח לכל מיני ציבורים, בארץ למשל לציבור הדתי. מופיעים סיפורים מיתולוגים לחלוטין על רבנים שמביאים כוס מים לפני ההשמדה, בקיצור יוצרים דימוי חדש. דבר אחד להוסיף וזה נוגע לשומר הצעיר. אנחנו עוסקים בזה הרבה. אני גמרתי עכשיו מחקר גדול על השומר הצעיר בפולין אחרי המלחמה ודווקא  שם סיפור המרד מקבל מעמד עליון. כאשר ב-48 חונכים את האנדרטה בוורשה, מה שמעניין הוא שמחרימים את האירוע הזה. רק כשבטוחים שיש הגמוניה מסכימים. ב-21.12.49 תנועת השומר הצעיר בפולין מתפרקת. האקט האחרון שלה הוא ללכת למילא 18, עורכים טקס ומודיעים- "מרדכי, מילאנו את צוואתך האחרונה".

 

 

שניכם תיארתם הלימה כמעט מלאה בין היהודי החדש לסיפור המרד בוורשה. רצינו לשאול לגבי הסיפורים שכן שמענו כאן- האם יש דברים באופי הסיפורים, באיך שהם התגלגלו- שלא נשמרו בעצם בשנים הראשונות ועד היום- למה הם פחות ידועים?

 

אלי צור: יש שתי תשובות. ראשית, כמעט מתמטית- מהמון מקומות שהיו אירועים של מרד לא נשארו אנשים לספר. שנית, הסיפור של אירועים במקומות אחרים נופל בין השולחנות. במשך שנים ורשה זה העניין, אחרי זה מעלים על הנס לא את ההתנגדות היהודית אלא את הקורבנות. זה שהיינו קרבן בגולה נותן לנו זכות להכול. כשהתפרסמו סיפורים אחרים הם לא יכלו להיכנס, לא היה מרחב פסיכולוגי להכניס סיפורים אחרים.

נעימה ברזל: אציע עוד נקודת התבוננות. מסכימה שיש מרחב פסיכולוגי לא מבוטל אבל אני מניחה שיש פה אנשים שקראו את הספר של אביהו רונן שבין השאר מספר על העיבוד שעברו היומנים של חייקה קליגר. אנחנו מדברים על חברה לא עם עיתונות חופשית. חברה עם סוג של אליטה מגויסת והרבה מאוד "יס-מנים". גם ברמה של מערכת החינוך. אני רוצה להזהיר אותנו מאידיאליזציה של התקופה הראשונה. זה אופייני למהפכה שמתחילה להתמסד ומנסה לשמור על הישגיה. אם מסתכלים על איזה ספרים מוציאים- התחרות בין התנועות הקיבוציות היא בין הספרים על סיפורי המרד. האנרגיות הציבוריות היו מוקדשות לתחרות של מי נשא את הכתר. מה קרה בדיוק באקציה הראשונה בגטו ורשה. האם אנילביץ' היה צריך להיכנס לתוך הגרמנים או שזו הייתה משימת התאבדות? על זה דיברו. קחו את שבועון הקיבוץ הארצי ואת הקיבוץ המאוחד- אתם יכולים לראות את המאבק ביניהם. זה לא השאיר מקום לסיפורים האחרים. בבלגיה הייתה מחתרת משמעותית מאוד של השוה"צ עם הקומוניסטים- יש לזה השפעה מכרעת על מספר הניצולים- זה סיפור שלא סופר כי הניצולים נשארו בבלגיה. אנחנו בודקים את הסיפור על רקע מי שמגיע ומספר אותו. 43 מאנשי התנועות החלוציות בהולנד ניצלו- ולכן הסיפור המסופר הוא שההולנדים נהדרים - למרות שנהרגו שם הכי הרבה יהודים (מבחינת אחוזים) צריך להבין את זה שמדובר פה בהתנהלות של חברה מגויסת.

 

אנחנו כאנשי השוה"צ ניגשנו לשאלת החקר הזו, מתוך השיחה איתך ומתוך העוול שנעשה לסיפורים. בכל המקומות האלה ראינו שהתנועה לא פועלת לבדה, ועולה השאלה - מדוע לספר את הסיפור מתוך הפרספקטיבה התנועתית, והאם זה נכון חינוכית או שנכון לספר את הסיפור כחלק מהסיפור החלוצי?

נעימה ברזל: הונגריה זו דוגמא מצוינת ואתמקד בה. אתחיל מעניין אחר. ישראל גוטמן חבר להבות הבשן לשעבר, מורנו ורבנו, כתב שני ספרים גדולים על יהודי וורשה - אחד בשנות ה-50 והשני ב-94. איש לא יחשוב שגוטמן יכתוב דברים מהרהורי לבו. והנה בספר שכותב בשנות ה-50 "מרד הנצורים" - הסיפור הוא סיפור של המרד התנועתי. כמהלך שמתרחש בתוך חיי הגטו כנגד הלך הרוח וההתנהלות, כיציאה פרובוקטיבית של הקבוצות הצעירות. בשנות ה-60 הוא אחראי על החוברות הראשונות של יד ושם, שמגדירות שבוורשה הוצעה מנהיגות אלטרנטיבית. ב-94 בספר נוסף "יהודי ורשה" הוא מסביר את ההתנהגות כפי שהיא חלק מתהליך שמתרחש בחברה היהודית בגטו, עם פריסה אחרת לגמרי של הדוקומנטציה. זה מביא אותנו להבנה שהחוקר הוא פרי תקופתו ומבטא את הצייטגייסט וגם שפרספקטיבות מחקריות משתנות. אני רואה את זה כנקודת זכות של ישראל גוטמן. מה שחשוב הוא שישראל מבחינה זו הולך בקו אחד עם העדות המאוחרת של שרידי המרד עצמם לגבי הבנתם הם את מה הם בעצם עשו ואת מי הם בעצם ייצגו ואיזה סוגים של שותפים הם ייצגו עם הקמת הוועד הלאומי אחרי האקציה הגדולה של יולי ספטמבר 1942 ואם אתה רואה את זה דרך הקמת הוועד היהודי הלאומי שיש בו את כל המפלגות כולל הקומוניסטים נוצרת פרספקטיבה היסטורית שונה לגמרי. למה אני אומרת את זה לפני הונגריה - מפני שזה לא נכון היסטורית לעסוק בשומר הצעיר בלבד וגם לא במחתרת החלוצית בלבד מבלי לעסוק בכל השאלה המורכבת המסובכת והרגישה של המנהיגויות בהונגריה או בהיעדר מנהיגויות. זה סיפור של יהדות מסוג אחר. צריך להבין איזה ציבור זה היה ומדוע בשלב המכריע, נוצר מטה פעולה שהוא חדש לגמרי. הדמויות שמאיישות הם אנשים חדשים. החבירה אליהם, הם מחפשים את תנועות הנוער שחוברות אליהם. זו חבירה מורכבת אבל כדאי להבין את הסיפור של חנה סנש שם, ואת הסיפור של פלגי והצנחנים שמגיעים. צריך להבין את מערכות היחסים שנוצרות ואת האפשרויות וההזדמנויות של הקבוצות האלה יצרו במהלך המלחמה והחבירה שלהן – עם כל מיני רשתות ריגול הונגריות, גרמניות. אי אפשר לדבר על השומר הצעיר כעל תנועת נוער שמתחבטת בשאלת המרד. פרק הזמן ששאלת ההתנגדות המזוינת עולה בתנועות נמדד בשבועיים שלושה. זהו. למשל נאמר פה נכון שנעשה מאמץ לנסות ולהביא צעירים מערי השדה. מעדויות אנחנו יודעים שסיבת אי ההצלחה טמונה בכך שההורים לא הסכימו לשחרר בעיקר את הבנות שיסעו עם אנשים זרים ברכבת.

 

ושהחניכים לא רוצים לעזוב את המשפחות שלהם מחשש לגורלם.

 

נעימה: בתודעה ישנו השוה"צ בתחום ההונגרי. אני לא אעסיק אתכם לגבי צרפת. זה סיפור מסוג אחר. היסטוריה היא תמיד תיאור תלוי נסיבות והקשרים. שאתה מבודד אתה אומר דברים בלתי נכונים בשביל ההבנה מה קרה עם היהודים ובזה אנחנו מגיעים לפוליטיזציה. המבחן של הפוליטיזציה של האמירה התנועתית היה משפט קסטנר. במשפט קסטנר מפא"י הועמדה אל הקיר. מנהיגי התנועות אוסרים על אנשים התנועה ההונגרית להעיד במשפט קסטנר. צבי גולדפרב מתכנן שיתנו לו ואוסרים עליו- כי אי אפשר לספר את הסיטואציה אחרת, כי הולכים רק בכיוון אחד שבא להאדיר את המרד והסיפור של יכולת התנועה לפעול בכל מצב נכון. כלומר, אין ברירה, ברגע שאתה מספר סיפור היסטורי אתה מספר סיפור פוליטי.הגיע הזמן שנדבר היסטוריה.

 

האם אין קשר בין פעילות המוקדים של השומר הצעיר שאפשר לחבר אותם למורשת, לשיטת חינוך?

 

אלי צור: אני מסכים שלא ניתן ללמוד על פעילות השומר הצעיר במנותק מהסיטואציה ההיסטורית. השומר הצעיר הוא גוף מחתרתי בהונגריה כבר ב-38, התנועה הציונית מתנערת ממנה בהיותה קרובה לקומוניזם. הסיטואציה היא אחרת לגמרי בכל מקום. שאתה קורא את "מרד הנצורים" יש לך תחושה של בועה-מה קורה רק בתנועה. בין 1940 ל-1941 בוורשה השומר הצעיר מוחרמת על ידי תנועות ציוניות אחרות. תנועה כמעט מצורעת. לא בכדי העיתון שלהם נקרא "נגד הזרם". אם אתה מעביר פעילות- זה טוב להעביר את זה כפריזמה. אגב, אנחנו מדברים על אנשים שהם ילדים. שהם מגיעים לכינוס של התושבים בוורשה- מסתכלים עליהם – "מי הסמרקצ'ים האלה שיגידו לנו מה לעשות". פה נכנסת בעיה. השואה לא נבחרה על ידי אף יהודי. זה ברור מאליו. אבל מה אתה עושה- זו בהחלט סוגיה, קו חינוכי. יש פה בעיה עם תחושה של סולידאריות. זה מושג מכיל- מי שייך ומי לא שייך. הסיפור של המחאה מתחבר לסיפור הזה- מי שייך ומי לא שייך. דבר שלישי- אם אתה מחליט לפעול- באיזה אופן אתה פועל בהתאם למקום. אי אפשר לנהל לחימה פרטיזנית בהונגריה. בסופו של דבר צריך ללמוד למי אתה מתייחס ולמי לא. מתברר שכאשר אנשים פעלו נכון- היו קבוצות שהתייחסו והיו שלא. כולל אנשי התנועות. בקרקוב אני תמיד חושב על דמות- גולה מירה, גדולה מהחיים בכל קנה מידה. ארגנה שלוש מחתרות בו זמנית. במחקרים היא מחוקה לגמרי. אנחנו מספיק גדולים כדי להחזיר את האנשים לפרספקטיבה. מה שחשוב הוא השומר הצעיר לא כבועה אלא כנקודת הסתכלות. צריך ללמד את הדברים שהתנועה העבירה. תראו. עברנו תהליך של מיליטריזציה בחברה. המון אנשים גבורתם נמדדת עם הנשק, גם שאבישי רביב עושה השבעה הוא מקים את האי"ל מחדש. השומר הצעיר מתחיל ממקום אחר- תנועה פציפיסטית שמגיעה ללחימה עם חיבוטי דרך. התייחסות למציאות עם חיבוטי דרך. כאקט חינוכי הנוער יכול להתנהג. נקודה אחרונה: כשאתם לומדים ומחנכים, התכונה המרכזית היא יחס של ביקורת כלפי עצמנו וכלפי הנושא שאנחנו מלמדים. בלי הביקורת אי אפשר לעסוק במחקר או בחינוך.

 

נעימה: עניין שני קשור לנושא החינוכי. מה התפקיד שלנו כאנשי השומר הצעיר בחברה הישראלית כשאנחנו מתייחסים למורשת העם היהודי בשואה. אני חושבת שאתם תהיו אנשי השוה"צ שתגיעו לסיפור מהפרספקטיבה של ההתנגדות היהודית בשואה בכלל. בתוך המרחב הזה יהיו דברים אחרים. כי אנחנו מדברים על מרחב עצום, למשל המחקר של נחמה טק על יהודי היער – טוביה ביילסקי. זה לא דבר פשוט שאתה שקט איתו. מדובר בסוג של הכרעה מנהיגותית יוצאת דופן. או גיזי פליישמן מסלובקיה, אישה מופלאה שייסדה עם רב חרדי מחתרת שעבדה עם התנועות החלוציות. צריך ליצור את הפרספקטיבה, מתוך זה שאתם בונים את עצמכם לתפקידי השפעה בחברה ובחינוך. לא כבועה, כי אחרת מה? איפה אנחנו נהיה כל מי שעוד מאמין בחשיבה הסוציאל-דמוקרטית סוציאליסטים? איפה נהיה עוד כמה שנים? עוד יותר נתקפל לעצמנו?

 

האם אתם יכולים לספר לנו על יחס ההנהגה בארץ לאנשים האלה?

 

אלי צור: מבחינת ההנהגה הפוליטית-הסיפור הזה הוא מורכב מכמה סיבות:

יש להנהגה הפוליטית רגש אשמה. לא הגיע אף מכתב מההנהגה לגולה. איך מתמודדים עם זה? חברה מגויסת, מנהיגים שמשתמשים באמצעים חינוכיים לפוליטיקה. מנסים לעבד את החומרים שהאנשים האלה מביאים כדי שישרתו את צרכי הקיבוץ הארצי כתנועה חינוכית של מפלגת השומר הצעיר. מראש זה עובר עיבוד לצרכי הישוב.

מי שלא נכנס לקטגוריה הזו הוא אבא קובנר. באוגוסט 1945 יש כינוס של הוועד הפועל הציוני, יערי שולח מכתב ואנשי מפא"י גונבים אותו. מה הוא כותב? הוא היה מוכן אחר כך לאכול את הנייר. אם שמואל וכו' היו נשארים הם לא היו איתנו כי הם נעשו קומוניסטים וקובנר בכלל נעשה רוויזיוניסט... ושמה שצריך זה לביית אותם בחייהם או במותם. האנשים האלה היו אנשי השומר הצעיר שהסכימו לקבל משמעת תנועתית. גם עם חייקה גרוסמן יש בעיות. היא חוזרת לשוה"צ במאי 1948, נשואה לקומוניסט, לגמרי בחוץ אבל המחויבות התנועתית מחזירה אותה. הם לא סומכים עליה ודורשים ממנה לחזור לארץ. שני מפגשים עם "האסייתים", הם לא שובעים נחת אבל סומכים על המנהיגות התנועתית וחוזרים לתלם. כשמקימים את מפ"ם מעלים שני זוגות לבמה- אבידן שהיה יקה ויגאל אלון - נציגי הנוער הלוחם, וזוג לוחמי גטאות- אנטק צוקרמן וקובנר. שני הזוגות האלה כבר מייצגים את התנועה. עם כל הביקורת הם דואגים לתנועה וחוששים שלא יכנסו מסרים לא מתאימים. הם פוליטיקאים לא הכי מוצלחים אבל מחנכים. נקודה אחרונה, למה תנועת השוה"צ פעלה כפי שהיא פעלה בגולה- כיוון שבכל מקום ומקום הם לא היו תלויים בהכרעות מהארץ. העצמאות הזו הולידה את ההשתתפות במרד גטו ורשה ומהצד השני פעולות כמו של ווינטראוב או החברה בהונגריה. כשבאו לארץ הגשימו את הערכים שלהם וויתרו על העצמאות וזה הפסד.

 

נעימה: מסכימה  עם הכול פרט לנושא של קובנר. אוסיף- יערי וחזן, אנשים שונים, יערי הרבה יותר נחרץ אוטוריטטיבי לא נעים לעתים, חזן יותר האיש הנחמד היפה. לכל אדם יש את התקופה המכוננת של החיים שלו שבה נוצרת הסוציאליזציה שלו. אצל יערי זו מלחמת העולם הראשונה. זה לא רק העניין של הגישה הפוליטית והתפיסה של מה צריך לעשות עם התנועה ואיך לא לאבד אותה. יערי לא קרא מה התרחש בעם היהודי ובתנועה בזמן המלחמה. להבנתי, עד סוף ימיו. חזן- עיכל את זה בתקופה מאוחרת. יערי הלך עם הדגל של מלחה"ע הראשונה. הקרבת חיי היום יום אינה פחות משמעותית מהמלחמה, לא צריך לסחוב אותה איתך הלאה. לכן קובנר הפריע לו. האיש הזה מדבר במושגים של כלל ישראל, של שיקום הפליטות. זה היה בעבור יערי בלתי נסבל. על כן ההתנגדות לקובנר היא אימננטית, אישית. יערי מתפוצץ על דפי הקרב והמשבר הוא אישי ונמשך כל השנים. קובנר מגדיל לעשות מבחינת יערי בשאלת השילומים שהוא יוצא נגד גרמניה המזרחית. רוז'קה קורצ'ק לא הייתה דמות פוליטית וזה היה נוח. חייקה הייתה דמות פוליטית כבר ב-45 עם קשריה עם המחתרת בביאליסטוק. אלו התמודדויות מאוד לא פשוטות עם ארגון הנוער של המפלגה הקומוניסטית בפולין. המפגשים של חייקה עם יערי היו טראומטיים.

 

מה דעתכם על הערך של הסיפורים האחרים דווקא לימינו?

 

נעימה: חושבת שיש ערך לעיסוק בהתנגדות היהודית בשואה. אנשי התנועות וההתנגדות מסוג אחר משום שפרק שלם שמתרחש בהוויה הישראלית. משנות ה-80 ואילך יש הפיכת ההישרדות לגבורה והפיכתה של ההישרדות לדרך החיים הראויה. כל מי שניצל הוא גיבור. ה"קאצ'" המוסרי וההיסטורי באלמנט הזה, כתוצאה מהתהליך הזה שהוא פרי תהליכים כלליים בחברה הישראלית, הסיפור של ההתנגדות בכלל, והשאלה כיצד מקבלים אחריות על קבוצות וציבור במצבים של כאוס ואי ודאות, היפוך בכל סדרי החיים, כיצד יוצרים מנהיגויות- היא שאלה חשובה מאוד בשיח הציבורי שלנו. במיוחד משום שהשיח הציבורי על השואה עוסק בשאלת ההישרדות ואני חושבת שהפאזה הזאת שעברנו עליה, אם אנחנו מסוגלים קצת להסיט אותה ולעלות שאלות אחרות יש לזה מקום וודאי שחשיבות, בוודאי מול התכניות החינוכיות של יד ושם.

 

אלי: כדי לתת תשובה צריך להסתכל על המצב הנוכחי. מקבל את ההגדרה שמה שהיום מעלה על נס הוא הקרבן ששרד. מהפך של החברה הישראלית- הפרטת הקולקטיב מכל סוג, מאחר שמה שחשוב הוא הסיפור של הפרט. היה עכשיו יום הזיכרון, פעם בית הקברות היה אחיד היום כל קבר הוא תצוגה. ביטוי לשבירת הקולקטיב במקרה זה של המתים. נקודה שנייה- השימוש הפוליטי שעושים בשואה, הקונקרטי- הדגשת קורבנות שהיא הדגשה לכל מה שאנחנו עושים. אם אנחנו קורבן יש שתי אופציות: א. מגיע לנו פיצוי ב. מהצד השני-דרישה מהעולם לא להתמודד עם מה שאנחנו עושים בגלל מה שהיה. כדי להציג תמונה כזו- עליך להציג את עצמך רק כקרבן- הנגדה בין הקרבן של אז לגיבור הישראלי היום. ואז אין מקום לסוגי הגבורה. מתוך זה יש נטייה של השכחה של אקטיביזם מכל סוג שהוא ומה שצריך זה להחזיר את המודעות לאקטיביזם- אתה יכול לעשות אנחנו יכולים לעשות דברים- כמו השיר שהיה אנחנו  נשנה את העולם. הנקודה הזאת- אתם מעמידים את עצמכם בהתנגשות עם המגמות של משרד החינוך. מה זה מצעד החיים- אנטיתזה למוות. מה שאנחנו עושים פה זה החיים מה שהם עשו שם זה מוות. זו הכרעה חינוכית אך גם פוליטית. יערי, כאדם חושב, אמר לא לקפל את הדגלים. לא כמיליטריזם, אלא כלקבל את האדם. זה דורש לקבל סתירות פנימיות. סינתזה גואלת. ולסיכום תמשיכו ללמוד  את זה יש לזה משמעות.

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial