מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

בדרך לא סלולה: תולדות הבריחה 1944 – 1948, שלמה קלס

בדרך לא סלולה: תולדות הבריחה 1944 – 1948, שלמה קלס (הגדל)

שלמה קלס, בדרך לא סלולה: תולדות הבריחה 1944 – 1948, הוצאת מורשת, קיבוץ דליה, 1994

 

 

הספר מהווה נדבך בחקר יהדות פולין וארצות מזרח-אירופה בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה. הוא עוסק בראשיתו של ארגון "הבריחה" ובתולדותיו.

 

הספר דן בנושאים הבאים:

התארגנות שרידי תנועות הנוער והפרטיזנים בלובלין, בשלהי שנת 1944.

העברת מאות צעירים מפולין לרומניה, טרם גמר המלחמה.

נדידה מערבה ופגישה עם הבריגדה העברית באיטליה.

התארגנות מחתרתית להעברת רבבות יהודים לשטחי הכיבוש המערביים.

בואם של השליחים הראשונים מהארץ והשתלבותם במערך הבריחה.

פעילות הבריחה בארצות מעבר: צ'כיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה ואיטליה.

 

הפליטים היהודים במחנות העקורים שהגיעו בדרכי הבריחה היו גורם משפיע וקובע בפריצת גבולות להעפלה. הם תרמו תרומה מכרעת להקמת מדינת ישראל.

 

 

שלמה קלס היה חבר קיבוץ ניר דוד. במלחמת העולם השנייה הגיע לברית-המועצות והיה מראשי הפעילים במחתרת החלוצית. בשלהי המלחמה חזר ללובלין והיה מראשוני פעילי "הבריחה". עם הגיעו ארצה הצטרף לקיבוץ והיה פעיל בו.

 

 

הקדמה / פרופ' יהודה באואר

נושא ה"בריחה", נדידתם של כשלוש מאות אלף יהודים בכיוון כללי ממזרח למרכז, דרום ומערב אירופה, בשנים 1944-1948, טופל בהיסטוריוגרפיה שלנו אך מעט. והרי ברור שתרומתה של ה"בריחה" להקמת המדינה הייתה ניכרת, אליבא דכולי עלמא, גם אם האינטרפרטציות שונות זו מזו. הדחף ליציאה, כך דומה, הן של הגרעינים המובילים והן של ההמונים שנסחפו עם הזרם היה כפול: הרצון העז וההכרח הנפשי והמעשי לצאת מארצות השואה והסטאליניזם המשתלט מחד גיסא, והתקווה של רבים, אם כי בהחלט לא של כולם, לבנות בית חדש בארץ ישראל מאידך גיסא.

טוב עשה דוקטור שלמה קלס, בעצמו מפעילי ה"בריחה" בראשיתה, שהתמקד בתנועה זו, ובעיקר במקורותיה בזמן ובמקום, בברית המועצות האסיאתית, ואחר כך בפולין וברומניה, אף שהספר אינו מסתפק – ובדין – בתקופה ההתחלתית. הספר של כותב שורות אלה, שקדם לספרו של דוקטור קלס, היה פרי מחקר שנעשה בשנות השישים, כלומר לפני שלושים שנה. נפלו בו טעויות והמחקר שנעשה בינתיים, הבהיר כמה פרשיות הקשורות לנושא והגיע הזמן לאסוף את תוצאותיו של מחקר נוסף ומעמיק ולהגישו לקורא. מעניין הדבר, שבעוד ספרים ומחקרים רבים הוקדשו לפרשיות אחרות שמשמשות רקע למלחמת תש"ח, כמו: המחתרות, ההעפלה, המדיניות הבריטית, הציונות והערבים ומלחמת העצמאות עצמה, הרי מעט מאד, אם בכלל משהו, נכתב (כהיסטוריה, לבד מזיכרונות) בפרשה מרכזית זו, שאפשרה את הקמת המדינה.

ה"בריחה" הרי היא שהביאה את אלה שנדדו אחר כך בספינות ההעפלה והשתתפו כגח"ל מאירופה במלחמה, אל הארצות שמהן ניתן היה להגיע לחופי הארץ. ובעוד שגיבורי מלחמת תש"ח ידועים לציבור, לפחות לציבור המתעניין פה ושם מוזכרים בפומבי, נותרו מארגני ה"בריחה" ופעיליה עלומי שם.

אחד הוויכוחים הסוערים שנתעורר בארץ סביב ה"בריחה" היה בשאלה: מי היו היוזמים – האם שליחים מארץ ישראל או האם אלו מקרב אנשי המקום? בשעתו, לא היה כל ויכוח, כי כל מי שבא, יזם וארגן נתקבל בברכה. שיתוף הפעולה בין הפעילים יוצאי השואה ויוצאי ברית המועצות מחד, לבין שליחי הארץ והחיילים היהודיים בצבאות בעלי הברית (בעיקר החי"ל) מאידך, היה מלא ועבודתו של שלמה קלס מאשרת אותה: היוזמה באה מתנועות הנוער, יותר נכון: משרידי יוצאי תנועות הנוער החלוציות – בארצות השואה ובברית המועצות. יוזמה שנייה הייתה זו של חיילי הבריגדה והיא באה כחצי שנה מאוחר יותר ונפגשה עם זו המקומית ואחר כך הגיעו שליחים מן הארץ וגם חיילים ורבנים צבאיים מצבא ארצות הברית וכולם נרתמו למאמץ מאוחד.

שלמה קלס מיטיב לקשור את החוטים המובילים מתנועות הנוער שמלפני המלחמה, אל האיברים המרוסקים והמפוזרים בפולין וליטא הכבושות ומרכז אסיה הסובייטית. האידיאולוגיה, עם כל התחרות הלוקאל-פטריוטית בין התנועות, הייתה בסופו של דבר זהה: חתירה לארץ ישראל. התא התנועתי לקח את מקומו של התא המשפחתי היהודי החם, שיד האויב ניפצה אותו. הקשר בין חברי אותה תנועה היה חזק ביותר והיו גם שהצטרפו אליהם תוך כדי הנדודים והסבל. המחבר מסביר איך בפינות שונות התעורר מחדש אותו רצון לפלס דרך החוצה, אל עבר הארץ, ואיך יהודים אחרים הצטרפו אל הגרעין הזה. בולטת דמותו הכריזמטית של אבא קובנר ורעיונו המקורי והמהפכני בדבר איחוד הכוחות הציוניים שבין שרידי יהודי אירופה והעברת האיחוד הזה אל המציאות הפוליטית הסוערת והמפולגת בארץ. הרעיון היה מבוסס על ההנחה הפסימית, כי שואה חדשה עומדת בפתח ויש לאחד את הכוחות על מנת לעמוד מולה. ההנחה הייתה מוטעית והרעיון לא ניתן להגשמה, כפי שהמחבר מראה לנו, אבל היה בו מסר חשוב שעקבותיו ניכרים במדינה שתקום כעבור כשלוש שנים.

הספר נותן לנו תמונה על היבט חשוב ביותר בחיי שרידי יהדות מזרח אירופה ומבוסס על חומר רב-גוני, בעיקר ובהכרח על הצלבתן של עדויות בעל פה. יהיו בוודאי כאלה שיתווכחו עם ממצאיו של שלמה קלס, אם בפרטים ואם בהכללות וטוב שוויכוח כזה יתעורר ותופר דממת המוות על תנועת תחיה יחידה במינה זו. השיטה ההיסטורית של המחבר, על כל פנים, נראית לי מוצדקת וקבילה ביותר: בהעדר חומר מקורי כתוב רב, אין טוב יותר מלהצליב עדויות. הצלבה כזאת, כאשר היא מובילה למסקנה אחידה, טובה לא פחות מתעודה כתובה בת הזמן.

שלמה קלס ראוי לתודה מכל אלה המבקשים לדעת יותר על הרקע להקמת המדינה ועל הגבורה של האנשים הפשוטים – לא רק המארגנים והפעילים – שלא נרתעו מקשיים ומכשולים ועברו גבולות תוך סבל לא קטן כדי להגיע, ברובם, לחופי הארץ.

 

 

  

פתח דבר

 

"ללכת נתיבות, דרך לא סלולה" (ירמיהו, י"ח, ט"ו).

 

מפעל ה"בריחה" זכה להערכות ולתשבחות מפי רבים שטיפלו בנושא, ברם, פעלו והישגיו הוצמדו לרוב למושג כולל כמו "הצלה, בריחה והעפלה" כמעט עד לבלי הכר. רבים וטובים פרסמו את מעשיהם והבליטו אותם, כך שפעילי ה"בריחה" למאותיהם נשארו באלמוניותם. חיבור זה בא למלא את החסר ולספר גם על מאות החברים מן השורה, שהיו חוט השדרה של מפעל זה והובילוהו להישגיו המרשימים, בהעבירם על כתפיהם ממש דרך גבולות, רבבות יהודים. הם עשו זאת בדרך-לא-דרך, כדי לקדמם לארצות שנדמה היה להם שבחופיהן מחכות להם הספינות לעלייה. בחיבור זה נעשה ניסיון לרכז מאות שמות של עובדי ה"בריחה", עם הידיעה הברורה והצער, שלא ניתן לגאול את שמות כולם ועם אלה הסליחה. המחקר ברובו דן בהיבט היהודי-פנימי של מפעל ה"בריחה", ואילו ההיבט החיצוני של היחסים בין המעצמות והמדינות השונות שבהן פעלו ואיתן באו במגע מובאות במשורה, רק בכל הנוגע באופן ממשי למהלכי ה"בריחה". הסוגיה הזאת מצריכה דיון ומחקר נפרדים.

 

חלוקה לתקופות: פעולות ה"בריחה" השתרעו על פני ארצות בעלות משטרים שונים ובדרך הטבע נשאו אופי שונה. התנאים בפולין, שבחסות הסובייטים, שונים היו בתכלית השוני מהתנאים במדינות שבחסות האמריקנים וודאי ממעללי ה"בריחה" בברית המועצות עצמה. מכאן, שנתבקשה חלוקה לארצות מוצא, לארצות מעבר ולארצות קליטה, דבר שהיקשה לא במעט על רציפות הדיון ולא היה מנוס מחזרות קצרות למען שטף הדברים. יחד עם זאת, עומד כל פרק בפני עצמו כיחידה עצמאית. ניתן גם לנקוט בכל חלוקה כרונולוגית אחרת, דבר שאינו מעלה ואינו מוריד מבחינת תוכן הדברים ומהותם. הפרק הראשון דן בראשית ה"בריחה" בפולין ואילו השני בהקמתה ובפירוקה של ה"חטיבה", שהוקמה ברומניה. הפרק השלישי דן במפגש עם הבריגדה באיטליה, חידושה של ה"חטיבה" ופירוקה מחדש. זאת בגלל חשיבותה הרבה, מבחינת ההשפעה על פעולת ה"בריחה" גם לאחר פירוקה. על עדויות מתקופה זאת של ראשית ה"בריחה" וה"חטיבה", התבססו בעבר כעל מקור. מסתבר, ששרדו הפרוטוקולים האותנטיים של הבירורים מאז, שמהווים תעודה היסטורית מעניינת ביותר. הפרק הראשי, הרביעי, דן בפעולות ה"בריחה" בפולין עד לפוגרום קילצה. הפרק החמישי דן בפעולות ה"בריחה" בשטחי ברית המועצות. פעולה זאת בפנים ברית המועצות ידועה בכינוי "ועדת המזרח". שלושת הפרקים האחרונים דנים בפעולה בארצות המעבר: צ'כיה, הונגריה, אוסטריה, גרמניה ואיטליה. בפרק הסיום כלול ניסיון ההגדרה "בריחה" מהי? – לאור קיומן של הגדרות שונות לגבי ראשיתה, הקמתה ופעולותיה, על ידי גורמים שונים ואישים שהחלו להתגדר בכתרים לא להם.

 

מקורות: נכון להיום, קיים רק מחקר אחד על נושא הבריחה והוא חיבורו של פרופסור יהודה באואר, שיצא לאור ב-1970. קשה, קשה מאד לחזור לאותו נושא ולו אחרי עשרים שנה. במחקרו הצליח פרופסור באואר להקיף את רוב בעיות הבריחה, ברם, במרוצת הזמן נוספו תעודות ועדויות רבות, שהקלו עלינו להרחיב את המחקר ולפרטו. כמו כן נמצא חומר רב מאותה תקופה בארכיונים השונים, כפי שיפורטו להלן. ברם, טיב התיעוד הוא שהערים קשיים אין-ספור. פה נציין רק שאת רוב המקורות ניתן לסווג בתור עדויות ואף פחות מזה והיה הכרח לוודא את אמיתות הדברים לפחות בעוד עדות אחת נוספת. נוצר מצב פרדוכסלי, שעל כל פעולות הבריחה זרם חומר רב בכתב, אולם חומר זה היה לעתים קרובות חד-צדדי. לרוב נשלחו דינים וחשבונות על ידי השליחים והמבקרים מטעם המוסדות על שולחיהם בארץ ולא תמיד ניתן למצוא התאמה בין הכתוב לבין הנעשה במציאות בשטח. בעוד שהפעילים העיקריים ב"בריחה" היו מבין הפליטים עצמם והם לא נתבקשו למסור דין וחשבון למישהו וגם לא חשו חובה כזאת, מעטים מהם רשמו משהו בזמנו. כיוצא מדברינו, שרישום אותנטי של העוסקים בדבר הוא מועט ואילו במרוצת השנים החלו מוסדות שונים במפעל מבורך של תיעוד והדברים הועלו על הנייר. למותר להדגיש, שאין עדות מאוחרת כדין תעודה בת-זמנה. מה גם שכל אחד נתבקש לספר על פעולתו, אך היה צורך להשקיע עמל רב כדי לבור את הבר. הייתי גם מעז להציע, שכל בעל-עדות יעשה מאמץ לקרוא עדות של אחד החברים הקרובים לפעולתו. אם כל שליח, למשל, היה קורא את דבריו של משנהו, היה משתכנע מהר, עד כמה קשה להגיע ליצירת תמונה עובדתית נכונה. בלשון המעטה, לא תמיד היו דברי האחד מחמיאים לאחר. הקפדנו, על כל פנים, שלא להסתמך על עדות יחידה ואם בכל זאת נאלצנו להביאה, ציינו זאת.

הביוגרפיות נכללות, מבחינת הדיון ההיסטורי, בסוג העדויות ואינן שונות מהן במאום. סוג אחר של מקורות הוא ניסיונם של בעלי עדויות אחדים למזג ולערבב עדויות שונות לכדי יציאה אחת, מבלי לציין את המקורות מהם נלקח החומר. אותו הדין לגבי הוצאות תנועתיות, בהן פורסם חומר רב ונכון, שלוקט ממקורות שונים, שנשארו אנונימיים ואינם ניתנים לבדיקה. חומר כזה מצוי בספר "תולדות ההגנה", בספר "השומר הצעיר", ב"פרקי בריחה" של חיים לזר ועוד. אותו הדין גם לגבי ניסיונו של א. דקל לכלול הכול ועל הכול, מבלי שנוכל לבדוק את מוצא הדברים. היו גם פגישות אחדות של פעילי ה"בריחה", אליהן באו מאות מבין הפעילים לשעבר ולרובם טינה כבושה בלבם, על שבפרסומים אחדים ניפקד חלקם בתור נושאי מפעל זה ומבצעיו. רגישותם של הפעילים ב"בריחה" על חוסר ההדגשה של חלקם במפעל זה בוטאה גם ברבים. על רקע זה התבלטו הניגודים כביכול, בין המארגנים והשליחים לשעבר, לבין רובם המכריע של המשתתפים, מקרב שארית הפליטה לשעבר. הסיכום להנצחה מצא את ביטויו בהקמת פינת ה"בריחה" באפעל, ביד טבנקין על שם א. דקל והארכיון שבצדו. כן נמצאת פינת הנצחה על שם מ. ספיר ב"אהלו". ניתן לקוות שבפרויקט להעפלה ולבריחה שהוקם במכון לחקר הציונות שבאוניברסיטת תל אביב יצליחו לנווט את המחקר לכדי גאולת הנושא על כל היבטיו ההיסטוריים.

 

נספחים: לראשונה נעשה ניסיון להרכיב רשימת שמות וכינויים של מירב החברים שפעלו במסגרת ה"בריחה" באירופה, ובה למעלה מאלף שמות! בכל זאת נשארו הרבה שמות ו/או כינויים עלומים, שנבצר מאיתנו לגלותם ומצער הדבר מאד.

 

סטטיסטיקה: דין האומדנים המספריים כדין העדויות. קיימות הערכות, שהן סבירות לגמרי, מכיוון שבחלקן נרשמו בזמנן, אבל קיים גם שוני בין המקורות השונים, ועל כן ניתן לסכם אותן כאומדנים, הקרובים לדיוק.

 

מינוח: בגלל אי הבהירות הקיימת בשימוש במושגים של "בריחה", "העפלה", "עלייה בלתי-לגלית", "הברחת גבולות", "הצלה" וכד', ולרוב גם בערבובם יחד, ננסה להגיע להגדרה מתודולוגית לפחות (בפרק הסיום), של המושג "בריחה". הגדרה זו דרושה על מנת להשתמש במושגים במובנם הנכון. על מנת להגיע להגדרה "בריחה" מהי? ננקוט בשיטת האלימינציה ונפרט מושגים שלא זהים עם "בריחה":

א.      עלייה לגלית – בעזרת סרטיפיקט (רישיון עלייה), כאשר היציאה מארץ המוצא והגעתו ארצה של העולה מתבצעות כחוק.

ב.      עלייה בלתי לגלית – כניסה לארץ ישראל ובעיקר בין שתי מלחמות העולם בלי סרטיפיקטים. עלייה זו אורגנה לרוב על ידי גורמים מרכזיים של ההסתדרות הציונית וההסתדרות הציונית החדשה. בדרך כלל נוהל הדבר מהארץ. למעשה, גם עלייה בלתי-לגלית זו הייתה לגלית לגמרי בארצות המוצא, בארצות המעבר ועד לגבולות ארץ ישראל. רק שם התבצעו ההורדה או הכניסה בהיחבא ובהסתר מעיני השלטון המנדטורי.

ג.1. הברחת גבול בקרבת הארץ – בשנות מלחמת העולם השנייה היו ניסיונות של הברחת     עולים מהארצות הסמוכות לארץ ישראל (לבנון, סוריה, עירק).

ג.2. בריחת חיילים – ממסגרת צבא אנדרס והסתרתם בקיבוצים.

ד.1. הברחת גבולות רחוק מהארץ – על מנת להתקרב אליה, תוך גניבת גבולות דרך כמה     וכמה ארצות. עם פרוץ המלחמה נוצר תוהו ובוהו בין מדינות, שנוצל על ידי המעוניינים בכך כדי להתקרב לארץ. ציבורי יהודים בין שאר פליטי האומות נטשו את בתיהם. לצורך דיוננו חשוב להגדיר כמה מסוגי מעברי-גבול אלה.

ד.2 יחידים-בודדים או משפחות, שהצליחו לנצל את התוהו ובוהו בגבולות ועברו לארץ שכנה. דיוננו אינו מתרכז בבריחה ממשטר זה או אחר, אלא במגמה מפורשת לעלות לארץ ישראל, כדוגמת הבורחים בסתיו 1939 עם צבא פולין המובס לרומניה או לעבר ליטא. מעשית, הצליחו פרטים אלו לפתור את בעייתם-הם, פרי מאמץ אישי ואף סיכון אישי רב, בין אם ביצעו את גניבת הגבול בעצמם ובין אם לצורך זה שילמו סכומים גבוהים למבריחים, שהיו מאז ומתמיד באזורי גבולות, אם להברחת אנשים ואם להברחת סחורות שרווח שמן בצידן. היה זה פתרון ליחיד, להצלתו או להצלת משפחתו ואין הוא מקטין את הסכנה למאסר או גרוע יותר, במקרה של כשלון.

ד.3. הברחת גבולות מאורגנת – במיוחד על ידי תנועות הנוער החלוציות והציוניות, אבל לא רק על ידן. נקודת המפנה הייתה בשני מישורים: בחיפוש אחרי דרך כלשהי ולו רק סדק, לעלייה וארגון העברת בוגרי תנועות הנוער. לראשונה היה הארגון מקומי, בלי קשר כלשהו עם ארץ ישראל או עם שליחיה. היה זה שוני גדול, שקבע את אורח חייהן ואת התנהגותן של תנועות הנוער לאורך כל שנות המלחמה ובכל מקום לשם נקלעו חבריהן. "לעלות בכל מחיר", תוך סיכון אישי גדול ולא רק מתוך דאגה לעלייתו של פרט זה או אחר, אלא כדי לארגן מעבר-גבולות למען עלייה של מחנה שלם. מעטים הצליחו לעבור לרומניה דרך הנקודות שמרכזן היה בקולומיי. כעשרים נתפסו, נכלאו והוגלו לסיביר. לעומתם – אלפים, במקום להדרים ולהתקרב לארץ, הצפינו לליטא, על מנת להתקרב לארץ. התנועות כולן, תוך תיאום, הקימו את ה"קואורדינציה" לביצוע משימה זאת. מעבר לדבקותן לעלות לארץ היה במעשיהן מפנה בדרכי החיפוש, הביצוע ומציאת הפתרון, שאז נראה היה כפתח לעלייה. ואמנם, מאות עלו בדרך זאת. יוצא אפוא שהבולט במפנה היה בחיפוש פתרון לכל המחנה ולא רק ליחיד. היה זה בית ספר להתנהגות אחרת, לתעוזה ולאי-תלות בגורם ארצישראלי כלשהו. היה זה מעשה בריחה, שלא להצלה עצמית-אישית. הייתה זאת בחירה בפתרון הציוני, לו נתנו ביטוי ברגליים דרך גבולות, אולם היה זה פתרון לחברי התנועות על ידי פעילי תנועותיהם ולא לציבור היהודי שגם בתוכו היו כאלה שרצו בפתרון זה.

ד.4. משך כל שנות המלחמה נעשו ניסיונות בארצות הכיבוש הנאצי למצוא פתח לשיגור חברים-שליחים, לשם קיום קשר עם הארץ, ולמסור דין וחשבון על המתרחש באזורים אלה. דבר זה אמור לגבי ורשה וזגלמביה, הונגריה וסלובקיה וארצות אחרות. במשולש הונגריה-סלובקיה-רומניה נוצר גם שם מיוחד להברחת הגבולות – "טיול" – ואין לערבבו עם מפעל ה"בריחה". גם משטח ברית המועצות ניסו חברי המחתרת שם להעביר אחדים מחבריהם לפרס ולאפגניסטן ולא הצליחו. מכאן שההתקרבות לארץ, לעלייה, על ידי הברחת-גבולות, נכללה כבר אז במסכת ניסיונותיהם הנועזים של ההנהגות הצעירות של התנועות.

ד.5. על כן טבעי היה שעם התקדמות הצבא האדום מערבה, ינסו קבוצות מקרב התנועות       החלוציות שניצלו, לחדש את ניסיונותיהן בחיפוש מחודש של דרכי עלייה. קבוצת הפרטיזנים בווילנה, בראשותו של קובנר, נתנה את דעתה גם על ריכוז חברי התנועות לשעבר וכך ניתן להבין את שיגור שליחה מטעמם לאסיה התיכונה, שם שהו, כפי שנודע להם, חברי הריכוז החלוצי לשעבר; ואת הגישושים לכיוון צ'רנוביץ ביחד עם קבוצת רובנה, משם הצליחו שליחיהם להגיע ארצה. היה זה קו של "המשכיות ורציפות" בהתאם למורשת הריכוז בווילנה. ברם, היה שוני קיצוני בנסיבות, משום שהכול עמד בצל השואה וזה מה שהכתיב את חפזונם. בכל זאת, השיגור לעבר הגבולות היה מבוקר וכלל בשלב ראשון רק חברי תנועות ומומלציהם, כאלה שבטחו בהם. הפעולה התנהלה לפי כללי מחתרת גם לגבי הסביבה היהודית. כך זה התחיל      לפעול גם בלובלין בחורף 1944-1945.

ה. עוד כמה מונחים-מושגים, שמשום מה דבקו גם הם ב"בריחה":

 "העפלה" (אחרי המלחמה) – שלב נוסף, שנבע כתוצאה מה"בריחה". הספינות, כולן פרט לאחת, הוכנו על ידי המוסד לעלייה ב', אורגנו וכוונו כמעט בלעדית על ידי פעילים מארץ ישראל. ה"בריחה" התחילה בלי כל קשר למנגנון ההעפלה ולא הייתה קיימת תלות הכרחית בין השתיים. ההעפלה נבעה מריכוז רבבות יהודים במחנות באירופה ומן הניסיון להעבירם ארצה.

"הצלה" – מושג ששורבב כמעט בכל דיון על שארית הפליטה. נוצר כעין צמד או אף משולש: "בריחה-הצלה-העפלה" ויש להפריד בין הדבקים בגלל שונותם. "הצלה" כמושג היה שגור במיוחד בפי נציגי הג'וינט, הרבנים מצבא בעלות הברית, המוסדות הלאומיים וכן גם בפי רבים מבין החיילים העבריים. היו בעיות של עזרה וסעד לניצולי השואה ושבי-רוסיה, אבל אין לפעולות אלה קשר הכרחי כלשהו ל"בריחה", ארגונה ודרכי פעולתה. מושגים אלה היו פרי השקפות בעליהן לגבי "מסכנות" שארית הפליטה ורחוקים היו מהמציאות. במסגרת ה"בריחה" החליט הפרט, היהודי הבודד, מרצונו, על מהלך זה, על כל הסיכונים שהיו כרוכים במעבר גבול ובחיי פליט מחדש במחנות בא אירופה. הייתה מודעות לגבי אי הבהירות של מועד עלייתו, ומשך שהותו במחנות ושל עתידו בכלל.

ניסינו להבהיר מונחים ומושגים ונשוב בסיום להגדרת ה"בריחה".

 

  מבוא

המחקר שלפנינו על ה"בריחה" משתרע על תקופה שבין השנים 1944-1948. שנים של תהפוכות במערכות העולמיות ובגורלו של היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד במצבם ומעמדם של היהודים בגלות אירופה. ב-1944 עדיין התנהלה מלחמת העולם השנייה בכל עוזה והצבא האדום וצבא בעלות הברית במערב תקפו לאורך כל החזיתות. הגרמנים נסוגו ושטחים סובייטיים שהיו תחת כיבושם הלכו והשתחררו. בראשית 1944 התחילה מתקפה מוחצת מערבה. חבלי ארץ נרחבים, שסופחו לברית המועצות בשנים 1939-1940, ובהם ישבו מיליוני יהודים, השתחררו מעול הנאצים. החלו להתפרסם ידיעות על זוועות הנאצים נגד האוכלוסייה הסובייטית בכלל ובצידן גם ידיעות על הרצח הטוטלי כמעט של האוכלוסייה היהודית.

ניצולים יהודים מעטים החלו להציץ מחרכי מחבואיהם. אליהם הצטרפו מאות פרטיזנים יהודים. היו אלה העדים המעטים לאחר הרצח המתוכנן על ידי הנאצים כלפי העם היהודי. מלבדם, מעטים היו הצבורים היהודים ששרדו. כשלוש מאות אלף פליטים יהודים חיו בברית המועצות, שם רובם עברו את מוראות מחנות העבודה. בתוכם היו עשרות אלפים מבין יוצאי הארצות הבלטיות ובסרביה לשעבר וכרבע מיליון מהם היו יוצאי פולין, שהיו כלואים ושוחררו באוגוסט 1941, לאחר הסכם סטאלין-סיקורסקי. מעטות היו הידיעות שהגיעו אליהם על גורל משפחותיהם שנשארו במקומות הולדתם. מאמרי העיתונות הסובייטית ואלפי החיילים ששבו למקומות מגוריהם לחופשות וביניהם נכים ופצועים, הם שהביאו איתם את מידע החידלון. דבר השואה הגיע אליהן רק אחרי השואה ורק אז התחילו להיות מודעים לה. חיפושיהם אחרי קרובים ובני משפחה באביב-קיץ 1944, נענו במשפט מוחץ אחד, שלא נשארו יהודים במחוזות מגוריהם. מפעל ה"בריחה" עומד כל כולו בסימן השואה ולמרות שיש בו הרבה מההמשכיות והרציפות, הריהו פרי התנאים שבשלו בשלהי המלחמה ולאחריה. שורשיה של ה"בריחה" נעוצים בפועלן ובגורלן של תנועות הנוער החלוציות והציוניות עם פרוץ המלחמה ובהמשכה, הן באזור הכיבוש הנאצי והן באזור שהיה תחת שלטון סובייטי. הנותרים בחיים נפגשו שוב בשלהי המלחמה, ב-1944, בלובלין. במחקר נבדוק מהי מידת הרציפות של הפעולה ומהו גודל התמורה, כשברור לנו כי הסיבה והתוצאה יצרו מהות חדשה.

בפרוץ המלחמה ב-1939, עם התנפלות גרמניה הנאצית על פולין והכנעתה ולאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, נשארו בידי הסובייטים אדמות מזרח-פולין לשעבר. בעקבות כמה מהלכים מדיניים וצבאיים, נמצאו בחסותם שלוש המדינות הבלטיות ובסרביה. כשני מיליון יהודים, נוסף על אלה הסובייטיים, מצאו עצמם בחסות סובייטית. כמה אלפים מביניהם, ובעיקר מבין חברי התנועות החלוציות והציוניות לא השלימו עם האפשרות של קטיעת מאווייהם לעלות לארץ ישראל וניסו לארגן הברחת-גבול. בראשונה, לכיוון רומניה (דרך קולומיה-קוטי והורודנקה) ולאחר זמן קצר, כשהתברר כי זאת דרך רק למעטים, היפנו את על מאמציהם להכוונת חבריהם צפונה, לווילנה, לאחר שנודע על העברתה לידי ליטא. למערך הברחת הגבול הזה הקימו נציגי כל התנועות החלוציות ארגון בשם "הקואורדינציה". הסיסמה: "לא מפלט ליחיד, אלא דאגה לרבים, לתנועה", שימשה נר לרגליהם. לא הייתה עדיין תשובה לכלל ישראל, אלא רק לחבריהן שמוכנים היו להסתכן. את מערך הברחת הגבול הם ארגנו ביוזמתם, בלי כל קשר עם הארץ ובלי נוכחות של שליח כלשהו מהארץ.

בתוך המולת הברחת הגבולות לליטא, נתנו התנועות את דעתן גם על חלוקת כוח האדם והשאירו חברים באזור לפעילות במחתרת. עם בוא החברים לווילנה (בסתיו-חורף 1939) היו תנועות שדאגו לשגר שליחים מהריכוז, לחיזוק ארגוני המחתרת הציונית-חלוצית, במזרחה של פולין לשעבר, עם לבוב כמרכז; כן נתנו דעתם על שיגור משלחת לוורשה, לשטח הכיבוש הנאצי, למקום שנשלחו מיטב חבריהם (יוסף קפלן, טוסיה אלטמן, מרדכי אנילביץ' ושמואל ברסלב מווילנה; צביה לובטקין ואנטק צוקרמן מלבוב ואחרים). בריכוז הליטאי הם קיימו בירורים רעיוניים וניסו לשמור על ארגונם הקיבוצי ועל נאמנותם הציונית. ואכן, היה הריכוז בליטא ביטוי לניצחון הפרימאט הציוני ולנחישותם לעלות מכל ארץ ומכל משטר.

בהיותם בריכוז החלוצי בליטא, נתנו מרכזי התנועות החלוציות את דעתם על חיזוקו וגיבושו של המחנה אל נוכח המצב. בחורף זה הם ניסו גם לבחון כל סדק למימוש עלייתם. באביב הם מצאו עצמם כלואים מחדש במשטר סובייטי, לאחר סיפוח הארצות הבלטיות. הם לא ויתרו ואמנם במשך 1940-1941 הצליחו מאות אחדות מהם לעלות לארץ, בידיעת השלטונות הסובייטיים. ואילו כל המחנה החלוצי מצא עצמו כלוא, יחד עם כל "עמך ישראל", באזור אפוף הלהבות של המתקפה הנאצית על ברית המועצות.

"התקדים הליטאי" נוצר בהכרתם ובזיכרונם של חברי המחנה החלוצי כסדק לאפשרות של עלייה גם מתחומי השליטה הסובייטית. ואילו "דגם וילנה" נקלט בפרקטיקה הארגונית שלהם, בעיצוב מסגרת לשיתוף פעולה בין-תנועתי, ב"קואורדינציה". מסתבר, שניסיונם בהצלת רוב חברי ההכשרות וריכוזם בליטא, הצלחתו הייתה תלויה ביכולתם לתרגם את מאווייהם למעשים, בהשכילם לנצל את התוהו ובוהו של חילופי משטרים, בשטחים שליד גבולות. הייתה זו תגובה אקטיבית לתנאים משתנים בסדרי שלטון, כאשר רצונם הנחוש להבקיע דרך לעלייה שימש נר לרגליהם, כמאמרם אז: "כל מקום הוא תחנה בדרך למולדת". ניסיונם להתמודד במשותף, כי גם כאשר ברחו היו יחד, הוא תרומתם הייחודית ואחד מיסודותיה של העמידה האחרת, שבפני מבחנה עמדו עד מהרה.

לימים הסתבר, כי ערכו ההיסטורי של הריכוז היה בשליחת פעילים מרכזיים שהוא שיגר, שיצאו ממנו לוורשה, שהפכו לגרעין המרכזי והמוביל בהכנות למרד גטו ורשה: חבר הפעילים שבווילנה, מהם קבוצה שנשארה ובהחלטה מפורשת, עם המחנה במקום ומהם יצא הגרעין המוביל להתארגנות למרד בווילנה ובביאליסטוק. עשרות מהם יצאו למאבק מזוין ליערות; והרוב הגדול של חברי הריכוז הליטאי, על מאות חבריו, שעם התנפלות הנאצים על ברית המועצות נע מזרחה, שם התארגן במחתרת ואף ניסה לגנוב את הגבול לפרס ולאפגניסטן. ניתן להבחין שבשנות המלחמה האיומה קמו לתנועות גרעינים מובילים, שצפו ועלו לפעילות תנועתית וציבורית בצוק העיתים. הם גרסו תגובה אקטיבית לאילוצים אליהם נקלעו. הם תבעו מחבר תנועתם להישאר נאמן לצו של הגשמה אישית, כפי שהם פירשו זאת. נוצר מודל קשוח יחסית, של פעיל ופעילות, כאשר הדגש הוא על הרציפות, נאמנות למסגרת ומשמעת בביצוע. לכן נוצר ביניהם ליכוד פנימי רב יותר. דבקותם ונאמנותם איש לרעהו היוו גורם מכריע במבחן הפעולה במחתרת ועמדו להם גם בהכרעתם להגיע, בשלהי המלחמה, ללובלין. המעניין בתופעה זו, שהיא שלטה בין חבריה גם באזורי המלחמה השונים אליה נקלעו. כך קרה בגטו ורשה למשל, ואותו דבר בווילנה או ביער וכן חזר על עצמו במרחבי ברית המועצות, למרות ההבדלים הקוטביים בתנאים בהם חיה ופעלה כל אחת מהקבוצות הללו. הניסיון שנרכש בחורף 1939-1940 בגבולות, נורמות ההתנהגות שהם גיבשו, היו להם לצידה בדרכם האחרונה לאורך שנות המלחמה.

כל אשר אירע בשנים השחורות של הכיבוש הנאצי, הרצח המחריד של רוב היהודים שנקלעו לאזור ההשפעה הגרמני, מחנות העבודה ומחנות ההשמדה ולהבדיל, ניסיונות היהודים לעמוד על נפשם, שהגיעו לשיא בבריחה ליערות, בלחימה פרטיזנית ובניסיונות למרד בגטו ורשה ובמקומות אחרים, הם מחוץ לדיוננו. חברים בודדים ששרדו (מיר, ניסווייז' ועוד) וקבוצות שיצאו מהיערות ובעיקר פרטיזנים (וילנה, קובנה, רובנה, רוקיטנה ועוד), החלו מיד עם שחרורם לתת את הדעת על הושטת עזרה לניצולים והתארגנות לקראת העתיד. את חשבונם עם המשטר הסובייטי הם סיכמו בכאב וללא משוא-פנים: אלו שהיו ביערות הצטרכו להישמר ולהיזהר גם מכדור של "ידידים" לנשק ואילו אלה ששהו במרחבי ברית המועצות סיכמו חד-משמעית, כי על מנת לעלות הם יצטרכו לפנות מערבה, לשטחי פולין לשעבר, ההולכים ומשתחררים מעול הכיבוש הנאצי. הם קיוו כי שם תקום ישות פולנית עצמאית כלשהי ובשעת התזוזות של ארמיות, כשנמחקים סימני גבולות, ינצלו את התוהו ובוהו ויצליחו לצאת דרומה, למטרת עלייה. לאלה ולאלה אצה הדרך. הם לא חיכו עד שיתייצבו גבולות קבועים בין המדינות שיקבלו מחדש את עצמאותן.

קבוצות וילנה ורובנה גיששו את דרכן לכיוון צ'רנוביץ, ואילו חברי המחתרת ש"במרחקים" אצו-רצו לכיוון פולין. במוסקבה המושלגת נפגשו ראשוני היוצאים מרוסיה עם צסיה רוזנברג, שליחת חבריהם מווילנה, שיצאה לגלות את עקבותיהם באזור טשקנט. שליחם הראשון, בהגיעו ללובלין מיד לאחר שחרורה, נפגש עם קבוצת חלוצים מליטא. ביחד החלו לטוות תכניות להדרים לרומניה. עם הארץ ועם שליחיה טרם הצליחו לקשור קשרים כלשהם. את כל מה שעשו, עשו על דעת עצמם, מכוח הכרתם, תחושותיהם והתיימרותם להתמצא בנבכי העתים של חילופי השלטון. בשלהי 1944 נפגשו בלובלין כמה קבוצות של פעילים, הצליחו למצוא שפה משותפת ואף הקימו מסגרת לפעולה להברחת הגבול לרומניה, שם עשויים היו להיות שליחים מהארץ על פי השמועות שפשטו בין השרידים. אחת הייתה כוונתם, לפרוץ דרומה ומהר ככל האפשר. היו בהם דחפים בלתי נתפסים שלא ידעו מעצורים – קדימה, תוך דאגה למחנה הבא אחריהם. זו היותה תמצית בהילותם. הם לא השתהו ולו לרגע ומיד קבעו סדרי פעולה: בהילות ליוצאים ודאגה להשארת פעילים למען הבאים. בבחינת "מצפן להולכים ועוגן לנשארים". הדחיפות שבהליכה לגבולות והלהט שבמעשה המיידי לא הרפו מהם, כאשר כל זה עמד בסימן השואה שעברה על היהודים, בני עמם.

ודאי שלא מקרה הוא ששרידי התנועות החלוציות והציוניות שניצלו ונפגשו מחדש בלובלין הם שהניחו את היסוד לנדידה היהודית הייחודית הזו שבתולדות ישראל – ל"בריחה". הם התחילו לנוע לעבר גבולות כחצי שנה בטרם סיום המלחמה. באותו זמן טרם המחישו לעצמם את משמעות מעשיהם למען שארית הפליטה, שהחלה להתקבץ בלובלין ולימים בעריה האחרות של פולין. אבל, עד מהרה התחילו להיות מודעים לכך, שהם מבטאים לא רק את משאלותיהם, אלא גם את מאוויי רבים מקרב היהודים ששרדו. השואה הטביעה את רישומה לא רק על אלה שחשו אותה על בשרם, אלא גם על כל השבים אל אדמת פולין הרוויה מדם יהודים. קו השבירה היה לא רק בגלל מה שלא מצאו בפולין, אלא לא פחות בגלל גל הרצח המחודש, שפגע במאות מבין השבים והניצולים. שנאת היהודים לאחר המלחמה כשלא היו כבר כמעט יהודים הייתה לא פחות רצחנית, מאשר לפני המלחמה ובמהלכה. לכך נוספה היתמות הנוראה והזרות במקומות הולדתם וגחלי הרצח הלוחשות בעיני שכניהם לשעבר. היהודים הפכו למחנה להוט לצאת ולאחר מכן, במחנות במערב, הפכו למחנה מיליטנטי שניצב בראש מאבקם על זכותם לעלייה ולמולדת.

בעוד פעילי תנועות הנוער וביניהם גם פרטיזנים, התחילו בהפניית חברי תנועות בלבד, הם חשו מיד בלחץ המצטרפים מבין ה"לא מוגדרים". הם הפכו בבית אחת לצינור המעביר כל יהודי, שמצא את דרכו אליהם. הם אימצו זאת ללבם והחלו לשמש כלי ארגוני להעברת יהודים דרך גבולות, כאשר סביבם ובמגע איתם נושמים היהודים את אווירת ארץ ישראל. רק תוך כדי מעשה נוכחו לדעת, שהתחילו במפעל הענקי, שלימים נודע בשם "הבריחה". מקור חולשתם כניצולים יהודים מעטים הפך למקור כוח. צינורות ה"בריחה" החלו לשמש מנוף לדחפים של כמיהה לאומית לעצמאות ולעלייה לארץ ישראל. נדידת יהודים זו הפכה "לשלב ביניים קצר אך חיוני. בין הייאוש העמוק ובין התקווה הגדולה" כמאמר נשיא ישראל, הרצוג, בכנס פעילי ה"בריחה" באפעל. "הם ביטאו את הציונות הנואשת, שהגשמתה התאחרה איחור היסטורי נורא וכמעט בלתי נסלח, שלא הייתה מוכנה לחכות יותר. ציונות שהתגשמה גם על ידי המונים לא-ציוניים, שלא היו מוכנים לחכות יותר בכיליון-עיניים לישות לאומית עצמאית".

כאשר הלך והתברר ניצחונן הוודאי של בעלות הברית ויום הניצחון הגיע (8.5.1945) הם היו במלוא תנופת המעש של העברת יהודים בין גבולות, כדי לקרבם לחופים, לעלייה – והארץ טרם שיגרה את שליחיה. כשלוש מאות אלף יהודים יצאו לנדוד בדרכים שונות לארץ ישראל. הם כלל לא בדקו אם זה אפשרי ואם זה ניתן לביצוע. הם בזו לכל הקשיים המצפים להם בדרך ואפילו לא נבהלו משהות מחדש במחנות עקורים. נראה, ששום כוח באירופה של 1945-1946 לא היה מסוגל למנוע מרבבות היהודים האלה, בעלי הניסיון ולמודי הסבל, מלהגשים את חפצם ולצאת לדרך – למולדת משלהם.

לא ניתן להעמיק לחקור ולהבין כיצד קורה בתולדותיו של עם, שרק שנים מועטות מבדילות בין תהום החורבן לבין ראשיתה של התקומה. בלובלין קרה מהפך מהותי מבחינת הרכב רצון ההולכים. אז ושם הפך מפעל זה של חברי תנועות הנוער ממעבר לגבול למענם בלבד, לכדי מעבר לכל יהודי שרצה בכך. על מהפך זה, התפתחותו וקורותיו ועל חלקו של מפעל ה"בריחה" בהעברת שארית הפליטה ותרומתו המצטברת והקובעת לתקומת מדינת ישראל, ננסה להתחקות במחקר שלפנינו.

 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial