מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

סקירה על הספר "לכודה"

סקירה על הספר "לכודה" (הגדל)

חופשייה 

 

שרה אוסצקי-לזר 

 

הזמן הירוק, 5.8.2010 

 

שישים וחמש שנים אחרי המלחמה האיומה ההיא מתפרסם כעת סיפורה של סוניה, שבגיל 12 נותרה לבדה עם שני אחים קטנים, לאחר שאמה נעלמה ואביה מת מצער. היום היא נעמי קלסקי, שאת קורותיה בתקופת השואה סיפרה ללסלי כהן, אשר הקליטה אותה וכתבה את סיפורה באנגלית. עתה יצא לאור התרגום העברי בשם "לכודה". נעמי אומרת, שסוף סוף היא מרגישה כי השתחררה מהמשא הנורא שנשאה בתוכה כל השנים 

  

בכל יום שישי אחר הצהריים, כשחברים אחרים התפנו לשינה קלה בתום שבוע עבודה ארוך, נהגו נעמי קלסקי ולסלי כהן מעין השופט לצאת מביתן אל הספרייה לאנגלית. שם הייתה לסלי מציבה את הטייפ על השולחן ומתיישבת דרוכה; נעמי עמדה לספר לה עוד פרק מילדותה האבודה בפולין. לסלי הייתה מקשיבה, שואלת שאלות ומנסה לדלות עוד ועוד פרטים של הסיפור הלא ייאמן שנגלל בפניה. כך עשו במשך יותר מחמש שנים, עד שהצטברה לה ערימה גדולה של קלטות ובהן סיפורים פזורים, קרעי זיכרון ותמונות שצריך לחברן בחוט. 

  

ההתחלה הייתה מקרית. לסלי כהן, אנתרופולוגית צעירה שעלתה מארצות הברית לפני כשלושים שנה, והגיעה לעין השופט, נשלחה ללמד אנגלית בכיתות היסוד בקיבוץ. ביום השואה באה נעמי קלסקי לבית הספר, כדי לספר לילדי הכיתה שבה למד בנה, מעט ממה שעבר עליה כילדה בשואה. בתחילת השיחה, מספרת לסלי, ביקשה נעמי מהילדים לחשוב על משהו מאוד מאוד עצוב שקרה להם. "רק תחשבו לעצמכם, אל תגידו כלום, ותבינו, שמה שקרה לי היה עוד יותר עצוב מזה". בקולה הרך סיפרה נעמי לילדים, איך בתוך פחות משנה איבדה אם ואב, את אחותה רוזה ואת אחיה התינוק עמנואל, ואף על פי שהייתה רק בת עשר הצליחה להישאר בחיים. "היה לי ברור מיד, כי זה הסיפור שהייתי רוצה לכתוב", אומרת לסלי. "האזנתי לה וחשבתי - היא יודעת לדבר ולרתק את שומעיה, אבל מישהו צריך לכתוב את הסיפור הזה. תמיד רציתי להיות סופרת והנה נתקלתי באישה עם סיפור חיים מופלא, שרציתי להפוך אותו לעבודת החיים שלי. אבל, בקושי ידעתי אז עברית, ולא הייתה בי החוצפה לבקש מנעמי לתת לי את הסיפור שלה, למה שתעשה זאת? לא ידעתי אם היא בכלל רוצה שמישהו יכתוב אותו. עברו שנים עד שהעזתי לפנות אליה".  

  

שבת בבוקר, ואנחנו יושבות סביב שולחן גדול בביתה הצנוע של נעמי בקיבוץ. אברהם, בעלה זה שישים שנה, מקשיב לנו כאילו הוא שומע את הסיפור בפעם הראשונה.  

  

איך הגבת כשלסלי באה אלייך עם הרעיון? 

"אני חושבת שנתתי לה חיבוק גדול".  

  

שנים רבות שתקה. בשנות החמישים לא רצה אף אחד בקיבוץ לשמוע סיפורי שואה. "וגם אנחנו רצינו לחיות חיים חדשים ולהעלים את העבר מילדינו", היא מסבירה. "אפילו לאברהם, שהוא עצמו ניצול שואה מלודז', לא סיפרתי את קורותיי, היו לנו דברים יותר חשובים לעשות אז". 

  

מתי נפתחת והתחלת לדבר? 

"זה היה אחרי משפט אייכמן. פתאום כולם החלו לגלות עניין במלחמה ובשואה. חברים בקיבוץ התחילו לשאול אותי שאלות. פעם אחת אפילו נסעתי לירושלים להיות נוכחת במשפט, ובדרך ראיתי אנשים צמודים לרדיו, מקשיבים לשידורים החיים משם. הבנתי שהגיע הזמן. מאז היא מרבה לבקר בבתי ספר, במחנות צבא ובקיבוצים ומספרת ומספרת. משנת 1987 היא גם מלווה קבוצות נוער שיוצאות לפולין. 

אני מניחה, שלא היה פשוט לחזור לשם. 

"שתיים-עשרה פעמים נסעתי לפולין עם משלחות, אבל יותר מכול אני זוכרת את הפעם הראשונה. לפני הנסיעה התהפכה לי הבטן, והרגשתי כאילו אני עומדת לעבור שוב את השואה. הלילה הראשון בוורשה היה נורא, אבל מאז אני רואה זאת כשליחות, כנדר, כדרך לזכור ולהזכיר את בני משפחתי". 

כמו ניצולי שואה רבים, גם נעמי שואלת את עצמה איך קרה שדווקא היא שרדה את התופת, בעוד שהאחרים לא הצליחו. אני שואלת אותה, אם היא מאמינה בגורל וביד המקרה. לסלי עונה במקומה. בכלל, הן כל הזמן מדברות יחד, משלימות זו את זו:  

 "הדברים שנעמי עברה הם אותם דברים שהרבה אנשים עברו, אבל איך היא עברה אותם, איך היא התייחסה אליהם, מה שהיא עשתה עם המציאות - זה מה שהופך את סיפורה למיוחד. כמו שכותב ויקטור פרנקל ב"אדם מחפש משמעות"- לא חשוב מה קורה לבן אדם, חשוב איך הוא מתייחס לזה. האישיות המיוחדת של נעמי היא שהצילה אותה.  

  

בימים אלה הופיע בהוצאת "מורשת" הספר "לכודה", שכתבה לסלי כהן מפיה של נעמי קלסקי, וזו עילת פגישתנו. הספר נכתב במקורו באנגלית, יצא לאור לפני כשלוש שנים, וזכה מאז לתפוצה רחבה  בארצות הברית. לסלי מרבה לנסוע ברחבי היבשת, להופיע ולקרוא קטעים מן הספר בפני קהלים מגוונים - בתי אבות, בתי ספר ומועדוני נוער ואפילו בתי סוהר - ונושאת את סיפורה של נעמי אליהם.  

  

"אני נתקלת בתגובות מאוד רגשיות ואוהדות במקומות שונים, למשל בבית סוהר לנערות אמריקאיות שאינן יהודיות, ולא ידעו דבר על השואה", היא מספרת.  

  

אגודת הידידים של בית לוחמי הגיטאות אימצה את הספר וממליצה עליו, בעיקר לבתי ספר. כמו כן, הוא זכה גם בכמה פרסים בארצות הברית.  

  

מתי תורגם הספר לעברית? 

"לקח לנו זמן למצוא מתרגמת טובה לעברית, כי נעמי מאוד קפדנית", מספרת לסלי, "היא בדקה כל פרק ופרק בנוסח האנגלי, ואף כי האנגלית שלה לא מושלמת, היא תיקנה, העירה ורק לאחר האישור שלה כתבתי את הנוסח הסופי". טוני נגל מדליה תרגמה את הספר לשביעות רצונן, והן פנו עם כתב היד למנהלת "מורשת", גרסיאלה בן דרור מרמות מנשה, שהחליטה מיד לפרסמו. דלית קוגן בן-חמו ממענית, המרכזת החדשה של ההוצאה לאור, אומרת, כי כבר לפני שנים הציבה לה ההוצאה מטרה - פרסום זיכרונות של ניצולי שואה חברי קיבוצים. "עד היום פרסמנו כ-150 ספרים, חלקם הגדול עדויות וזיכרונות. לעתים, עוברות שנים ארוכות עד שהניצולים מחליטים להעלות את סיפוריהם על הכתב, כמו במקרה של נעמי. "אפילו היום, כל כך הרבה שנים אחרי השואה, אנחנו עדיין מקבלים כתבי יד חדשים. כרגע יש לנו על השולחן כמה מהם, ואנחנו בוחנים אפשרות לפרסמם", היא מסבירה. לדברי בן דרור, מלבד "יד ושם", כל המוסדות להנצחת השואה ויתרו על ההוצאות לאור שלהם בשל אי הכדאיות הכלכלית, ולעומתם, מורשת רואה חשיבות עליונה בשימור ההוצאה ובפיתוחה, למרות המצוקה הכספית. "אנו ממשיכים לפרסם גם ספרי הגות ומחקר בנוסף ל"ילקוט מורשת", כתב העת הוותיק והמוערך למחקרים על השואה, היוצא לאור מאז שנות השישים, ובשבע השנים האחרונות מתפרסם גם באנגלית. המשך פרסומם של ספרי העדות האישיים חשוב לנו ביותר", היא מוסיפה, "זה כמעט הרגע האחרון לעשות זאת". 

  

לכתוב יחד 

תהליך היצירה המשותף, שחוו נעמי ולסלי במשך שנים ארוכות, חיבר אותן בקשרי ידידות אמיצה, למרות הבדלי הגיל והרקע שלהן.  

  

לסלי: "בתחילת השיחות שלנו לא ידענו מה ייצא מזה; לנעמי היה חשוב לספר, היא חשה שהיא משתחררת כך מנטל העבר, ואני עצמי נמשכתי אל הסיפור כבחבלי קסם". 

  

לאחר ששמעה את הדברים בצורה אקראית, החלה להוליך את נעמי בדרכים הפתלתלות של הזיכרון. היא התעכבה על כל שם שהזכירה נעמי, וביקשה ממנה לנסות להיזכר מתי ראתה את האדם בפעם הראשונה, איך הוא נראה, איפה זה היה, מה לבש, על מה דיברו? וכך, במפתיע, עלו מנבכי הזמן והשכחה פרטי פרטים גם מן הילדות המוקדמת שלה לפני המלחמה. פרטים על המשפחה, על השכונה, על העיר לבוב שבה גדלה, על האנשים שהקיפו את חייה. לסלי מביאה דוגמה שולית, לכאורה, המדגימה את הדרך שבה עבדו: אהבתי את הסיפור על כך שהלכה עם אמה בעיר, ורגליה הקטנות נתקעו שוב ושוב באבנים החלקלקות שבהן רוצפו הרחובות, והיא התקשתה לעמוד בקצב ההליכה של האם. בפולנית קוראים להן "גולגלות חתולים", אומרת נעמי. כך היו הדרכים אז, מותאמות לכרכרות ולסוסים, לא כמו כבישי האספלט של ימינו. "שאלתי אותה", אומרת לסלי, "לאן הלכה עם אמה, והיא נזכרה איך פעם אחת הלכה איתה לבעל הבית לבקש דחייה בתשלום שכר הדירה, שלא יכלה לעמוד בו והתחננה בפניו שייתן לה אורכה. זהו זיכרון ילדות מוקדם, המעיד על מצבה של המשפחה. רציתי להעביר בספר גם את רוח התקופה וגם את האירועים ההיסטוריים שעמדו ברקע קורותיה של ילדה יהודייה קטנה אחת. מי שכותב על השואה, יש לו אחריות לציבור קוראיו", ממשיכה לסלי. "כתבתי מתוך אחריות ודייקנות, רציתי להבין ולהסביר איך זה שהאנשים הפשוטים לא התערבו, לא עשו דבר כדי להפסיק את הזוועות". נעמי נכנסת לדבריה: "אני מתארת את הפליט שהגיע מקראקוב וסיפר מה קורה ליהודים. הוא כל כך רצה לשכנע את שומעיו שקורים דברים איומים, אך הם לא שמעו לו, לא רצו להאמין. ולהבדיל, גם כשהגענו לכאן לא רצו לשמוע אותנו".  

  

לסלי: "בעצם השתיקו אותה". 

  

הקיבוץ לא רצה לשמוע 

המוטיב הזה חוזר שוב ושוב בשיחה: הקיבוץ שלא רצה לשמוע. אברהם מתערב פתאום ואומר, "אני חייב לספר משהו, זה לוחץ עליי. כשנעמי עבדה בגן, לפעמים היא סיפרה לילדים על ילדה אחת שעברה סבל במלחמה; לא על עצמה דיברה, אלא בגוף שלישי, על ילדה אנונימית. האחראית על החינוך דאז קראה לה לשיחה ונזפה בה: איך את מעזה לספר סיפורי זוועה לילדים שלנו, את תהרסי אותם נפשית וגופנית!" ונעמי מוסיפה: "אמרתי למורה הזאת, שלא אנקוב בשמה, כי אלה לא סיפורי בלהות, אלא האמת לאמיתה, ואני מכירה ילדים שעברו את זה. עדיין חששתי לקחת את הסיפור על הכתפיים שלי, והתגובה שלה סתמה לי את הפה להרבה שנים".  

עד שבאה לסלי. 

  

הספר נפתח באגדה, שסיפרה האומנת הפולנייה זושקה לילדה הקטנה, אגדה אחת מיני רבות שליוו את נעמי, ששמה היה אז סוניה הבנשטרייט, במשך שנות נדודיה. לסלי שזרה את האגדה כחוט השני בסיפור העלילה הקשה, והעניקה לו בכך נופך קסום, כמעט דמיוני. ואכן, קשה להאמין איך ילדה בת עשר הצליחה לפרנס את עצמה ואת משפחתה בתושייה מופלאה, למכור מצרכים בשוק השחור, לשמור על אחיה התינוק ועל אחותה הקטנה, לאחר שהוריה נעלמו, לברוח מן הגטו אחרי שאיבדה גם אותם ולהישאר בחיים. נעמי התחזתה לילדה פולנייה שהוריה הוגלו לסיביר, ומצוידת בניירות מזויפים שהשיגה בדרך לא דרך, השכירה את עצמה לעבודות בית ומשק בכפרים פולניים, כשהיא מצליחה להתחמק מגברים חמדניים, מאיכרים חשדניים ומגרמנים מאיימים. "הרבה פעמים רציתי שיגיע כבר הקץ לבריחה ולהעמדת הפנים. היו רגעים שרציתי למות ולהצטרף אל בני משפחתי, אך תמיד גבר יצר החיים, ולפתע נפתחה דלת בלתי צפויה במקום שבו חשבתי שהכול כבר נעול", היא מספרת.  

  

ילדות אבודה 

נעמי זוכרת את השינויים המהירים שהתחוללו בחייהם לאחר כיבוש לבוב, ביוני 1941. השמועות על תפיסת יהודים ברחובות, על מעצרים ועל פוגרומים הפכו למציאות מוחשית, כשכמה מן השכנים שהכירה חזרו הביתה חבולים ומדממים, או גרוע מכך - נעלמו לפתע. כל חופשת הקיץ חיכתה בכיליון עיניים לתחילת הלימודים, אך כשהגיעה השעה התברר לה, כי כיהודייה, לא תוכל לחדש את לימודיה ועליה להישאר בבית. אמה, רחל הבנשטרייט, נעלמה ראשונה. יום אחד יצאה לעבודה ולא שבה. שמועות שונות על גורלה הגיעו במשך הימים והשבועות שלאחר מכן. אישה אחת אף טענה, כי ביכולתה לדאוג לה לבגדים חמים ולכסף, והמשפחה גייסה כל מה שיכלה כדי להשיג את המבוקש. יום אחד הופיעה אותה אישה ואמרה, כי הגרמנים דורשים 500 זלוטי כדי לשחרר את האם. זה היה סכום כסף עצום, אך המשפחה מכרה חפצי ערך והפקידה אותו בידי אותה אישה, אולגה שמה, בתקווה שאכן תצליח להביא לשחרורה של האם. אך לבסוף התברר, כי אולגה ניצלה את סבלה של המשפחה ואת תמימותה, וסחטה מהם את הכסף לעצמה. נעמי נותרה האחות הגדולה, והיא לקחה על עצמה לטפל באחיה התינוק ובאחותה הצעירה ממנה בשנתיים, כשהאב דועך מול עיניה בדיכאון ובחולי. הצורך להאכיל את המשפחה הכריח את נעמי להסתכן ולצאת לרחובות בניסיון להשיג מזון. זמן קצר אחרי היעלמה של האם, נפטר האב ישראל לנגד עיניה, מחולשה, מרעב וממחלה. הילדים נשארו יתומים, ונעמי הבינה שאין לה זמן להתאבל, אם היא רוצה לקיימם. לבד מן האבל על אובדן הוריה, הזיכרון הצורב מאותה תקופה הוא הרעב.  

  

"מפלצת הרעב, יצור בלתי נראה אך אלים ביותר, פלש לתוך גופי. אין לי כל דרך לברוח ממנה. גם כאשר אני אוכלת, היא מוצצת את האוכל שנכנס לבטני היישר אל גופה, ומשאירה אותי ריקה ומרוקנת... אני יודעת שאם לא אאכיל את המפלצת היא תהרוג אותי", היא כותבת בספר. מכאן ואילך היא ניסתה הכול - השכירה את עצמה לעבודה כמשרתת, מכרה וקנתה בשוק השחור, מצאה אנשים טובי לב שעזרו לה והצליחה להביא מעט אוכל לרוזה ולעמנואל. אלא שגם הם לא ניצלו. התינוק היה הבא להילקח מחייה, כשבית החולים שבו אושפז חוסל על ידי הגרמנים. אחריו נלקחה רוזה מן הבית באקציית ילדים שהתרחשה בגטו, בעת שנעמי הייתה במקום עבודתה. כך, היא נותרה לבדה בעולם מטורף, בלי לדעת מה יילד יום. גלגוליה הדרמטיים בשנתיים הבאות מתוארים בספר בשפה מינורית, המעבירה את כוחה ואת תושייתה של הגיבורה. 

  

לאחר תקופה ארוכה של מסחר בגטו ומחוצה לו, תוך שהיא מסתכנת יום יום בחציית גשרים, שערים ומעברים תת-קרקעיים, החליטה לעזוב. זוג פולני שהכירה הסתיר אותה ודאג להשיג לה ניירות מזויפים על שם סופיה זבורסקה, וסוניה הקטנה המציאה לעצמה סיפור כיסוי על הורים אנטי קומוניסטים, שהוגלו לסיביר בזמן השלטון הסובייטי. הפולנית הרהוטה שבפיה הצילה אותה לא פעם מחשד שהיא יהודייה. לבסוף, היא מצאה עבודה בבית משפחת בז'ושקביץ' הכפרית הרחק מלבוב, טיפלה שם בזוג תאומים, בן ובת, עבדה במשק ועשתה כל עבודה קשה. חיי הכפר היטיבו עמה - לפחות היה מה לאכול. היא הלכה עם המשפחה לכנסייה ולמדה את התפילות הנוצריות, כשכל הזמן היא עומדת על המשמר שמא תתגלה זהותה האמיתית. כך עשתה כמעט שנתיים, עד שביום אביב אחד, בהיותה בשדה, הרימה דפי נייר שהושלכו ממטוס שהנמיך טוס. בפתקים הכתובים פולנית נאמר, כי ועד הקהילה היהודית בלובלין מחפש ילדים יהודים ששרדו את המלחמה, ומזמין אותם למשרדו בלובלין. כך נודע לה שהמלחמה הסתיימה, אך היא עדיין חששה להזדהות כיהודייה. היא אמרה למעבידיה כי ברצונה לחזור לעיר הולדתה כדי לחפש את הוריה, ואם לא תמצא אותם - תחזור. כך הגיעה סוניה/נעמי לבית יתומים יהודי בלובלין, אחרי שהתברר לה כי אין סיכוי למצוא כל זכר למשפחתה ולמכריה. מתוך 110,000 יהודים שחיו בלבוב ערב המלחמה נותרו 600 בלבד. כשנה וחצי שהתה בבית היתומים, ואחר כך הצטרפה לקבוצת "חביבה רייק" בשומר הצעיר ועלתה ארצה. ב-1949 התיישב הגרעין, שכל חבריו היו ניצולי שואה, בעין השופט, ושנה לאחר מכן נישאה לאברהם קלסקי, שאף הוא איבד את משפחתו בפולין. 

  

בחזרה לחיים 

נעמי, אישה קטנת קומה ונעימת סבר, שהחיוך אינו מש משפתותיה, הקימה משפחה גדולה בעין השופט. יש לה ארבעה בנים, נכדים ועוד שני ילדי אולפן מאומצים אשר עמם ועם משפחותיהם היא שומרת על קשר הדוק וחם. מרבית שנותיה בקיבוץ עסקה בחינוך, אך זיכרונות הילדות לא הרפו. רק לאחר שהילדים גדלו, חזרה התלמידה המצטיינת לשעבר אל ספסל הלימודים ולמדה ספרנות.  

  

"תמיד אהבתי לקרוא", היא אומרת בעיניים נוצצות.  

  

ולא חשבת אף פעם לכתוב את זיכרונותייך?  

"מיד לאחר המלחמה כתבתי על פתקים. לא היה אז נייר, והייתי גוזרת את שולי העיתונים כדי לכתוב עליהם מה שזכרתי, אבל זה לא נשמר. אחר כך ניסיתי כמה פעמים, אך לא הצלחתי".  

  

לסלי כהן לא חזרה לעסוק באנתרופולוגיה, וגם לא הפכה לסופרת. שנים רבות היא מלמדת אנגלית - תחילה בבית הספר היסודי ובמוסד החינוכי, ואחר כך באורנים ובמכללת רופין, שם היא מלמדת עד היום. לפני כעשור פרסמה ספר שירים, ועבדה על הספר של נעמי למעלה משבע שנים. הספר נכתב בכמה וכמה נוסחים.  

  

"נתתי אותו לקריאה למורים ולילדים, וחזרתי ושכתבתי את הכתוב בעקבות הערותיהם". לבסוף, מצאה מוציא לאור אמריקאי לא יהודי, שהתאהב בסיפור והחליט לפרסמו. הוא שלח לה ארבעה עמודים צפופים של הערות והצעות לשיפור. "כל הערה שלו הייתה במקומה", היא מודה. "ביקשתי ממנו עוד חצי שנה כדי לתקן את כתב היד. השינוי העיקרי היה העברת הסיפור מגוף שלישי לגוף ראשון, כדי שהקוראים יוכלו להזדהות עם הדמות הדוברת. ואכן, הספר בנוסחו הסופי מסופר מפיה של הילדה נעמי/סוניה, המתארת את מה שעובר עליה בלשון הווה, כשהקורא נסחף יחד איתה, ותוהה במתח, האם וכיצד תצליח להיחלץ גם הפעם. 

  

"אל תפחדי", אומר לה הנער מן האגדות, "אני איתך באשר תלכי.../ זכרי את השיר: סובב סובב לו הגלגל / היאחזי באדמה היטב/ סובב סובב לו הגלגל / הנה הוא מתעופף... קראי לנו והקשיבי לקולנו בשעת צרה". "כך אעשה", אני מבטיחה לעצמי, "כך אעשה". ואכן כך עשתה וחצתה את המלחמה האיומה ההיא בזהות בדויה, בעבודה קשה ותוך סיכונים אין קץ. 

  

שישים וחמש שנים אחר כך אומרת נעמי: "לאחר פרסום הספר חשתי הקלה עצומה, כאילו השתחררתי ממשא שהכביד עליי כל החיים. אנשים שקראו אותו מתקשרים אליי, מדברים, שואלים, מחמיאים. אינני "לכודה" יותר בסיפורי העבר, אני אישה חופשייה. 

  

לסלי כהן, לכודה, סיפור הישרדותה של סוניה הבנשטרייט (נעמי קלסקי),  

מאנגלית, טוני נגל,  

הוצאת מורשת, 2010; הספר יצא בסיוע קרן חבצלת 

להזמנות moreshet2@tkz.co.il  

    

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial