מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

יום עיון לציון עשרים שנה ל"ילקוט מורשת"

יום עיון לציון עשרים שנה ל"ילקוט מורשת" (הגדל)

מתוך: ילקוט מורשת, 37, יוני 1984 

 

יום עיון לציון עשרים שנה ל"ילקוט מורשת" 

 

תרומת "ילקוט מורשת" לחקר השואה - יום עיון ב"בית התפוצות" 

 

במלאות עשרים שנה להופעתו של "ילקוט מורשת" נערך ב"בית התפוצות" ביום 30.1.1984 יום עיון לציון המאורע. הדיון נערך על ידי בית העדות על שם מרדכי אנילביץ', בשיתוף עם המכון ליהדות זמננו שעל יד האוניברסיטה העברית בירושלים ועם האוניברסיטה של תל אביב. 

 

הדיון נסב על שני נושאים עיקריים: 

א) תרומת "ילקוט מורשת" לתיעוד, לעדות, לחקר השואה ולהנחלתה; 

ב) היבטים וזרמים בחקר השואה. 

 

יהודה טובין, שפתח את יום העיון מטעם מערכת "ילקוט מורשת", ציין את התופעה כי חברי המערכת הראשונים של ה"ילקוט" (אבא קובנר, יהודה באואר, ישראל גוטמן) לא הציגו את עצמם בגליון הראשון וגם לא פרסמו "דבר מערכת". מסתבר כי אף לא היה צורך בכך – עיצובו של ה"ילקוט", על מדוריו השונים: עדות, תיעוד, מחקר, הגות ומדור "ספרים" מפעם לפעם – נתן למעיֵין, לתלמיד ולכל קורא אחר תמונה כוללת על תקופת השואה. 

גם הצטרפותם למערכת של מרדכי אמיתי, שלום חולבסקי, רוז'קה קורצ'אק ויהודה טובין לא שינתה את מהותו ואופיו של "ילקוט מורשת" ושלושים ושישה הגליונות רבי הכמות והאיכות יכולים להעיד על הקו הרצוף בהנחלת מורשת ימי השואה לעם בישראל. 

אנחנו סוברים כי אין דרך טובה יותר מאשר עדות ישירה של האדם היהודי שהיה שם – הילד המחפש אמצעים ואפשרויות להתקיים, האב המתייסר בגיטו, המסתתר מפני עין נוצרית שמסביב, האסיר במחנות המוות, איש המחתרת לוחם הגיטאות והפרטיזן ביערות – הם אלה שמצליחים להביא אלינו לא רק עובדות, אלא גם את התחושה ואת האימה של הימים ההם. 

את דבריהם משלימים אנשי המחקר, המתבססים על גישות מדעיות, על תיעוד מקורי ועל איסוף עדויות והשוואתם. החוקרים מנסים לגלות עובדות בלתי ידועות, לתאר תהליכים של קבלת החלטות והעברתן לביצוע. 

צירוף זה של אנשי-מדע ועדים – שלפעמים אלה אותם אנשים עצמם – יחד עם דברי ההגות של אנשי רוח, אנשים שאכפת להם – מצליחים לתת תהודה מתאימה למה שעבר על עולם יהודי, עולם של מיליונים, באותן שנים איומות. 

יהודה טובין הביע הרהורים לגבי העתיד. ובקשר לכך עמד על שתי בעיות עיקריות: 

א) בעיית החומר – תיקי המערכת גדושים בכתבי יד, עד כדי כך שאפשר לפרסם גם שלושה-ארבעה "ילקוטים" בכל שנה;  ב) התפוצה – אמנם "ילקוט מורשת" מגיע לרבים בתנועה הקיבוצית, הוא מקובל באוניברסיטאות (גם בארצות הברית), אבל לעומת זאת אין תפוצתו רבה בקרב הדור הצעיר – הן בבתי הספר והן בקיבוצים. המשימה המתחייבת היא, אם כן, לעשות ש"ילקוט מורשת" יהיה נחלת רבים בדור הצעיר. 

            יהושע כהן, איש שדה בוקר, היה פֶּה לבני הארץ, לאלה שלא ידעו את השואה על בשרם, אך חשים מעורבות אישית למה שקרה לאחיהם, לעמם: 

"כשאני חושב על 'ילקוט מורשת' אני רואה לנגד עיני את המרתף שהוא מעין בונקר, בו שוכנת 'מורשת', בית העדות על שם מרדכי אנילביץ'. מכאן יוצא דבר המחתרת והמרד של הימים ההם והוא מופץ ברבים. קיימת אחוות לוחמים, זו שעוברת גבולות ושכבות גיאולוגיות שונות. מרטין בובר אמר: 'חברה איננה מקיפה רק את האנשים החיים היום, אלא גם את אלה שהיו בעבר, ואת אלה שיהיו בעתיד'. הדבר המרכזי העולה מן ה'בונקר' הוא הדבר המרכזי במרד הגיטאות: לתת תשובה ליסוד קיומי מעבר לחייו של היחיד. מורדי גיטו ורשה מרדו למען 'כמה שורות בהיסטוריה', אך גם זה בעל משמעות. כשאני עולה למצדה אני לוקח עמי לא רק את ספרו של פלאביוס, אלא גם את ספרו של שלום חולבסקי". 

            פרופסור דניאל קארפי דן בנושא השינויים שחלו בהיסטוריוגרפיה של בעיית ה"יודנראטים" ועמד על האסכולות השונות בהתייחסות לבעיה – משלילה כוללנית, שמבטאיה העיקריים הם אנשי המחתרת מחד וההיסטוריונים בלומנטל, הילברג וארנדא מאידך – ועד לאלה הרואים ביודנראטים את אחת הזירות בהן התנהל מאבק על קיום יהודי בשואה. בהקשר זה הפנה המרצה את המתעניינים אל החומר ההיסטוריוגרפי הרב הגלום בגליונות "ילקוט מורשת", המעיד על התפתחות המחקר ההיסטוריוגרפי בנושא השואה. 

            פרופסור יהודה באואר ציין בראשית דבריו כי גם האכסניה, בית התפוצות, וגם נושא יום העיון, “ילקוט מורשת", הם רעיונותיו של אבא קובנר.  

פרופסור באואר עמד על בעיות שונות המתעוררות ביחס לשואה – האם רצח היהודים היה פרי תיכנון מראש ל"פתרון סופי" או שהיה תהליך פונקציונליסטי, כתוצאה ממשטר נאצי? והוא מגיע למסקנה שזהו ויכוח סרק. אך קיימות, כמובן, עוד בעיות רבות: מדוע לא התנגדו – לא רק יהודים, בעיקר לא-יהודים! - ואיך זה פעל? מה עשו בנות הברית? ועוד הרבה תעלומות – וכל זה דורש חקר ועיון. 

            פרופסור ישראל גוטמן עמד על חלקו של "ילקוט מורשת" בכתיבת ההיסטוריה של השואה ועמד על תפקידי המחקר ההיסטורי. במהלך הרצאתו ניסה לאתר נקודות בולטות הדורשות העמקה של המחקר, בעיקר בבעיות ההתנגדות והלחימה במחנות ובגיטאות. 

            דוקטור דינה פורת דנה על היישוב העברי בארץ ישראל והתייחסותו לשואת יהודי אירופה ומה עשה להצלתם. הרצאתה נחלקה לשלושה:  א) הקושי במקורות, דעות קדומות ורגישות הנושא;  ב) הבעיה כפי שהיא מצטיירת בתקופות שונות: עד סוף 1942, עד אפריל 1943, עד מאי 1944, ימי שארית הפליטה;  ג) מערכת הבעיות: הבנת המצב, האפשרות לפעול, מרכזיותה של ארץ ישראל בחיי העם, יחסי היישוב עם מעצמות הברית. 

 

 

התוועדות במשכן נשיאי ישראל 

בצהרי יום ה-5 במארס 1984 נתכנסו במשכן נשיאי ישראל כשלושה מניינים של נציגי חוג "מורשת", בית העדות על שם מרדכי אנילביץ', למיפגש עם הנשיא מר חיים הרצוג – לציון עשרים שנה להופעת "ילקוט מורשת". 

            חייקה גרוסמן פתחה את המיפגש, ובפנותה אל הנשיא ציינה את העובדה כי רוב היושבים פה הם כאלה ששרדו מהשואה ואף נטלו חלק במלחמה, איש-איש במקומו, במצב של ניתוק אישי מן החברים וריחוק גיאוגרפי ממחוז הכיסופים וממרכז ההנהגה. מאז בואם ארצה מתרכזים חברי חוג "מורשת", בית עדות שעל שם מרדכי אנילביץ', בחיפוש אחר פשר הדברים שאירעו בשואה; הם מבקשים לחקור את מה שאירע, לתעד את המעשים ולהנחיל את ידע העובדות הנוראות לדורות הבאים. חייקה הדגישה, כי את ההיסטוריה עושים פעמיים: פעם אחת – כאשר עושים אותה; ופעם שניה – כאשר כותבים אותה. נשאלנו, אמרה, מדוע "ילקוט מורשת" אינו משותף לכל התנועה הקיבוצית. והתשובה היא כי אכן ניסינו לאחד את המוסדות המטפלים בנושא, אף שעדיין לא ברור אם הנצחה משותפת אכן תבטיח יותר אמת. 

סיפרה חייקה גרוסמן כי נשאלה פעם על ידי חוקרת צעירה, והשאלה היא שאלה יסודית, בשורש הדברים: איך קרה הדבר שאתם, שיצאתם מהגיטאות, לא עשיתי מהפכה בתנועתכם ולא תבעתם תשובה? מדוע לא שותפתם בהנהגה? בתשובתה לחוקרת ציטטה חייקה את תשובתו של אנטק צוקרמן לאותה השאלה: “לעשות מהפכה במנהיגות בארץ, זה כמו לאבד שוב את המשפחה"... 

            רוז'קה קורצ'אק, שדיברה אחרי חייקה גרוסמן, ציינה כי כאשר התברר ש"ילקוט מורשת" הגיע ליום הולדתו העשרים, חיפשה מערכת ה"ילקוט" צורת ביטוי לציון המאורע. שזהו אמנם מאורע – איש לא פיקפק. כתב-עת שאינו עוסק באקטואליה, אינו רודף סנסציות ומוקדש לנושא הכבד הזה – ובכל זאת מופיע במשך עשרים שנה ברציפות, מגיע לציבור מגוון וזוכה באהדה והערכה – זקוק להרבה ברכות וראוי לציון.  

ומהו המקום הראוי יותר לציין מאורע זה מאשר משכן נשיאי ישראל? - שָאלה. 

ייחודו של ה"ילקוט" – המשיכה רוז'קה קורצ'אק – הוא באופיו, בצורת חלוקתו למדורים – בהיותו גם תעודה, גם עדות אישית וגם מחקר היסטורי. 

החלוקה הזו והשילוב הזה בין החוויה האישית והזכרון הפרטי לבין פרקי יומן שנכתבו בשעת ההתרחשות ונשתמרו – נשמרים בקפדנות עד היום הזה. כך נשמר השילוב בין סיפורו של היחיד לבין המחקר, המנסה להצביע על הכללי והאופייני, האוסף פירורים-פירורים מן התעודות והעדויות. דברי המחקר המתרפסמים ב"ילקוט מורשת" מלווים בהארות ובהערות של מיטב חוקרי התקופה. 

חשיבותם של היומנים וקטעי היומנים שפירסמנו ב"ילקוט" אינה רק בכך שהם הותירו זכר לאדם יהודי, שם לנערה צעירה, זכרון לאיש שהיתה לו ביוגרפיה משלו ומשפחה ושם וכתובת – אפשר שעיקר חשיבותם הוא דווקא בכך, שעם בני אדם אלה אפשר להזדהות, דרך התבטאותם האישית האותנטית אפשר להבין בצורה מוחשית יותר את האסון הלאומי, לדעת מה אבד לנו. 

אל היומנים שמחבריהם ניספו נוספים עדויותיהם וסיפוריהם של הניצולים. המעלעל בדפי ה"ילקוטים" ימצא בהם עדויות של מורדי טרבלינקה ושל בורחים מאושוויץ, סיפורי פרטיזנים מיערות ליטא ורוסיה, מסלובקיה ומיוגוסלביה, דברים של ראשי תנועת ההתנגדות היהודית, מורדי הגיטאות ואנשי המחתרות; וכן שורה של מונוגרפיות על אישים והם מראשי תנועת ההתנגדות שנפלו. 

ואשר למחקר, לעיון ולהגות – נראה לנו שאין כמעט בעיה אנושית, לאומית, רוחנית או מוסרית, שהתעוררה בימי השואה ושהשואה עוררה, שלא מצאה את ביטויה ב"ילקוט". 

מותר לנו ,איפוא, לומר ששלושים ושש חוברות "ילקוט מורשת" שהופיעו עד כה מהוות מפעל אנציקלופדי מיוחד בנושא זה, שהינו מקור בלתי-נדלה של ידע, מידע והגות. שום תלמיד וסטודנט אינו יכול, לפי דעתנו, להשלים את לימודיו בנושא השואה ולהעמיק בו – בלי להיעזר בחומר שהצטבר כאן; אולם לא פחות מהם – גם חוקרים והיסטוריונים בהווה ובעתיד יזדקקו לו. 

בדבריה אל הנשיא, ציינה רוז'קה קו ייחודי נוסף: אף על פי ש"ילקוט מורשת" יוצא לאור בתמיכה המלאה של "הקיבוץ הארצי" ושל קרן "חבצלת" – אין ה"ילקוט" במה סגורה; הוא רחוק מאד מלהיות מה שנקרא "כתב-עת תנועתי". בין דפיו אפשר למצוא מאמרים ודברי-הגות של אנשים כאלכסנדר דונט, כמשה אונא וכאלכסנדר קורמן – המתחבטים בשאלות של קיומיות ואמונה בתקופת השואה, וכן דברי מחקר של חוקרים והיסטוריונים מכל האוניברסיטאות בארץ ואף רבים מחוץ לארץ. 

ולבסוף – אמרה רוז'קה קורצ'אק – רצוני לציין ייחוד נוסף, שלישי במספר. הוא נוגע להרכב האישי של המערכת, אליה הצטרפו במשך הזמן גם שלום חולבסקי וחברנו יהודה טובין, העורך הראשי של "ילקוט מורשת" בשנים האחרונות. המאפיין חבורה זו – שיש ביניהם הן מבכירי החוקרים של התקופה הנידונה והן מראשי לוחמי הגיטאות והפרטיזנים היהודים (אחדים מהם נושאים בשני כתרים אלה גם יחד!...). 

האחריות ההיסטורית אשר הדריכה את האחרונים בכל דרכם ופועלם בימי השואה, היא אשר מלווה אותם בנסיונם הקשה כל כך להנחיל את מורשת ימי השואה לעם ולדורות. 

            נשא דברים גם שלום חולבסקי, מחברי המערכת הפעילים של "ילקוט מורשת"; לצערנו מבצר מאיתנו להביא כאן את פרטי דבריו. הוא הדגיש בדבריו את ערכה ומשמעותה המיוחדת של העדות האישית, בהביאו שתי דוגמאות לכך:  א) סיפורה הכולל של קהילת טוצ'ין;  ב) סיפורו האישי המזעזע בפשטותו של הפרטיזן דוד אפשטיין. 

            אבא קובנר, שהיה אחרון הדוברים אל הנשיא חיים הרצוג, פתח בכבוד הנשיא וידידי "ילקוט מורשת" ואמר:  

מרבים היום לעסוק בשאלת ההצלה בתקופה הנאצית. שוב ושוב הופכים בבעיה המציקה: מה עשו ומה יכלו לעשות ולא עשו ההנהגה הציונית והיישוב בארץ בימים ההם? ולא במחקר אחד ולא רק במאמרים בעיתונות דנים בכך, גם בסימפוזיונים של ערבי-שבת דשים ודשים בבעיה. מודה אני ומתוודה, כי העיסוק הזה מעלה בי תחושה משונה של תלישות אזוב מכותל חָרֵב. אותי מעניין העבר ולא באשר הוא עבר, אלא במה שיש בו חומרים לבניין חיים יהודיים עתידיים. ולחיים יהודיים עתידיים חיוני מכל גיבושה של תודעה קיבוצית שניזונה מחוויה היסטורית משותפת, חוויה שכוחה יפה מעבר לזמנה. 

לעתים מזדמנים אצלי אורחים מהגולה, מחנכים או עסקני חינוך בארצותיהם, ששואלים לתגובתי למגמה הגוברת היום בתפוצות להקדיש תשומת לב יתרה לקהילה המקומית, לחייה וצרכיה. אני משיב להם בפשטות, כי הדבר טוב ויפה בעיני, בתנאי שהקו החינוכי, הנראה לכאורה כקו ישר, חייב לעבור שתי נקודות: האחת – השואה, השניה – זו ישראל. האחת היא בחוף החידלון, ומנגד – חוף התקומה. ואין – אני אומר לידידי מן התפוצות – אין שום משמעות להוויה קהילתית באשר היא יהודית ללא התייחסות אינטנסיבית אל שתי נקודות המפנה המכריעות בתולדות העם היהודי בדורותינו ושמא בכל הדורות. 

במיפגשים מקבילים עם מחנכים בישראל אני נוהג להשיב על שאלת המסר החינוכי באותה תשובה בתוספת פן נוסף, היא הנקודה השלישית: ההתייחסות של הישראלי לעם בתפוצות, כפריפריה יהודית בהווה. 

לא אחדש לכם הרבה, אם אומר ששלוש הנקודות, כבחינות רעיוניות, אינן זוכות לתשומת לב רבה במערכת הפדגוגית שלנו, ושלושתן מצויות בדרגות שונות של פיחות. בעבר הלא-רחוק היתה "ישראל" כנושא – כה מובנת מאליה, שהנושא לא זכה עוד להתחדשות המחשבה והמתודיקה והותיר בּוּרוּת מדהימה בכל הקשור בידיעת הארץ, תולדותיה ואהבתה.  

היחס אל יהודים חיים מעבר לים, מחוץ לדיאלוגים, מוצלחים או מאולצים, לכמה עשרות סטודנטים מכאן ומשם, נערכים אחת לשנה או לשנתיים, - הוא בדרך כלל יחס השואף לאפס. חמור מזה ואמביוולנטי הוא היחס לסיפור השואה. 

אמרתי "סיפור" בשביל ההמשך המתבקש – של מי הסיפור? מסיאטל שבארצות הברית ועד מלבורן באוסטרליה, מקורדובה בארגנטינה ועד סלוניקי ואנטוורפן, לא תמצא קהל יהודי שלמִשמע קורות השואה יגיב במנוד-כתף של ניכור כלפי עצם שייכותו למה-שקרה-שם. ואילו כאן, במדינת היהודים, אתה עלול להיתקל בנתק חווייתי ואינטלקטואלי כיוון שהוא "סיפור של אשכנזים", ולעניין זה גם סלוניקי היא אשכנז.  

אתה עלול גם להיתקל ביחס של אדישות ואפילו דחיה-מדעת מצד אחר, ומפתיע לכאורה, מצד אינטליגנציה ישראלית, רדיקלית או פסבדו-מהפכנית, שנוקטת דרך חשיבה של סימטריה גסה, לאמור: מי ש"עוסק בשואה" בורח מהתמודדות עם בעיות השעה, ובמקום טיפוח ערכים הומניים הוא מעודד זכרי שנאה ודחפי לאומנות שובינית. 

שימו לב למפת הפובליציסטיקה, ההגות והביקורת הספרותית בישראל ותיווכחו. מקרב אנשים אלה באים מורים ומחנכים רבי-השפעה על מיטב הנוער בזמננו. וישנו עוד ציבור גדול שאטום כמעט הרמטית ללימוד תולדות השואה והוא עולם הישיבות של הזרם החרדי המרכזי, כאן ובגולה. להם ישנה באמת בעיה קשה, כי לא פשוט הוא להתמודד תיאולוגית עם פרשת החורבן הזה. 

הנה כי כן, איתרע לנו הפרדוקס הנורא, שהשואה כגורם מלכד את שארית העם היהודי, נעשית דווקא במדינת היהודים לגורם קונטראטטרסלי, מביך ומרתיע רבים וטובים. חוששני, כי אחת האינדיקציות למשבר הרוחני שבו נקלעה החברה הישראלית היא שבירת התחושה כי שואת יהודי אירופה היא ביטוי לגורל יהודי משותף בכל אתר ואתר לכל משפחות היהודים באשר יהיו שם. 

שבירת התחושה הזאת היא תוצר ישיר של תת-תרבות שִבטית שאנו מטפחים כאן ועכשיו, מתוך שיכחה עצמית נואלת. האם אנו, המחוברים למפעל "ילקוט מורשת", אכן דומים לשומרי מצבות מנותצות או שהיננו בבחינת שַמָשֵי נר התמיד במקדש-מעט – ימים יגידו. 

            הנשיא חיים הרצוג, שהקשיב בעניין לדבריהם של הנאספים, סיכם את התרשמותו והרחיב דברים מתוך אירועים אישיים שלו באותם ימים:  

אני מברך אתכם על העבודה הברוכה הזו של "ילקוט מורשת". כפי שאתה יודעים, גם אני שייך לדור השואה – אם כי איתרע מזלי והייתי בצד השני: שירתתי בכוחות הברית שנלחמו במערב אירופה, הייתי עם כוחות הפלישה לאירופה, ואחר כך נלחמו על אדמת גרמניה. אכן, העם עוד לא יודע די והנוער אינו יודע מספיק. 

בעיני זה דבר מוזר, ואינו מחמיא לעם היהודי, שדווקא תוכנית טלוויזיה על השואה שהופקה באמריקה היא שהיתה לגורם שהביא את הנושא האיום הזה למודעותו של העולם, על כל פנים של אותו חלק-עולם שצפה בתוכנית הזאת. אין הרבה בספרות השואה בעולם שמביא את עניין השואה לתודעה של "עַמְךָ", של האיש שנוסע לחופש ולוקח ספר לקרוא, והוא הרי בסופו של דבר מייצג את רוב העם.  

אז, במלחמה, אנחנו ידענו שמשהו איום ונורא קורה מצד שני, אבל האמת היא שלא ידענו את הכל. ואני זוכר עד היום הזה – ולא אשכח את זה – כשהיינו בצבא הכיבוש בגרמניה והעסקנו מקומיים, ובאה בחורה גרמניה מקומית אלי להתראיין, כדי להתקבל לעבודה. אני שאלתי אותה: “את נשואה?” והיא אמרה: “הייתי נשואה.” “ומה קרה לבעלך?” “הוא נהרג במרד הגיטו בורשה". 

זו הפעם הראשונה, דרך אגב, שהגיע לידיעתי שהיה מרד יהודים שבו הם הרגו גרמנים... ידענו שהיתה איזו התקוממות, אבל באופן מוחשי – אני לא יכולתי לתאר לעצמי מה קרה במציאות. 

באיזור שלנו, בו היינו כצבא כיבוש, נמצא מחנה הריכוז ברגן-בלזן. הייתי גם בין הראשונים שחדרו אליו. אני הייתי גם בוועידה הראשונה של העקורים בברגן-בלזן – ועידה בלתי-נשכחת, שבאו אליה נציגים מכל גרמניה. אז התנהל מאבק על הכרה ביהודים כגורם שהנאצים נלחמו בו ועסקו בהשמדתו... היתה מגמה אצל כוחות הברית שלא להכיר ביהודים כגורם עצמאי, אלא לראות בהם פולנים, רוסים וכו'. לוועידה באה משלחת מהפרלמנט הבריטי וביניהם חבר הפרלמנט היהודי סילברמן, אחד מחברי מפ"ם, פרופסור ברודצקי ועוד אחדים. הייתי אז קצין מודיעין בכוחות הכיבוש וקיבלתי שיחה טלפונית מהמטה של פילדמרשל מונטגומרי; שאלו אותי אם יש אצלי קצין שיודע יידיש. שאלתי: “מדוע?” השיבו: “כי עומד להתקיים כנס של כל העקורים היהודים. המדיניות שלנו", כך הוסבר לי, “היא שלא להכיר ביהודים כגוף נפרד, אלא במסגרת הלאום שלהם: רוסי, פולני, גרמני. עכשיו באה משלחת מהפרלמנט עם סילברמן, ולכן הפילדמרשל רוצה שיהיה נוכח שם מישהו שידע במה מדובר, כי העניין יכול להתעורר בפרלמנט". עניתי מיד: “אני מכיר כאן רק קצין אחד שיודע יידיש. זה אני". הדובר אמר: “אז אתה נציג הפילדמרשל בכנס הזה". 

ונסעתי, וכמובן התוודעתי לברודצקי ולכל החברים מהבריגדה שהיו שם... אלה הסתכלו עלי קצת ב"עוקם": קצין מודיעין (ה"אינטלג'נס הבריטי"!), עם סמל המודיעין, מגיע לרחרח, והם דאגו מאד. רק לאחר שברודצקי הבחין בי, ניגש אלי ונישקני, נרגעו הנוכחים. אני לא אשכח לעולם את הכנס הזה... עדיין מצויים אצלי המסמכים מן הכנס-הוועידה. 

אני גם זוכר שהצלתי אז את מאיר ארגוב (אז גרבובסקי) זל". הוא היה אז רב-טוראי במדי הצבא הבריטי ונשא נאום שקרא למרד. נציג הממשל הבריטי שנוכח במקום רצה להגיש נגדו תביעה. אמרתי לו שהוא לא הבין את הנאום שנישא ביידיש (כל הנאומים בכנס היו ביידיש), והוא מבין רק גרמנית ואילו אני יודע יידיש וכן הבנתי את הנאום ואני אעיד לטובת גרבובסקי שלא אמר את מה שמייחסים לו. נציג הממשל הכחיש שאמר את מה שאמר ובזה נגמר העניין.  

אבל כתוצאה מהכנס הזה פוטר מפקד המחנה ונתמנה ג'ונס, שהיה אחד מחסידי אומות העולם, ובזה בעצם הכירו ביהודים כלאום. זה היה דבר מאד-מאד חשוב ובלתי-נשכח. אני לעולם אזכור את "התקווה" ששרו שם ולעולם לא אשכח את "שיר הפרטיזנים" שאז שמעתיו לראשונה. 

אין ספק שעושים הרבה מאד בריכוז עדויות ותעודות, דוגמה מה שעושה בית העדות "מורשת" וכל יום מתוסף משהו. הנה משהו מקורות משפחתי: גילו בניירות של הדודה שלי שנפטרה את כל המכתבים שכתבה לה בתה ממחנות הריכוז בצרפת – והיא היתה כותבת באופן קבוע מפואטייה ומדרנסי – ונתגלה גם מכתבה האחרון, שהיא זרקה אותו מן הרכבת לאושוויץ, ומישהו הביא אותו לדודה שלי בפריז. ביקשתי את המכתבים האלה ומסרתי אותם ל"יד ושם". זה תיעוד חשוב מאד, המתאר את החיים במחנות בצרפת. 

העניין הוא בזה שנושא השואה לא בא לידי ביטוי מספיק בספרות הפופולרית. מסתבר, שלמרות תיאורי הזוועות יש ספרים מרתקים העוסקים בנושא השואה, וחלק מהם קראתי. מה מצער הדבר שעל אף שיש לנו כבר תיאטרון, יש לנו טלוויזיה, יש לנו תעשיית סרטים די מפותחת, אך טרם נוצר ופורסם משהו שיבטא את שהתרחש, כך שירעיש וירגש את העולם ואת העם היהודי. נדמה לי שהתפקיד היום הוא לנסות ולהשתדל להביא לשינוי יסודי בנידון. 

נדמה לי שאמנם דובר ונכתב הרבה על השואה, אבל עדיןי לא הצלחנו להביא לכך שידע זה, החשוב כל כך לזכרון היסטורי וחינוכי יופץ בצורה עממית.  

 

מכתבים 

 

עין שמר, 22.1.84 

 

חברים יקרים, 

שעה שהינכם מציינים מלאת עשרים שנה ל"ילקוט מורשת" – קבלו נא מיטב ההערכה והברכות למפעל רב חשיבות זה. 

מיומו הראשון ועד עתה עוקב אני אחרי התפתחותו של ה"ילקוט". זכורים לי – בשנים האחרונות – היסוסים בקשר לטעם המשכו – ועתה לא יימצא אף אחד – כך נדמה לי – אשר יפקפק בתרומתו הנכבדה לחקר ולתיעוד שנות המלחמה, השואה, המאבק על הקיום היהודי. 

כאשר כל פעם מחדש מתעוררים בעולם נסיונות לסלף את ההיסטוריה ולהציג את השואה כ"אמצאה יהודית", כאשר חוזרים גלי הסתה אנטישמית ושנאה למפעלנו הציוני – האפשר לפקפק בערכו של כתב-עת היסטורי, מלא עדויות ומחקרים, עיונים ותעודות, כתב-עת נושא חותם ציוני-חלוצי שהוא לכבודו של "השומר הצעיר"? 

הריני לוחץ ידיכם ומאחל המשך פורה למאמציכם! 

 

ברכת כל טוב, 

 

משה זרטל 

 

 

 

בית לוחמי הגיטאות על שם יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד 

 

29 בינואר 1984 

 

אל: הנהלת "מורשת", בית עדות על שם מרדכי אנילביץ' 

לאנשי "מורשת" – מיטה הברכות ליובל הילקוט. מעריכים אנו מאד את בטאונכם, שהופעתו סדירה, תוכנו מנופה וצורתו מכובדת. אמנם עיסוקנו הוא בעבר, אך יודעים אנחנו כי למען ההווה והעתיד אנו עמלים. כמוכם סבורים גם אנחנו, כי תודעת השואה והמרד היא כלי נשק באשפתו של עם הנאבק עדיין על קיומו ומכשיר חיוני לעיצוב דמותו המוסרית של האדם היהודי בימינו. 

בשם חברַי בהנהלת בית לוחמי הגיטאות, בשמו של יושב ראש הועד המנהל אברהם גיבלבר ובשמי-אני שלוחה לכם לחיצת יד חברית. 

 

שלכם, 

 

צבי שנר 

 

 

 

מכתבו האחרון של יחיאל הררי ז"ל 

 

המכון לחקר הציונות והתפוצות 

על שם צבי לוריא, גבעת חביבה 

 

28.2.1984 

 

לכבוד: “מורשת", תל אביב 

חברים וחברות נחמדים ויקרים עד מאד, 

קיבלתי את ההזמנה לבוא לבית הנשיא. לפי שהינכם יודעים אני מאד מוגבל בפעולתי. באם באיזה שהוא אופן תהיה תחבורה "מדלת לדלת" אשתדל לבוא. באם לא אבוא – אשמח לשמוע דו"ח על הפגישה הזו. 

בינתיים אני משתדל לקבל ידיעות מהצד על הנעשה אצלכם ולא תמיד אני שבע רצון. הסיבות לא בכם, אלא... 

                                                 

לוחץ יד לכל אחד ואחת מכם, 

 

חילק 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial