מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

ראיון עם ד"ר שלמה ברגיל על הספר "וישבתם בטח"

מחקר: ניצולי השואה הצילו את הקיבוצים 

בספר חדש בהוצאת יד ושם טוען ההיסטוריון שלמה ברגיל כי ניצולי שואה שהגיעו בסוף שנות הארבעים הצילו את התנועה הקיבוצית 

 

 

לקראת יום השואה יצא לאור בהוצאת יד ושם ספר ראשון במסגרת המיזם "תרומת הניצולים למדינת ישראל", העוסק בקליטת ניצולי השואה בהתיישבות העובדת. חציו מוקדש לתנועות הקיבוציות, ונכתב על ידי חבר רמות מנשה, ד"ר שלמה ברגיל, וחציו השני מספר על הקליטה במושבים ונכתב על ידי חברת מושב נאות הכיכר, ד"ר עדה שיין. כך יכולים המחברים להעיד גם מתוך ניסיונם האישי וממראה עיניהם על מושאי מחקרם. 

כשבירכתי את ברגיל, לרגל צאת הספר, בשיחת מדרכה בשבילי הקיבוץ, הוא הפתיע אותי ואמר: "יש לי תיזה מעניינת בעקבות המחקר הזה. למעשה, ניצולי השואה הצילו את התנועה הקיבוצית!". מיד נפניתי לקרוא את הספר ולשוחח איתו ארוכות על העבודה, על ממצאיה ועל מסקנותיה. עבודתו יכולה לזקוף את קומתם ולתרום תרומה מאוחרת לדמותם ולמעמדם בחברה הקיבוצית של היום.  

 

כבר בעבודת הדוקטורט שלו, הוא עסק בחקר "שארית הפליטה". הוא כתב אז על עליית הנוער ועל תפקידה בחינוך ובשיקום הילדים והנערים, שניצלו מן השואה בעשור הראשון לאחר המלחמה. המחקר יצא לאור בספר בשם "מחפשים בית – מוצאים מולדת", בהוצאת יד בן צבי.  

 

סקרנותו התעוררה כשנוכח לדעת שלתנועה הקיבוצית היה חלק נכבד בקליטת אותם בני נוער, שנותרו לבדם בעולם ובהפיכתם לישראלים לכל דבר. הפעם, הרחיב את היריעה וחקר את הצורות השונות שבהן קלטו הקיבוצים את הניצולים מכל הגילים באותן שנים. כאמור, שיין, עמיתתו למחקר, חקרה את התקופה המקבילה במושבים.  

 

קליטת הניצולים 

בשיחה זו נתרכז בתנועה הקיבוצית; האם לדעתך אפשר לראות בקליטת הניצולים סיפור הצלחה או כישלון? "ההיסטוריונית פרופסור חנה יבלונקה, שהייתה הראשונה שחקרה את יחס החברה הישראלית לניצולים, טענה לפני שנים, כי לטווח ארוך הייתה קליטתם בקיבוצים כישלון, כיוון שבסופו של דבר, רובם עזבו את הקיבוץ ועברו לחיות בעיר.  

 

אני חולק על דעתה, למרות היותה ידידה טובה שלי.  

מצאתי, כי מצד אחד, תרומתם של ניצולי השואה להתיישבות הייתה עצומה ונמשכה לאורך שנים, ומצד שני, הקליטה בקיבוצים סייעה להם להתגבר על טראומות העבר ולהפוך לאנשים חיוניים, יצרניים ותורמים לחברה. רבים מהם נשארו בקיבוצים, וגם אלה שעזבו נשאו איתם מטען חיובי".  

 

משיחות עם ותיקי הקיבוץ שלנו למדתי, שלא היה שום טיפול מיוחד בהם, שום עזרה מקצועית-פסיכולוגית לא הוגשה, ובנוסף, לא היה רצון לשמוע אותם ולהקשיב למה שעבר עליהם. איך בכל זאת הם הצליחו להתגבר ולחיות חיים נורמאליים? "באופן מפתיע, למרות עוצמת האסון, למעלה מ-90% מהניצולים הפכו לאוכלוסייה נורמטיבית. קשה להבין זאת. מבחינה אנושית, זה לא ייאמן.  

 

התקופה הייתה חד-פעמית בהיסטוריה של עם ישראל, השואה הייתה נוראה, מעבר לכל דמיון, אך אחריה הייתה ציפייה גדולה להקמת המדינה. היו בפניהם מטרות חשובות וקונקרטיות – הגנה, צבא, עבודה, קליטת הנוער, הקמת משפחות. היו להם תפקידים חיוניים, וזה היה מעשה של שיקום גדול יותר מכל טיפול מקצועי, שגם אם היו רוצים להעניקו להם, הוא לא היה יכול להתבצע מבחינת ההיקף הנדרש והתנאים ששררו אז".  

 

תחנת הרכבת 

נחזור לאמירה הפסקנית שלך, שבעצם, הניצולים הצילו את התנועה הקיבוצית. איך הגעת למסקנה הזאת? "בין 1940-1945, שנות המלחמה באירופה, היו בארץ עזיבות המוניות מהקיבוצים, על רקע של משבר כלכלי, אי סיפוק ותנאים קשים.  

 

למעשה, הקיבוצים הפכו לתחנות רכבת – אנשים באו והלכו, גרעינים ובודדים נקלטו ועזבו. והנה, אחרי כל האכזבות והתחושה שנתרוקנה הרזרבה לתנועה הקיבוצית, הגיעו פתאום קבוצות מאורגנות של 'קיבוצי עלייה', ובהן אנשים צעירים שהיו איתנים מאוד ברצונם להיקלט. רובם באו לקיבוצים עם רקע אידיאולוגי.  

 

אמנם הם לא היו ספוגים בתורות מארקס ולנין, אבל אפיינו אותם תחושות של אחווה ושל סולידאריות, צורך בבית ובקהילה. השיתוף היה חשוב להם יותר מאשר לארץ-ישראלים. אם נתבונן במספרים, והספר מביא נתונים מפורטים על כך, ב-1944 היו בתנועה הקיבוצית 28,000 חברים ב-120 קיבוצים, בסוף 1948 היו 45,000 חברים ב-159 קיבוצים, ואילו בסוף 1953 כבר נספרו למעלה מ-73,000 חברי קיבוץ ב-227 נקודות יישוב.  

 

זאת, למרות העזיבות שנמשכו של בני הארץ. כך ניתן לקבוע, שכמעט כל הגידול הדמוגראפי הושג תודות לניצולי השואה. אינני מהסס לומר באופן גורף, שבלי ההשלמות הללו התנועה הייתה נשארת אחרי 48 בלתי משמעותית מבחינה מספרית ופוליטית. לכן, תרומתם הייתה מאוד משמעותית.  

 

לא רבים יודעים למשל, שכמחצית מן החברים בהכשרות המגויסות של הפלמ"ח – סמל הצבריות והישראליות - היו ניצולי שואה! מי שהכי נהנה מהקליטה היה הקיבוץ הדתי, שאחרי נפילות גוש עציון נשארו בו כמה מאות חברים בלבד, וקיבוציו גדלו והתחזקו רק בעזרת שארית הפליטה".  

 

קליטת ילדים 

ומה בדבר קליטת ילדים יתומים? "התנועה הקיבוצית לבדה קלטה כ-12,000 יתומים ניצולי שואה מתחת לגיל 17. רובם היו צעירים שלא למדו בבית ספר מסודר בגלל המלחמה, וחלקם אפילו לא ידעו קרוא וכתוב. תוך זמן קצר למדו את השפה העברית בצורה מסודרת, התגייסו לצבא והפכו אחר כך לאנשים מובילים בכל התחומים.  

 

אמנם, אי אפשר להתעלם מכך שנעשו שגיאות, אבל זה היה שייך לתקופה, לא היו כוונות רעות. למשל, הפרידו בין אחים שנשארו לבדם בעולם, והפנו אותם לקיבוצים שונים בניגוד לכל היגיון. עניין החלפת השמות היה בעייתי וטראומתי לילדים; לא רק שפגעו בזהותם, אלא שכך פחתו בהרבה הסיכויים המעטים שמישהו מבני משפחתם ימצא אותם.  

 

לא הבינו מה עבר עליהם. ראיינתי אישה בקיבוץ ותיק, שהגיעה לשם בהיותה בת עשר. היא אומצה על ידי משפחה חמה ואוהבת, אבל מה שהיא זוכרת זה ששאלו אותה, למה בני משפחתה הלכו כצאן לטבח. ילדה בת עשר, שאיבדה הכול – וזה מה ששאלו אותה! לעומת זה, הייתה השקעה רבה בילדים – לכל ארבעה מהם הקצו הקיבוצים עובד או עובדת, טיפלו בהם באהבה ובמסירות רבה, אבל בחוסר הבנה מוחלט.  

 

יש לזכור, כי הניסיונות לקלוט אותם בערים - כמו למשל את ילדי טהרן שרצו לרכזם בבית יתומים אחד בתל אביב – לא צלחו, ושלחו אותם לקיבוצים. היה זה שלמה רוזן משריד, שקבע את המדיניות של קליטת הנוער באומרו שהקליטה היא לטובת הניצולים, אבל לא פחות לטובת הקיבוצים. להערכתי, היתומים הללו - רובם נשארו בקיבוצים. אין לי מספרים מדויקים, אבל העובדה שלרובם לא הייתה חלופה מחוץ לקיבוץ מסבירה למה היו פחות עזיבות".  

 

האם הייתה קליטה סלקטיבית בקיבוצים? "מה פירוש קליטה סלקטיבית? למשל, לגבי ילדים יתומים חולים הייתה מדיניות רשמית של הסוכנות להשאיר אותם באירופה ולהביאם בשלב מאוחר יותר בהנמקה, שאין אפשרות כלכלית לטפל בהם בארץ, בכלל, ובתוך זה גם בקיבוצים. המדיניות הזאת השתנתה אחרי 47'. אנשים מבוגרים מלכתחילה לא הגיעו לקיבוצי העלייה, כי אלה היו מסגרות של צעירים בעיקרן. הסלקציה נעשה באופן טבעי". 

אתה מציין מספר דגמים של קליטת הניצולים בקיבוצים. האם תוכל לפרט? "מצאתי דגמים שונים של קליטה, ובחרתי מספר קיבוצים מייצגים שאותם חקרתי לעומק, שכן אין אפשרות לבדוק את כולם. הדגם הראשון – קיבוץ גדול ותיק שקלט השלמה, דוגמת יגור. מאות ניצולים נקלטו בו כבודדים או בקבוצות, חלקם עם עבר תנועתי וחלקם לא. עשרות מהם נשארו ביגור.  

 

אחת מהן, שרה שנלר, כתבה בספר יגור בשנת 1965: 'היו לנו חבלי קליטה לא קלים... זכינו לטיפול ולהדרכה, שיחות הסברה וכו'... במשך הזמן נקלטנו בעבודה והתקשרנו למקום, וכיום, האם אוכל להתאונן על משהו בחיי, כאשר מאחורי זוועות המלחמה, כולל גיהינום אושוויץ? יום יום אני מברכת על אושרי, שזכיתי לגדל את ילדי במולדת באווירה של חופש' (עמ' 74).  

 

"דגם שני היה השלמה של קיבוץ במשבר, וכאן לקחתי כדוגמה את ניר דוד (תל עמל), שנותרו בו רק כמאה חברים באמצע שנות הארבעים, והוא קלט השלמה של שני גרעינים תנועתיים משארית הפליטה, שמנו יחד גם הם כמאה איש.  

 

זו הייתה השלמה תנועתית חזקה בעלת דפוסי תרבות ומנהיגות משלה, ובשנים הראשונות שמרו חבריה על פעילות עצמאית ונפרדת מן הוותיקים. הדבר הוביל לחיכוכים ולוויכוחים על סוגיות גדולות וקטנות. למרות שהצליחו לבנות יחד קיבוץ משגשג, מפתיע לגלות ששאריות מחילוקי הדעות דאז נותרו בעינן עד היום".  

 

גם הקימו קיבוצים בעצמם 

ומה בדבר קיבוצים חדשים שהוקמו על ידי הניצולים עצמם? "רמות מנשה, מגידו וגבעת עוז הם כמה דוגמאות לקיבוצים, שהוקמו במהלך מלחמת העצמאות בידי גרעינים של ניצולי שואה, שהתארגנו עוד על אדמת אירופה. התנועות היו אלה שהורו להם היכן להתיישב, בהתאם לצרכים שהכתיבה המלחמה והצורך בהתיישבות בפריפריה.  

 

כך, למשל, חברי רמות מנשה קראו לעצמם 'בוני הנגב', וחלמו להתיישב בדרום, אולם נאלצו לקבל את 'דין התנועה' ולהתיישב על הגבעות דרומית ליקנעם. אברהם (אברשקה) ורד ממייסדי הקיבוץ, שעבר שבעת מדורי גיהינום בתקופת השואה, אמר בריאיון לספר: 'כאן, בקרב היישוב הלוחם חזר אליי הרצון לחיים' (עמ' 80).  

 

הגרעינים הללו עברו תקופות הכשרה בקיבוצים ותיקים באזור, שלא תמיד נתנו להם הרגשת בית, ולעתים, הגיעו אפילו עד פת לחם. 'הצברים לא הבינו אותנו', אמרה רות שטרן מן הגרעין ההונגרי שייסד את מגידו. לא רק החברים מן השורה התקשו להתמודד עם קליטת ניצולי השואה, גם הנהגת התנועות לא תמיד הבינה ונהגה בהם בשרירות.  

 

"קיבוץ נצר סירני, שנקרא על שם הצנחן אנצו סירני, הוקם מתוך איחוד בין קבוצת ניצולי מחנה הריכוז ששוחררו בידי אנשי הבריגאדה, שנקראה "קיבוץ בוכנוולד", לבין פורשי גבעת ברנר, חברי מפא"י. לאחר עלייתם, ב-1945, שהו חברי קיבוץ בוכנוולד כשנתיים בהכשרה באפיקים, וחלמו להקים קיבוץ עצמאי.  

 

ביום עלייתם על הקרקע, ביולי 1948, נכתבו בעלון הקיבוץ דברים המתמצתים את תחושתם של ניצולים שהקימו התיישבות: 'הקיבוץ... עלה ויצא מתוך חברה מושפלת ומשועבדת על ידי האויב, התנער מחלומות ביעותים, השתחרר מכבלי גוף ונפש; עלה בלמדו אותם לחיות יחד... עלה בלוכדו אנשים לגוף אחד, בתתו להם מטרה משותפת אחת, בהעלותו אותם על דרך אחת; עלה בספחו את בניו לשורות העם הלוחם על חירותו...'(עמ' 90). בנספח לספר אני מביא קטעים מיומן, שכתבו חברי קיבוץ בוכנוולד מ-1945 עד 1953, המעיד על התפתחות היישוב בשנותיו הראשונות".  

 

הנצחה 

פרק מיוחד אתה מקדיש להנצחת השואה. נראה כי לתנועות הקיבוציות היה חלק מכריע בעיצוב זיכרון השואה בישראל. "נכון. כזכור, היה זה מרדכי שנהבי ממשמר העמק שהגה את רעיון הקמתו של יד ושם, אך הוא הציע בזמנו להנציח רק את הגבורה ולא את השואה. זו הייתה התפיסה אז. היה צורך בהילה של גאווה לאומית, וכאמור, לא הייתה הבנה של מה שעבר על האנשים בתקופת השואה.  

 

מייסדי לוחמי הגיטאות, בהנהגתם של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן, הקימו את המוזיאון בקיבוץ והצליחו להציב את מרד הגטאות במעמד מיוחד בזיכרון הקולקטיבי הכלל-ישראלי – התאריך של יום השואה נקבע ביום פרוץ המרד בגטו ורשה. הטקס ביום העלייה לקיבוץ, ב-19 באפריל 1949, היה למעשה עצרת הזיכרון העממית הראשונה, שהתכנסה בארץ לזכר קורבנות השואה, והשתתפו בה אלפי בני אדם (עמ' 107).  

 

"במקביל להם הקימו אנשי השומר הצעיר, אבא קובנר, ויטקה קמפנר ורוז'קה קורצ'אק את 'מורשת', וזכרו של מרדכי אנילביץ' הונצח בקיבוץ יד מרדכי בדרום. רק כעבור שנים, כשהשתנה היחס לגבורה בעקבות משפט אייכמן, והובן כי גם ההישרדות במחנות ובמחבואים ועצם ההישארות בחיים היו מעשים של גבורה, ולא רק הלחימה, הקימה תנועת הנוער הציוני את מכון 'משואה' בקיבוץ תל יצחק.  

 

"מכל הראיונות שקיימתי עלה, שבשנים הראשונות, 'יהודים סתם' הרגישו מקופחים ופגועים, לא רק בציבור הרחב בארץ, אלא גם בקרב ניצולי השואה שהשתתפו בלחימה, בפלוגות הפרטיזנים או במרידות בגטאות. התייחסו אליהם כאילו הלכו 'כצאן לטבח', והדבר גרם לכך שרבים מהם שתקו ולא סיפרו מה עבר עליהם". 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial