מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

צבי מלניצר על ארגון החלוצים באסיה התיכונה

צבי מלניצר על ארגון החלוצים באסיה התיכונה (הגדל)

מתוך ארכיון שלמה קלס C.54


6.8.1942

 

למזכירות הקיבוץ המאוחד בעין חרוד,


עברו שישה שבועות מאז בואנו לכאן. חלף הזמן ואיננו עוד. מהיום הראשון נכנסתי לעבודה במשרד הארצישראלי ובבית היתומים שעלה מחמישים ילד לשבע מאות וחמישים כיום.
התמסרתי לעבודה המשרדית בין הפליטים, שדרך אגב חומר לא מאד מתאים לארץ, העבודה המשרדית בלעה ושכחתי לרגע שאני יוצא "החלוץ הצעיר" שאני חבר הקיבוץ המאוחד.
היום נזכרתי על זאת ויודעים אתם דרך מי, דרך המכתבים (המון המכתבים והחומר) שהגיעו ממזכירות הקיבוץ הארצי לקבוצת השומרים בטהרן.
עבדתי בצפון, נהלתי את הארגון, בהנהלה אף אחד מהם לא השתתף ואנו לא ידענו הבדל גם הם שכחו הבדל. ובאו המכתבים ועורר נשכחות מתולדות וילנה וכדומה... הקיבוץ הארצי דורש מהם לנהל עבודה למען הקיבוץ הארצי בין הנוער המקומי ובבית הילדים ומעביר להם אינסטרוקציות וחומר. את המכתבים עדיין לא הבינו, אבל בטוחני באלה הימים בבוא שליחם יתחילו ברוב מרץ. שדה פעולה ישנו רב. שמונה מאות ילדים זהו מקום פעולה חשוב מאד מאד ואפשר הרבה לעשות ויש הרבה לעשות, והחלטתי להתחיל לפניהם.
אבל הינני להזכיר לכם, מכיוון ששכחתם שגם לנו דרושה עזרה, הדרכה וחומר, שגם על מזכירות הקיבוץ המאוחד לטפל ולא להזניח את המפעל הזה, וגם לא לשכוח את קבוצת החלוצים, אשר בכיליון עיניים מצפים למכתב מהקיבוץ שלהם ומקבלים בקנאה אפילו כל מכתב מהקיבוץ הארצי.
היננו כאן קבוצה קטנה של עשרה איש מ"החלוץ הצעיר", "פרייהייט" ו"החלוץ". אמנם לא מאד חשובה, אבל בעזרתכם ובהדרכתכם, ויהיה גם מרחוק, נוכל משהו לעשות.
ולמה נהיה גרועים מאחרים? דו"ח מעבודתנו בצפון יש לכם כבר ולכן לעת-עתה די – מעבירים לכם אנו את ברכותינו החמות.

שלום,

צבי

רשימת החלוצים
צבי מלניצר
איינציגר משה – "דרור" – גליציה
איינציגר ציפורה – "דרור" – גליציה
מיורציק – "פיירהייט" – קיבוץ וילנה
ליפשיץ – "פיירהייט" – קיבוץ וילנה
קורנגולד – "החלוץ הצעיר"
בלזצקי מאוריצו – "החלוץ"
שטרנליך מרגוט – "החלוץ הצעיר"
מאיר גורביץ'

___________________________________

 

צבי מלניצר

 

תל-אביב, 18 למרץ 1943


 

סקירה
(ארגון החלוצים באסיה התיכונה)


 

ארגון פחות או יותר מגובש וכללי של תנועת "החלוץ" במחתרת הסובייטית באסיה התיכונה, החל להתארגן רק בחודש נובמבר 1941, כאשר נפגשנו יחד בבוכרה מספר חברים מפעילי "החלוץ" יוצאי פולניה. רק זה שוחררנו מבתי סוהר ומחנות ההסגר, בהם בילינו כשנתיים בעד פעולה במחתרת ועל הגבולות של ליטא ורומניה.
פעולתנו הראשונה היתה להתקשר עם ארץ ישראל והתנועה. פחדנו קצת מהמעשה הזה, הוא לא יסכן אותנו, אבל החלטנו לנסות. בהתחלת חודש נובמבר נשלחה הטלגרמה הראשונה מאת הפעילים, למזכירות הקיבוץ המאוחד. כסף לשליחת המברק השגנו על ידי מכירת מעיל שהיה עוד ברשותו של אחד מהחברים, ושיחק לנו עוד המזל לאחרי שלושה עשר יום קיבלנו תשובה. אחרי שנתיים של ניתוק, קיבלנו בפעם הראשונה ידיעה מהארץ. זאת היתה טלגרמה ממזכירות הקיבוץ המאוחד, בה הבטיחו לנו לשלוח כסף, סרטיפיקטים, לדרוש בשלום כל "אנשי המשפחה". עד כמה הטלגרמה הזאת עודדה חיזקה את החברים קשה לתאר עכשיו, ובכלל לא יוכל להבין זאת אדם שלא היה במעמד ההוא. נדמה היה לנו שבא הקץ לכל הסבל. על מה עוד אפשר היה לחלום אם לא על סרטיפיקטים. ואם אלה יהיו, הלא נהיה בארץ ומה ערך לסבל לעומת הסיכוי הזה? החלק בטלגרמה הזאת שדיבר על "אנשי המשפחה" הטיל אחריות על קבוצת ודחף לרצון והחלטה למצוא את "אנשי המשפחה" ולקשר גם אותם עם הארץ.
בעצם, היו קיימים מזמן גרעינים של קבוצות חברים, ואפילו, בין כמה מהם היה קשר אמנם לא קבוע אבל הוא הקיף כמה עשרות חברים.
רק התחלנו לחפש מצאנו... התברר: יחד עם גל הפליטים שבא לשטחי רוסיה בפרוץ המלחמה הרוסית-גרמנית, נסחפו גם חברי "החלוץ" ותנועות הנוער מליטא, לטביה, ווהלין ובעיקר יוצאי ההכשרה בפולין, שהיו בליטא מאז פרוץ המלחמה ב-1939.
בוילנה היה הריכוז הגדול ביותר של חלוצי פולין, כאן גם היה מרכז "החלוץ", תנועת הנוער המאוחדת (דרור-החלוץ-הצעיר) וגם הנהגת השומר הצעיר. מרכז "החלוץ" וכל חברי הקיבוץ המאוחד החליטו לא לעזוב את המקום, ואמנם לא פגשנו אף אחד מהם. לעומת זאת, חברי השומר הצעיר ברחו ורובם הגיעו אפילו לאסיה התיכונה. קיבוצי "החלוץ" בשבלי וטבריק, שנותקו עם פרוץ המלחמה מהמרכז בוילנה ולא ידעו על החלטת המרכז, ברחו כמעט כולם באופן מאורגן והם מרוכזים עכשיו באסיה התיכונה. כמו כן ברחו איתם קבוצות מאורגנות של "החלוץ", "החלוץ הצעיר" והשומר הצעיר מקובנה, חברים בודדים מ"נצח" בלטביה, ומעטים מתנועות הנוער בווהלין.
הקבוצה האקטיבית ומעיזים להקמת הארגון במחתרת היו עשרה חברים שנאסרו בסוף 1939-1940 בעד עבודה במחתרת על יד הגבולות אלה משום שהם היו מנוסים בעבודה במחתרת וגם מפני שמצבם החוקי היה יותר נוח: נתיני פולין, בעוד שמצב החלוצים האחרים היה מבחינת השתייכותם האזרחית במצב בלתי ברור, לצבא האדום לא קיבלו אותם. להיפך, גם החזירו מהחזית את אלה שכבר היו שם; הכי רע היה מצב החלוצים יוצאי ליטא ולטביה. אלה נאלצו להתגייס ללגיון הליטאי.
בסוף חודש נובמבר התחיל בפקודת הממשלה ריכוז של כל נתיני פולין על יד תחנות הרכבת למען הושיבם בקזחסטן. הריכוז הזה, שאמנם רק התחיל ולא נגמר, איפשר לנו להיפגש עם קבוצות רבות של חלוצים. אלה היו הפגישות הראשונות בין הקבוצות. היינו יחד למעלה משישים בכגן על יד בוכרה, ומאז כבר לא הופסק הקשר התווספו חברים, או שאנו "גילינו" אותם, או שהם במקרה נפגשו בקבוצות והצטרפו אליהן.
עם התחלת הריכוז הזה היתה פגישה של כמה פעילים בבוכרה, ונקבעו שני חברים לשם קשרים עם הפולנים בטשקנט, התכוננו להשיג אצל הפולנים אפשרות ועזרה בריכוז החלוצים במקום אחד. חבר אחר נקבע לקשרים עם הארץ ולמקום מושבו נבחרה בוכרה, קיווינו עוד אז לקבל כספים לעזרה, סרטיפיקטים ואולי גם שליח. ואחד נקבע לקשרים עם הקבוצות ולחיפוש חברים נוספים בדרכים.
ואמנם, בטשקנט הצליחו החברים להתקשר עם קופניסקי, הציר הפולני, לעזרה סוציאלית באסיה התיכונית. הוא הבטיח להעביר לארץ ישראל את רשימת החברים, הבטיח גם לתת לנו הלוואה כספית על מנת שישיבו לו בארץ ישראל. הנסיון לרכז את הפליטים הפולנים ובכללם גם את החלוצים נכשל וכל הריכוז שהתחיל מטעם הממשלה הופסק. ואחרי כמה שבועות נכשלה בכלל כל הפעולה בטשקנט. נאסרו שני חברים שטיפלו בעניינים האלה. לנו נודע על מאסרם רק כעבור חודש ימים. עד עכשיו לא הובררה לנכון סיבת מאסרם. ההשערות הן שונות. וגם הקשר עם קופינסקי הופסק, כי הוא יצא באותו זמן ללונדון לפני שאנחנו הספקנו להיפגש איתו. נעשה ניסיון לארגן טרנספרט של כספים על ידי יהודי רוסי עשיר, שהסכים למסור לנו מאה ושמונים אלף רובל אם יכניסו על שמו בארץ ישראל סכום מסוים בולוטה. גם הנסיון הזה לא הצליח.
בכלל, בכל הפעולות שלנו נכשלנו, בעיקר מפני חוסר אמצעים כספיים. כל הנסיונות שלנו היו אי ליגליים, ונוסף לזה בלי כרטיס נסיעה, כי לא היה במה לקנותו.
בענין קשר עם ארץ ישראל התאכזבנו מר. אמנם נתקבלו עוד כמה טלגרמות מהארץ שלא אמרו ולא הבטיחו כלום. הכספים שהובטחו והסרטיפיקטים לא נתקבלו. בענין קבוצות החלוצים נקשרו הרבה קשרים חדשים, התגלו הרבה חברים חדשים והתגבש הארגון. נאספו אפילו כספים ולחם בין חברים לשם פעולה, אם כי מצבם החומרי של החברים היה מאד קשה.
נעשו כמה נסיונות לעבור את הגבול לפרס ולאפגניסטן. עוד בחודש דצמבר ניסתה קבוצת חברי "החלוץ" ליטא לארגן מנגנון על יד הגבול באשכבד, נאסרו כמה חברים והנסיון נכשל. נעשה עוד נסיון לעבור את הגבול לאפגניסטן על יד טרמז. עברו שני חברים משלנו. הענין הופסק בשל חוסר אמצעים כספיים. נעשה עוד נסיון לשבור את הגבול על יד קושקה לאפגניסטן, אבל גם הוא נכשל. בעיקר – בשל חוסר כסף.
בכלל היינו קשורים עם מאה ושמונים-מאתיים חברים. לא ניסינו לחפש חברים בשטחים מחוץ לאסיה התיכונה, גם לא רצינו לצרף חברים שלא הכרנו אותם באופן אישי ולא היינו בטוחים בהם במאה אחוז. לא חרגנו מהמסגרת הקטנה הזאת בשל האמצעים הכספיים. לנסוע לסיביר בלי כסף ובלי מזון היה בלתי אפשרי, וגם גרמה לכך ה"אדישות" (ככה הבינונו את חוסר הקשר וחוסר העזרה) מצד המוסדות שלנו בארץ ישראל.
איתנו היו קשורות כמה משפחות ציוניות ועסקנים שעזרו לנו וגם הם נעזרו על ידנו, וגם אותם דחתה מאיתנו ה"אדישות" הזאת והשתיקה של המוסדות בארץ ישראל.
בחודש פברואר-מרץ, אחרי שהתייאשנו להעביר את רשימות החברים כרשימות, התחלנו להעביר את שמות החברים והעסקנים בטלגרמות, לכל אדם טלגרמה. התכוונו לקבל בזה סרטיפיקטים (עדיין האמנו שאם יהיו לנו סרטיפיקטים נשיג סוף סוף רשיןו יציאה) ורצינו למצוא את הכתובות לשם עזרה חומרית. נשלחו אז כשלושים-ארבעים טלגרמות, אבל לדאבוננו לא קיבלנו כל עזרה בחבילות, או בכספים. סרטיפיקטים קיבלנו רק בשביל ארבעה-חמישה חברים וזה אשר גרם במידה ידועה גם ליאוש בין החברים. בעוד שפעילי ה"בונד" קיבלו באופן מאורגן עזרה חומרית חשובה. ורבנים קיבלו גם סרטיפיקטים וגם חבילות מארץ ישראל.
במרץ התחילה האוקואציה של הפולנים לפרס. הגיעו שמועות שהם נוסעים לארץ ישראל. התחלנו לפעול בשטח זה. בסמרקנד התקשרנו עם קצין אחד שהבטיח לעזור, אבל התברר שאפשרויותיו הן קטנות. עלה בידנו רק לשלוח בעזרתו חבר אחד מ"החלוץ הצעיר", שצריך היה לקשור את התנועה במחתרת עם הארץ. ואמנם, אחרי טלטולים רבים, הגיע החבר הנ"ל לפרס. אבל בפרס, לפני שהספיק למסור משהו ולהתקשר, גוייס לצבא הפולני. עקבותיו אבדו ומכתב תשובה על מכתבו קיבלתי כבר בטהרן, אחרי חצי שנה. עוד עשינו כמה נסיונות להרשם כקרובי החיילים היוצאים ושוב חוסר הכסף הוא שהיה בעוכרינו. אחרי גמר האוקואציה הראשונה, באה עלינו תקופה מאד קשה וזה מבחינה חומרית. הרעב החמיר וגם היאוש בחיינו גבר, כי הקשר עם הארץ נעשה רופף. ולנו נדמה היה בכלל כי שכחו אותנו.
ניסינו אז כולנו להתגייס לצבא הפולני ובתור חיילים פולנים לצאת, אבל כמובן מבין כולם נתקבלו רק שלושה בחורים. במקרה או מפני שצלצול שם משפחתם היה פולני. השאר נאלצו לשוב למקומותיהם הקודמים, אבל לנסיון הזה היה ערך רב משום שכל אחד היתה ברשותו תעודה המאשרת את רצונו הטוב למלא את החוב האזרחי ולהתגייס לצבא.
הגברת טרטקובר, שיצאה עם האוקואציה הראשונה מרוסיה לטהרן, וידעה קצת על ארגוננו החשאי, סיפרה על זה בטהרן והמשרד הארצישראלי בטהרן אמנם התקשר עם הציר הצבאי הפולני בקויבישוב, שהיה אז בטהרן, עם פולקובניק שהבטיח לנו לעזור באוקואציה השניה.
את המכתב המודיע על הסידור הזה קיבלנו חודשיים אחרי השלחו. ימים מספר לפני התחלת האוקואציה השניה. כנראה לא מוסר המכתב ולא הדלגטורה הפולנית הסמרקנדית לא היו מעוניינים בכל הענין הזה. סוף סוף בדרך מקרה הגיע אלינו רק תוכן המכתב. התחלנו לחפש את הפולקובניק. וכמובן בלי כסף להוצאות הדרך ובלי כרטיסי רכבת למצוא אותו ברחבי רוסיה היה די קשה, אבל התחלנו בזה. והמקרה רצה שבצבא הפולני היו שלושה פולקובניקים בשם רודניצקי ובדיוק מצאנו את זה שלא ידע מהסידור הזה וגרש אותנו בחרפת—פנים, ואנחנו לא ידענו שיש עוד פולקובניק רודניצקי חוץ ממנו.
רק שלושה חברים, שבמקרה היו בינגיול, וידעו על השם הזה, נתקלו במקרה בפולקובניק, זה אשר אותו חיפשנו והוא עזר להם לצאת מרוסיה לטהרן באופן ליגלי.
התחילה האוקואציה השניה. אני הייתי אז עם קבוצה של עשרים חלוצים בקרמינה. חיכינו עוד לתוצאות חיפוש הפולקובניק המקווה. יום יום יצאו רכבות עם אלפים פולנים צעירים וזקנים, בריאים וחולים, כולם נוסעים לארץ ישראל. הם נוסעים ארצה ומביטים בבוז ומתוך נקמה על הצעירים היהודים, שאת כל חיינו הקדשנו לארץ. את הסבל הזה קשה היה לשאת. כל רכבת, כל מבט, שבר ודכא ואז באה ההכרעה האחרונה לנסות עוד פעם לצאת מכאן, ויהי מה. הכל הוטל על הקלף האחרון.
לנסיון הזה לא היו שום סיכויים להצלחה. לכל אחד היו בכיס שמונים רובל. לפי המחירים של אז זה מספיק לחצי קילו לחם. קרועים ובלויים גם ללא סיכויים להגיע עד לנמל, קרסניבודצק, ומה עוד לעבור את הים. אבל החלטנו.
ב-8.8.42 יצאנו מקצינה קבוצה של תשעה חברים. אחד הצטרף אלינו בדרך היינו עשרה. השאר לא החליט ולא יצא בשל הדעה שהנסיון הזה נדון לכשלון גמור, זאת אומרת לאבדן כל המשתתפים.
יצאנו ברכבות משא בסיסטרנות של הפט. גם ניסינו ברכבות של הפולנים היוצאים לפרס. לא העזנו, כמובן, להיכנס לקרון פנימה. הסתפקנו, כמובן, בעמידה על המדרגות של הקרונות או על גגות הרכבות. וכאן בלטה האכזריות וההתעללות של הפולנים. "כעבד העולה לגדולה", ככה הם התנהגו. סדיזם כזה שקשה לתארו. היו זורקים מהמדרגות בשעת מרוץ הרכבת או מוסרים את ה"ז'ידים" לידי המשטרה הסובייטית ופעם גם אותי הוריד קצין פולני מהגג של הקרון והודיע למשטרה הסובייטית. התחננתי: "הלא גם אתה ישבת בטיגות הצפון וידעת את טעם האסירים ולמה זה תשלחני בחזרה לשם, על שום מה?" תשובתו היתה "ז'יד". כל הקבוצה שלנו היתה מפוזרת. נסענו אחד אחד ברכבות שונות. אחרי ימים של סבל ושל עינויים הגענו לקרסניבודצק רק שישה איש. השאר אבדו לנו בדרך. וכאן התחילה הפרשה השניה של העינויים.
אספר עלי מה שהיה אופיני גם לשאר החלוצים ולצעירים הבודדים שהיו שם: באותו יום שהגעתי לקרסניבודצק ניסיתי לעלות על האוניה שמובילה את הפולנים לפרס, אחרות לא הפליגו בכלל בכיוון פרס. התגנבתי לנמל וכאן, בתור פולני, עזרתי לאחרים להעביר את חפציהם מהיבשה לאוניה. אחרי שעות של עבודה קשה, נשארתי עם המשאות בבטן האוניה. אבל כבר באותה שעה כנראה הרגיש בי מישהו וקצין פולני בא להוציאני ומסר אותי לידי הסובייטים. אלו בדקו אצלי את התעודות (והיו ברשותי גם תעודת שחרור מהמאסר כנתין פולניף פספורט פולני, ויזה אנגלית, תעודת התגייסות לצבא הפולני וגם תעודת עובד בקולחוז). הובילו אותי לקצין הפולני פולקובניק ברלינג, שניהל את האוקואציה מטעם הפולנים. ההוא, אדם הגון וליברלי, ציווה להוציא אותי מתחום הנמל ולשחרר, אבל לא יכולתי לוותר וניסיתי עוד פעם באותו אופן ונשלחתי שוב לידיו של הפולקובניק הזה. נאסרתי ונשלחתי ל-א.נ.ק.ב.צ. וישבתי שם עשרים וארבע שעות. חשבתי, כבר בא הקץ. בנס שוחררתי. שלושה ימים הסתובבתי בחוצות קרסניבודצק. נפגשתי אז עם שאר הקבוצה החלוצית. ביום השלישי בערב, כשהחשיך, כבר התגנבתי שוב לנמל. הפולנים עלו לאוניה, צעקו ודחפו אחד את חברו. הצעתי את עזרתי לזקנה נוצריה שעמדה ליד הרבה חבילות. לקחתי חבילה משלה והלכתי בכיוון לאוניה והזקנה אחרי. כאשר עליתי בסולם האוניה, מצד אחד עמד חייל פולני ומצד שני חייל רוסי, ודרשו רשיון נסיעה. האישה למטה התחילה לצעוק שזוהי חבילתה, החיילים הבינו שאני בנה ואצלה נמצא כרטיסי ונכנסתי לאוניה. חמש השעות שעמדה האוניה בחוף היו בשבילי חמש שנים. פחדתי אולי תהיה ביקורת. מזלי שיחק לי, הגעתי בשלום לפרס. מכל הקבוצה החלוצית שיצאה מקרמינה הגענו רק ארבעה איש. בטהרן זכרתי עוד מספר גדול למעלה ממאה שמות של חלוצים וכתובות ואותם מסרתי במשרד הארצישראלי. עבדתי ארבעה חודשים במשרד הארצישראלי בטהרן. לדעתי חוטאים שאינם מנצלים אפילו אפשרויות של עזרה חומרית בחבילות. ביחוד מקופחים החלוצים. לא אדבר כבר על אנשים פרטיים שיצאו עם האוקואציה על ידי אינטרבנציה של קרוביהם. חלוצים לא נעזרו במידה כזאת.
חברי "החלוץ" מרוכזים בערים הגדולות ומקצתם גם בקולחוזים. לפי הידיעות האחרונות שכבר קיבלתי בהיותי בטהרן, החברים המאורגנים מרוכזים בטשקנט – חמישה עשר, בסמרקנד – שלושים, בדזומה – ארבעים, בקרמינה – חמישה עשר, בבוכרה – עשרה,
בגוזר – עשרה, בקרשי – חמישה, במסי – שלושים, בדנאלאל-אבאד – עשרה. יש מהם החיים בקבוצות יותר גדולות, עד שלושה עשר איש, ויש שהם נמצאים יחד שניים-שלושה איש לפי תנאי העבודה וצווי הזהירות. אבל בשל זהירות למען יתר בטחון, החברים היותר פעילים מחליפים מזמן לזמן את המקום וגם המקשרים בין הקבוצות נמצאים הרבה זמן בנדודים. מה שעוד אופייני הוא שהיתה תנודה מתמדת בין מקומות הריכוז של הקבוצות, מתוך חיפוש אחרי אפשרויות קיום יותר נוחות.
החלוצים חיים בים הפליטים הגדול והם שונים מהם תכלית שינוי. מבחינה כלכלית רוב הפליטים שברחו עם משפחותיהם יש ובכל זאת הספיקו להציל חפצים שונים ובגדים שאותם הם מוכרים עכשיו ומתקיימים, אמנם בדוחק. חלוצים שבאו מקיבוצי ההכשרה לא הביאו איתם בגדים מיותרים ולא תכשיטים למכירה והם נמצאים מבחינה זאת במצב הרבה יותר קשה; מבחינה חברתית, בעוד שהפליטים נמצאים עכשיו בניוון מוסרי גדול, המלחמה, תנאי החיים הקשים ומלחמת הקיום האיומה גרמו גם להרבה השפעות שליליות בחיים המוסריים של הפליטים. קבוצות החלוצים מבחינה מוסרית מחזיקות עדיין מעמד, רובם מתקיימים על עבודת כפיים קשה, שומרים על עצמם ועל אחרים מפני ניוון.
ובתוך הקבוצות וביניהן קיימת עזרה הדדית שהתפתחה באופן ספונטני והמקילה עליהם להחזיק מעמד ברגעים הקשים ביותר. מה שחשוב להביא לתשומת לבם של המוסדות, שעד 1.9.42 (תקופת בואי לטהרן) לא נתקבלה כל עזרה בשביל החלוצים ברוסיה, אפילו לא מקרוביהם, כי אלה כנראה סומכים על המוסדות.
בטהרן ניסינו להתקשר עם הקבוצות האלו והדבר גם עלה בידנו. נשלחו מספר גדול מאד של מכתבים וטלגרמות ורק לפני צאתי מטהרן, אחרי ארבעה חודשים, התחילו להגיע מכתבי תשובה המוסרים ידיעות מאד חשובות על חילופי כתובות, על חילופי שם המשפחה. החברים יוצאי ליטא משתדלים להשיג תעודה אישית של נתין פולני. במכתבים מסרו על חברים נוספים שלא ידענו עליהם אז. כל הטלגרמות שנשלחו מאיתנו היו עם תשובות משולמות, בכדי לאפשר לחברים לענות מיד. הרבה חברים בדרך כלל לא התקשרו עד היום עם התנועה, מפני שלא היה להם כסף לטלגרמה. דו"ח על פעולת הקשר והעזרה מטהרן לחברי "החלוץ" המאורגנים ברוסיה נשלח על ידי למוסדות בארץ ב-24.11.42.

 

מסקנות והצעות
א. הארגון החשאי של חלוצים באסיה התיכונה הוא כללי, המקיף את כל הזרמים ב"החלוץ". הקבוצות מורכבות מחברי "דרור החלוץ הצעיר", השומר הצעיר, עקיבא, חברי השומר הצעיר הצופי החלוצי וסתם חברים.
ב. התפקיד הוא: להקים לשכת קשר כללית בארץ אשר תעמוד בקשרים עם חברי "החלוץ" ברוסיה. יש לציין שבגלל תנאי הזהירות החמורים שאנו מצווים עליהם בקשרים עם החברים ברוסיה – הכרחי לפתח את ענף הקשרים ולשתף בזה הרבה חברים בארץ. קבוצות חברי "החלוץ" הם במצב כלכלי ופוליטי הרבה יותר קשה מכל שאר הפליטים.
ג. הגשת העזרה החומרית בחבילות ובכספים לחלוצים צריכה להיות בתור הראשון. כל הנסיונות לפתח פעולה חלוצית רחבה במחתרת נתנפצו מחוסר אמצעים כספיים. הפעולה אשר נעשתה על חשבון החברים היתה על חשבון פת לחמנו.
ד. אין ספק שמצויים עוד מאות ואולי אלפי חברים מהתנועה החלוצית, מפוזרים בפינות רבות במרחבי רוסיה, אותם אפשר ומוכרחים למצוא ולקשור ביניהם קשרים ולארגן אותם בתאים.
ה. עד 1.9.1942 לא נעשתה בכלל כל פעולת עזרה חומרית ושום התערבות דיפלומטית יעילה למען חברי "החלוץ". ואחרי תאריך זה נשלחו רק חבילות לחברים וגם זה מספר קטן, ולפי מפתח שאינו הולם את "החלוץ" לגבי פליטים אחרים. ידועים לי מקרים שהוצאו משפחות שלמות מרוסיה על ידי התערבות ופעולה אישית של קרוביהם.
ו. כל ההערכות קשות על יחס הפולנים לאוקואציה של היהודים מרוסיה הידועות בארץ הן נכונות.
ז. גם אם נפסקה האוקואציה מרוסיה אין לומר נואש לאפשרויות יציאה של חלוצים מרוסיה. הדרכים קשות מאד, כרוכות בסכנות ובאמצעים כספיים גדולים, אבל אפשריות.

 

 

ארכיון מורשת, סימול: C.54

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial