מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יום עיון לציון 69 שנה לקריאת "כרוז המרד" בגטו וילנה

יום עיון לציון 69 שנה לקריאת "כרוז המרד" בגטו וילנה (הגדל)

הכרוז: יצאנו מהמטבח אחרת משנכנסנו אליו

נחמן גלבוע, שרה אוסצקי-לזר

 "הזמן הירוק", 6.1.2011

בליל הסילבסטר בווילנה, בשנת 1941, כאשר הגרמנים והליטאים חגגו עד שכרות, התאספו כמה מאות של צעירי תנועות הנוער במטבח הציבורי של הגטו, והאזינו בדממה דרוכה לכרוז שניסח אבא קובנר, ובפעם הראשונה הם הבינו באמת: פונאר זה מוות. ההבנה נאבקה עם האופי האנושי של התקווה. השתמשתי בנשק של מילה, כדי להסביר את האמת, אמר אבא קובנר במשפט אייכמן


יום שישי האחרון, ה-31 בדצמבר 2010, ערב חגיגות הסילבסטר, החזיר את ניצול השואה, ליטמן מור (מורבצ'יק), בן ה-93, לאותו ליל סילבסטר גורלי שבו נטל חלק בגטו וילנה. מור - יליד העיירה היהודית-הטיפוסית דויד-הורודוק, וחבר מחתרת פפ"או ("ארגון הפרטיזנים המאוחד"), שחבריה נמנו עם כל התנועות היהודיות בגטו - היה אחד מ-150 בני נוער ששמעו ב-31 בדצמבר 1941, בליל הסילבסטר, את חבר הנהגת השומר הצעיר, אבא קובנר, קורא את הכרוז "אל נלך כצאן לטבח". לא רבים מאותם בני נוער ומדריכיהם דאז נותרו בחיים, ועל כן היה חשוב לשמוע את עדותו של מור, ממקור ראשון, כפי שנמסרה ביום עיון מיוחד שארגן בית העדות מורשת בגבעת חביבה, במלאת 69 שנים להקראת הכרוז שנחרת כאבן דרך בתולדות ההתנגדות היהודית.


"ב-31 בדצמבר, 1941, אני הייתי בן 24", סיפר מור. "עמדתי על אחד הספסלים האחוריים במטבח הציבורי בניהולו של ניסן רזניק בגטו, ברחוב סטראשון 2, ושמעתי את קובנר מדבר ביידיש לפני בני נוער. הגיל הממוצע של הנוכחים באולם היה 18-30, אבל לנוער שם בגטו, בגיל 20-30, היה ניסיון חיים כמו שהיום יש לאדם בגיל 119".

לדברי מור, השתתפו בכינוס שבו הוקרא הכרוז חברי השוה"צ, הנוער הציוני, עקיבא ודרור-החלוץ הצעיר, ואילו אנשי בית"ר, הקומוניסטים, בונד ופועלי ציון לא היו נוכחים בו. אלה הצטרפו לתנועת ההתנגדות רק לאחר מכן, ב-21 בינואר 1941, בישיבה שהתקיימה בחדרו של נציג בית"ר, יוסף גלזמן, ובעקבותיה הוקמה רשמית המחתרת המאוחדת, הפפ"או.

  
"הכרוז הוקרא ביידיש", נזכר מור, ועל פי עדויות נוספות הוא הוקרא גם בעברית על ידי טוסיה אלטמן, גם היא חברת השומר הצעיר. "יידיש זו שפת האם שלי. כל מילה ששמעתי נקלטה בזיכרוני. לא היו הזמנות בכתב לאירוע זה. באותו זמן ההזמנה הייתה אישית מפה לאוזן. האסיפה הזאת, הכינוס הזה היה לא חוקי. לא רק לגבי הגרמנים, גם לגבי היודנראט. בחרו בתאריך זה - ליל הסילבסטר - כי חשבו, שבלילה הזה הליטאים והגרמנים ישתכרו ולא ישימו לב. בגטו אחרי השעה שבע-שמונה בערב היה עוצר. התכנסות של חמישה-שישה אנשים בלבד הייתה מעוררת סימן שאלה. התכנסות זו הייתה לא חוקית".

 

מור עדיין זוכר את השקט המוחלט שהשתרר באולם, כשאבא קובנר הקריא את הכרוז. "לא היו כיסאות, היו ספסלים. ביום החדר שימש כמטבח - היו מקבלים בו צלחת מרק - אבל היה יתרון אחד במטבח הזה, שהמנהל היה ניסן רזניק, מהמטה של המחתרת. במטבח היו מתאספים ועל יד צלחת המרק מחליפים דעות. מה היו הדעות? הדאגה לשרוד". רזניק, ציין מור, הנמצא כיום בבית מוגן בכפר סבא, הוא אחד היחידים ממטה המחתרת שעדיין נמצא איתנו.

מור הגיע לווילנה מעיירת הולדתו במטרה לעלות לפלסטינה. הייתה לו ויזה אישית של הקונסול סוגיהרה מיפן, שבעזרתה קיווה לעלות לארץ כפי שעשו רבים מכל התנועות. כשבאו הרוסים לווילנה, הם הוציאו את כל התנועות הציוניות מחוץ לחוק. כשהגרמנים הגיעו לעיר כבר הייתה מחתרת של כל התנועות הציוניות - קואורדינציה. "היה תיאום בין התנועות הציוניות", סיפר מור, "ולכן, כשהתאספנו בסטראשון 2 במטבח, זה לא היה דבר יש מאין. קובנר הקריא את הכרוז כאיש הקואורדינציה. זה הייחוד של וילנה - הייתה מחתרת אחת מאוחדת וב-21 בינואר קראו לה פפ"או. אני הייתי מראשוני המחתרת, אבל לא מבכירי המחתרת. קיבלתי את העדכונים מחברים בכירים יותר שהכרתי אישית, ובהם מרדכי טננבוים, אדק בורקאס, סלומון אנטין ועוד. היה ויכוח בתוך הקואורדינציה, אם לעבור מערבה לביאליסטוק, לוורשה, שם לא ירו ביהודים".


הורידו את כצאן לטבח מהלקסיקון

הוא נזכר, איך לפני שנכנס לגטו אמר לו גוי אחד: "אתה יודע, כל לילה יורים ביהודים". "איך אפשר להאמין בזה?" שחזר מור את תגובתו באותם ימים "כשבאנו לגטו, אנו אנשי המחתרת כאילו, ידענו שיורים. ידענו שפונאר זה מוות, אבל זה לא נכנס לתודעה שלנו קודם. באותו לילה, אותו ערב של הקראת הכרוז, זה נכנס לתודעה שלנו. פונאר זה מוות, זה מה שנחרת בתודעה שלי ושל כל אלה שהיו שם. היה שקט, יצאנו מהמטבח אחרת משנכנסנו אליו. מה הייתה התמצית של הכרוז? התגוננות, ובמקום למות בפונאר - למות בגטו. למה להתאמץ וללכת עד פונאר? בגטו יותר קל למות. ואם כבר למות בגטו, למה לא להתגונן?" סיכם מור.


חוקרת השואה, פרופסור דינה פורת, התייחסה בכנס לרקע לכתיבת הכרוז ולתיאור המצב שהביא לכתיבתו. "יש הרגשה", אמרה פורת, "שזה לגמרי ברור שכרוז כזה צריך היה להיכתב בזמן שנכתב, הכרח המציאות. ברור שלא צריך היה ללכת כצאן לטבח, שחלקו האחרון של הכרוז - להתגונן, הוא הדבר הברור מאליו. אבל זה לא היה ככה. אם מבינים את הרקע, הגדולה של הכרוז מתחזקת".

בהתייחסה לכותרת הכרוז - אל נלך כצאן לטבח - ציינה פורת, כי הביטוי הזה נתפס במשך שנים רבות בארץ, כאילו הוא מילת גינוי ליהודי אירופה, שרובם המכריע לא לחם. "אבל רובם לא יכול היה ללחום בשום צורה", הדגישה פורת והזכירה, שרוב עמי אירופה שהיו תחת הכיבוש הנאצי - גם הם לא לחמו. "בשביל הפרופורציה: ביוני 1941, עם פלישת גרמניה לברית המועצות, נשבו בפקודת הנאצים למעלה מחמישה מיליון חיילים רוסים, גברים, לא נשים וילדים בגטאות, אלא גברים, חלקם הגדול עם נשק. מתוכם הגרמנים רצחו שלושה ורבע מיליון בדרכים נוראות. קצת פרופורציה והבנה של התקופה נדרשות, כשבאים להגיד ליהודי אירופה שהם הלכו כצאן לטבח. תורידו את כצאן לטבח מהלקסיקון. קובנר כתב זאת מתוך שותפות גורל".

פורת תיארה את הרקע לכתיבתו של הכרוז, בלשון הווה, כשהיא מפרטת את האירועים על פי סדר התרחשותם. "מדובר בלילה של הסילבסטר, 1 בינואר 1942. המחתרת נולדת שלושה שבועות לאחר מכן. קובנר לא מבחין בין מחתרת לבין הציבור, כי מחתרת איננה. הוא מדבר לציבור. הוא איש וילנה, שכואב את כאב הירצחה של יהדות ליטא על ידי הליטאים שעשו את רוב המלאכה. לכן שם כותרת "כצאן לטבח"; הוא מדבר על מצב קיומי ולא על גנאי. זהו ביטוי תנ"כי. נמצא בתפילות. איזשהו מבחן של העם היהודי כלפי אלוהיו במסורת. יהודים נהרגים כי הם יהודים. קובנר רואה את המצב האחר. בימי הביניים הייתה אפשרות לבחור - להתנצר ולהציל עצמך, כאן אין בחירה. תורת הגזע לא אפשרה שינוי. יהודי - אין לשנות גורלו. הגרמנים מתכוונים להרוג את כולם. כך צריך לפרש את הכותרת - מצב קיומי אך שונה מההיסטוריה הקודמת. הקריאה ליהודים, משמעה - לא צריך להמשיך עם זה, יש להתגונן".

 הבנה הדרגתית

פורת סיפרה לקהל המרותק, רובו חברי השומר הצעיר וכמה חברי הנוער העובד, כי קובנר במשפט אייכמן חשב איך להעביר לציבור בישראל מה היה 20 שנה קודם לכן, ב-1941, כשלקהל ברור שהייתה שואה ונרצחו שישה מיליון יהודים. "עובדת קיומה של השואה ברורה. אבל ב-41' זה לא ככה. ביוני התרחשה הפלישה הגרמנית לליטא. הרצח מתחיל מול יהדות ליטא. איך לוקח בחור בן 23 את החוצפה להודיע לגטו, שהיטלר זומם להשמיד את יהדות אירופה כולה? אנו בתחילת תהליך הרצח, מאין אתה יודע?


"יש להבין את התהליך שהוביל לכתיבת הכרוז. הגרמנים כבשו, התחילו ברצח יהודי קובנה ואז וילנה ועיירות הסביבה. בהתחלה חברי כלל תנועות הנוער - כל מי שהיה בגטו וילנה - שאלו עצמם מה קורה? לאן נעלמים היהודים? ניתנה שורה של תשובות: גרמניה יצאה למלחמת חורמה נגד ברית המועצות - הארים מול הסלאבים. ואם זה כך, היהודים שהיו קומוניסטים נענשים ראשונים. אבל רואים שהגטו מתמעט, אנשים הולכים... בכרוז כתוב: 'הסירו מעיניכם את האשליה'. אדם חי גם על תקווה. קובנר מבין שעדיין אנשים מקווים שמי שיצא מהגטו עוד יחזור. לגרמנים הייתה מכונת הטעיה שלמה. היום זה ברור לנו שהאנשים נרצחו, אבל אז זה לא היה ברור שמישהו החליט להרוג את כולם. לא מתקבל על הדעת. לכן הרעיון שיש איזושהי תוכנית הרג מחלחל לאט. שולחים בחורות לבדוק מה קורה במקומות אחרים. הן חוזרות ואומרות שהורגים גם במקומות אחרים. בחודשים ספורים יולי-אוגוסט-ספטמבר 1941, אז כבר נכנסים לגטו; באוקטובר הורגים פחות, ובנובמבר עוד פחות. לכן צריך לקחת בחשבון, שמציאות הזמן היא הבנה הדרגתית של מציאות שלא הייתה קודם לכן".


פורת הזכירה שרצח עם תמיד היה, אבל על רקע צבאי או סביב כיבוש שטחים. "פה לא הייתה שום סיבה מעשית לרצח. לכן ההבנה של הדבר אטית, הדרגתית ומתוך התנגדות פנימית - זה לא ייתכן! כל תנועות הנוער ואנשי מפלגות שעדיין נשארו נפגשים. כל אחד נפגש עם החברה שלו. כיוון שאין טעם שכל אחד יפעל לחוד, מייסדים מטבח חלוצים, ובו מדברים על מה שקורה. האשליה הולכת ומתערערת.


כ-30 איש בני תנועות שונות, ביניהם קובנר, מתחבאים במנזר מחוץ לגטו. מגיעים למסקנה. נקודת השבירה של האשליה הייתה כשהגרמנים חילקו תעודות צהובות - לעבודה. זו הייתה נקודת מפנה. שואלים, מה עם אלה שאין להם תעודות עבודה?


"חושבים מה לעשות. מתוך החשיבה הזו נולד הכרוז. רזניק אמר שאלו שנשארו בגטו שולחים לקובנר במנזר בקשה שיכתוב את הכרוז - כי הוא כותב טוב. לא מצאתי שהייתה שליחות כזו. קובנר לא היה צריך שיבקשו ממנו לכתוב.


מינואר 1942 ועד קיץ 1943 ה-20 אלף שבגטו נשארו עדיין בחיים. המחתרת קמה שלושה שבועות אחרי הכרוז ועומדת בניגוד לגטו, כי הגטו מרגיש בטוח. זמן רגיעה של כשנה וחצי. אנשים מקווים. לכן המחתרת, שאומרת שהיטלר זמם להשמיד את יהדות אירופה ובואו נתנגד - עומדת בניגוד לדעת הגטו. היא מוסתרת, לא ידוע עליה עד קיץ 1943.


לכן, כששאלו את קובנר בארץ - איך לוקח על עצמו בחור בן 23 את האחריות להודיע שכל יהדות אירופה עומדת בפני כיליון ואין ברירה אלא התנגדות? הוא אמר: הכרוז היה בבחינת קריאת קרב לעומדים בפני המוות. השתמשתי בנשק של מילה, לומר את האמת הכי אכזרית ולא את האמת הכי צודקת".


האמת הכי אכזרית

לדברי פורת, הדברים הנחרצים היו נשק של מילים. "הם הרגישו - לא ידעו את המצב. זה הבדל עצום. לא היה להם מודיעין או ידיעות. צריכים לשכנע אחד את השני. הולכים ושוקלים מה לעשות. החבורה שהייתה במנזר הייתה יכולה להינצל. אם המנזר התחננה בפניהם לא לחזור לגטו. בכל זאת הם חוזרים, כי תנועת נוער זה שייכות, ערכים. אבל הם לא היו חייבים לחזור. בדצמבר יש ישיבה של שרידי השומר הצעיר. הם עוד מתווכחים ביניהם. זו לא החלטה מובנת מאליה, הכרוז הזה, הוא גם לא מתקבל במקומות אחרים - בוורשה, למשל. בוורשה אומרים - אצלנו זה לא יהיה, אנחנו לב אירופה. בעיתונות תנועות הנוער והמחתרת לא מדפיסים את הכרוז. הם לא מאמינים לו. גם בביאליסטוק - גטו עובד - לא חשבו שזה יקרה.


"מה שהיום מובן מאליו, ויש לנו החוצפה לשפוט במבט לאחור - לא היה מובן מאליו. ההבנה הייתה הדרגתית, ולא מפלגתית. גם בארץ לא הבינו את המצב כמו שהיה. ההבנה נאבקה עם האופי האנושי של תקווה. לכן, דווקא הגדולה של הכרוז הוא בניסוח של אבא קובנר. הוא אף פעם לא אמר 'אני הבנתי ראשון', הוא אמר - אנחנו. הוא לקח על עצמו דבר אחד - הניסוח, וזה נכון. הוא מנסח בכוחה של מילה.


דווקא לכן הכתיבה הנחרצת הזו היא הגדולה שנזקפת לזכותו".


ליטמן מור, העד שנותר מליל הקראת הכרוז, בירך את היוזמים של הכנס בגבעת חביבה על כך שבהזמנה לאירוע הם כתבו "כרוז המרד". היה חשוב לו לציין שבווילנה היה מרד, ומווילנה יצאו אנשי תנועות הנוער להילחם כפרטיזנים.


"אני מודה לכם, שאחרי 69 שנים זכיתי להופיע כאן ולתת את העדות", סיכם מור. "בדמיון הפרוע באותו ליל סילבסטר לא יכולתי לדמיין שאהיה פה, ואספר לכם על קורותיו של אותו לילה גורלי".

 

לכתבה בעתון "הזמן הירוק".

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial