מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

עדות דוקטור ויקטור טירולר על גורלה של חביבה רייק

עדות דוקטור ויקטור טירולר על גורלה של חביבה רייק (הגדל)


מתוך ארכיון מורשת, סימול: C.4.5-2

תרגום מהמקור בשפה הסלובקית של עדות דוקטור ויקטור טירולר על גורלה של חביבה רייק, רפי רייס, צבי בן-יעקב ושותפיהם בסוף אוקטובר 1944

סביב ל-20 בספטמבר 1944 באתי במגע עם חביבה מארטינוביץ' לבית רייק, אשר הגיעה במטוס מאיטליה כחברה של המשלחת האנגלית לבנסקה ביסטריצה. הנ"ל הסבירה לי מטרת בואה, כמו כן שהיא מחפשת אחרי חבריה אשר נחתו כצנחנים בשטח המשוחרר. למעשה, לאחר כמה ימים הופיעו צבי גרינהוט, רפי רייס וחיים – שני האחרונים היו מיועדים להונגריה – וחביבה הציגה לי אותם.
מיד התחלנו לעבוד. לפי התכנית, חביבה וצבי אמורים היו לבוא בקשר עם המנהיגים בברטיסלבה, למעשה עם דוקטור אוסקר נוימן וגיזי פליישמן, אשר אודותיהם נתקבלו באותו הזמן חדשות עצובות. לעומת זאת, נודע לנו שאגון רוט, מהנדס אנדרי שטיינר ויוז'קו וייזר נמצאים בשטח המשוחרר. איתם ועם דוקטור אוטו מאנדלר, עמנואל פירסט ומיקולאש שטרנפלד הקמנו ועדה והתחלנו הארגון עזרה סוציאלית לנזקיים. כמו כן, בהכנת מקומות מסתור עבור הניצולים, במיוחד אלה ששוחררו ממחנות העבודה בנובאקי וב-סרד, ולכל הנזקקים לסעד. מאחר והשליחים העדיפו להישאר בעילום שם, הפגישות איתם נקבעו מראש ונערכו בדירה שלנו. בגלל העבודה הרבה התחלקנו בתפקידים. השגת מקומות העבודה וההכנות למציאת מקומות מסתור היה באחריותו של דוקטור מאנדלר, אליו צורפו כמה חברים (האנזי, פוצי ואחרים). ענייני הכספים ניהל פירסט, שתדלנות וביקורת על הסעד ותמיכה הכספית היו ברשותי, בתוקף תפקידי כראש מדור הסעד בקהילה היהודית. מהר התברר שהאמצעים לא די בהם לספק את כל הצרכים, לכן חביבה ורפי החליטו לארגן "טרנספר" בין המעוניינים כדי להשיג את המימון הדרוש. לפי ידיעתי, בגלל עומס העבודה לא יכולתי לקחת חלק בכל השיחות והישיבות בנידון. הושגו שלושה "טרנספרים": ארנסט וינדטנר, אמריך שווארץ ומוריץ פריד. אלה העמידו לרשותנו מזומנים (מאה שמונים מיליון כתר) ועל ידי כך עזרו לנו בצורה משמעותית בעבודתנו הקשה. על ידי כך התאפשר שעוד לפני התמוטטות החזית יכולנו מהכספים האלה, בין היתר, לקנות אספקה לאותה הקבוצה שהתארגנה ב-24 באוקטובר כדי לעלות להרים ולשהות שם עד לשחרור על ידי הצבא האדום. הוצאנו עוד כחצי מיליון כתר עבור תמיכה לנצרכים, על כך ניהל פירסט את החשבונות. תמיכת סעד הענקנו לכל יהודי שנזקק ואשר פנה למוסדות. לפי הערכתנו היו בשטח המשוחרר כשלושת אלפים עד חמש אלפים יהודים מסוג זה.
ב-23 באוקטובר (1944), אחרי התיעצות עם שטפאן טורוק, הוחלט לפי הצעת טורוק שהקבוצה, אשר בה כארבעים נפש, תעלה להרים מעל בוקובץ (Bukovec) על יד סואטי אונדרי בהרי טאטרה הנמוכים. עוד באותו היום יצאה הקבוצה הראשונה, ואחרים יצאו אחריהם בשלוש קבוצות, כדי שהדבר לא יבלוט במיוחד. ב-26 באוקטובר נאספנו כולנו בגובה כאלף-אלף ומאתיים מטר. לפי הערכתו של המפקד שלנו צבי, ועל סמך נסיונות של מלחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה, היינו בגובה מספיק, כי הגרמנים לא נהגו לעלות בלחימתם נגד הפרטיזנים לגבהים כאלה. הקבוצה שלנו, ברובה הגדול, היתה מורכבת מחברי תנועות נוער ציוניות ובחלקה היתה חמושה בנשק. היו לנו חמישה רובים אוטומטיים ורימוני יד. צבי ורפי השיגו גם אישורים נחוצים ממפקדת הצבא הצ'כוסלובקי וממפקדת הפרטיזנים, לפיהם היחידות האלה יסייעו לנו בשעת הצורך.
אין אני רוצה לבקר מישהו, אבל ברצוני לציין שהנוער שבקבוצה שלנו גילו יתר בטחון עצמי, מין זלזול כלפי אורחינו היותר מבוגרים, אשר הביא עימו טורוק שאושר לו בגלל פעילותו המסורה. על ידי ההתנהגות הפוגעת של הנערים נוצרו בינינו מתחים. השליחים ומארגנים אחרים היו מהורהרים ומצב הרוח והמתחים שנוצרו גרמו לכך שלא התקדמנו בעבודותינו במהירות הדרושה, דבר שהיה נחוץ במצב הנתון. האמת היא, שבזמן התקפת המשמר הגרמני, ב-31 באוקטובר בשעה שבע בבוקר, היינו עוד בבונקרים הארעיים בדיר כבשים קטן, בבונקר עשוי מענפי עצים ובאוהל. בדיוק באותו היום תכננו להתחיל בבניית בונקרים תת-קרקעיים עבור קבוצות קטנות. איתור המקומות לבונקרים נקבע כבר על ידי המפקדים שלנו.
ב-31 באוקטובר, סביב לשעה שבע בבוקר, התעוררתי לקול יריות בקרבתנו, ולא רחוק ממני שכבר חברי מילדות דוקטור מהנדס איבו קמה (Keme) מת, ואשתו לילי גססה בזרועות אשתי. שניהם הרעילו את עצמם בציאנקלי. כששמענו שהגרמנים מתקרבים וראינו שכל חברי הקבוצה שהיו איתנו בבונקר בורחים במורד ההר, ברחנו גם אנו, אשתי רק בגרביים ואני הספקתי לנועול רק נעל אחת, כל כך מהר הצטרכנו לנוס. היה זה לילה ראשון שיכולנו איכשהו לישון ולהרשות לעצמנו להוריד נעליים. במנוסתנו התפזרנו. הסתתרתי תחת עץ גדול, שהופל כשלושים צעדים מהבונקר, ושמעתי בבירור את פקודות התוקפים. למזלי היה ערפל כבד, ולא ניתן לראות אפילו לא למרחק של עשרים צעדים.
המשמר הגרמני חיטט כחצי שעה במחנה שלנו ואחר כך שמעתי פקודת נסיגה. אחרי כחצי שעה התקרבתי לבונקר, לא היה שם איש. סביב שתי הגוויות שרר אי-סדר מוחלט, הגרמנים הפכו את הכל. חלק מהדברים השליכו לתוך האש. את מה שניתן הוצאתי מהאש, מצאתי את זוג מנעלי שהיתה חסרה לי והתחלתי לחפש את אשתי ואת האחרים. בדרכי ראיתי שהאוהל שלנו הוצת והדברים פוזרו סביב ונשדדו. אחרי כרבע שעה הליכה פגשתי חייל פצוע אשר לן עם קבוצתו בסביבה והוא הצטרף אליי. חזרנו אל הבונקר שלנו ופגשנו שם את צבי עם אשתי, את פירסט, דוקטור ארמין זינגר ועוד חבר מהשומר הצעיר שאת שמו אני לא זוכר (היה לו מום בידו השמאלית). צבי פקד על נסיגה מיידית, כי היתה סכנה שהגרמנים יחזרו. התקדמנו שבעה איש לכיוון צפון-מזרחה לרכס הרי טאטרה, שם אמורים היו להיות אנשי הבריגדה הצ'כוסלובקית. רצינו להצטרף אליהם וביחד לעבור לצד המזרחי. צעדנו בלי כל ציוד ומזון, כי לא הספקנו לקחת איתנו דבר. מיד כשעברנו על יד דיר הכבשים שמנו לב שטורוק מונח שם הרוג והחבר הילי פצוע קשה (יותר מאוחר, כנראה אחרי שהועבר על ידי האיכרים לכפר, סיפרו שמת מפצעיו). לפני הדיר היו מונחות גופותיהם של אגון רוט ושל החברה ארז'י. אמנם, אנו לא יכולנו להתעכב במקום. אשתי סיפרה, שבשעה שאני הסתתרתי לפני הגרמנים, היא טיפלה בפצוע קשה נוסף, בחבר שאניו וולנר, אשר כנראה גם הוא מת יותר מאוחר מפצעיו.
הגענו לרכסי הרי טאטרה הנמוכים, ראינו איש רוכב על סוס. הסתתרנו והמשכנו להתקדם. אחרי הצהריים צבי שמע פתאום קולות בשפה הרוסית תחת הרכס ביער מתחתנו. ירדנו לאט לאט לשם. כשהגענו לקרחת היער שמנו לב שעשינו משגה גורלי: נפלנו ישר לידי אנשי
ה-ס"ס האוקראינים. לקחו מאיתנו את הנשק, מצבי ומחבר השומר הצעיר את הרובים האוטומטיים, ממני את רימוני היד. שדדו לנו את כל החפצים האישיים: שעונים, שמיכות, כסף, מזון והובילו אותנו לאוהלו של המפקד, סגן-אלוף וילדנר. כאן מצאנו את חביבה, את רפי שהיה פצוע בידו ועוד שמונה איש מהקבוצה שלנו, כמו כן אזרחים אחרים וחיילים סלובקים. וילדנר אישית חקר אותנו. הוא פקד שכולם, כולל הקצינים האנגלים או הסרג'נטים, וכל השבויים והעצורים, יעלו לרכס מלווים על ידי חיילי ה-ס"ס חמושים במקלעים וברובים. היינו משוכנעים שזאת דרכנו האחרונה, אחרי שהעמידו אותנו לשורה והכינו את הנשק לפעולה. במילים חרישיות נפרדנו אחד מהשני. אבל המפקד שינה את דעתו ברגע האחרון, החזירו אותנו לפני האוהל שלו. כאן עמדנו כל הלילה, בחוץ, בקור, בלי שירשו לנו להתחמם על יד המדורה. מוקדם בבוקר התחילו להוביל אותנו לכיוון העמק. הם העמיסו עלינו ציוד כבד, את צבי ואת רפי שיחררו מהעול אחרי שצבי טען שהם קצינים אנגלים. בשעה שלוש בצהריים הגענו לכפר סוואטי אונדרי. כאן קיבל רפי טיפול רפואי על ידי רופא צבאי גרמני ושלושתם, חביבה, רפי וצבי, הועברו במכונית לבנסקה ביסטריצה. עוד לפני העברתם גנבו מהם את כל החפצים, כדוגמה מעיל עור של צבי ושעון זהב עם שרשרת (שהוא קיבל ממני). מאותו רגע לא היה לנו אודותיהם שום ידיעות מוסמכות. אודות חיים אין לי כל ידיעה מאז ההתקפה הגרמנית, זאת אומרת מ-31 באוקטובר. לפי סברה, כל חברי המשלחת האנגלית נרצחו על יד קרמניצ'קה ובקבר אחים מצאו גופות של כמה קצינים אנגלים. בעתונים שכתבו על כך לא מסרו שמות של אנשינו ועד כה לא חקרו בצורה יסודית בעניין זה.
אחרי שהשליחים נלקחו על ידי הגרמנים, אותנו עצרו בבית הספר המקומי. למחרת בבוקר גירשו אותנו לבנסקה ביסטריצה. אין ברצוני לתאר את גורלנו, רק אציין שמהקבוצה שנתפסה ב-31 באוקטובר ואנשיה נלקחו ב-2 בנובמבר לבנסקה ביסטריצה רק עמנואל פירסט, דוקטור ארמין זינגר ובת דודתו, נפלו לידיים של הגסטאפו וסביר להניח שב-3 או ב-4 בנובמבר הוצאו להורג. השאר, כולנו, ניצלנו.

קושיצה, 3 במאי 1945

על החתום: דוקטור ויקטור טירולר

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial