מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

אברהם סוצקבר: הספד לאבא קובנר

אברהם סוצקבר: הספד לאבא קובנר (הגדל)

אברהם סוצקבר סופד לאבא קובנר


אבא, אחי שלי,

אני מדבר אליך בשפתם של השפוטים בגיטו וילנה. בשפתם של היהודים בירושלים דליטא, אותם כה אהבת. וכן בשפתם של הפרטיזנים – אחֶיך ביער.
בפגישותינו בלמתי תמיד את רגשותי כלפיך, שלא להביע בגילוי-יתר את חיבתי לך.

רק בשכבך על ערש-דווי בבית החולים, בשבועות האחרונים, אזרתי עוז לבטא את מלוא האמת מה שאני חושב עליך ומרגיש. ואיזה יחיד ומיוחד היית וכזה תישאר. ואז גם סיפרתי לך על פגישתנו הראשונה בגיטו, ב-1941. במגפיך על-פני השלג האפור התגררת לאורך הקירות. במבטינו הבינונו זה את זה. חשבתי אז: כך נראה שבוי בעל שאר-רוח חופשי.

בימים ההם חסרי הנסים היית אתה נס בגיטו וילנה. דבריך היו תמיד מלאים ושלמים ואמיתיים, ככל מה שכתבת עד יומך האחרון, כשרשמת בעיפרונך, באלם-פה, בבית החולים: רעיון, מילה, תמונה, דבר-זכרון, פגישה עם חבר.

כשמספידים נפטר, מקובל לומר, שחולקים לו כבוד אחרון. ותמיד שומע אני צרימה בכך.

לא כבוד אחרון, אלא תחילתו של כבוד חולקים לך היום – לעשרות ומאות שנים.

אתה היית בגיטו מי שמשך אליו לא-מאמינים: במחיצתך רגשו הם בנצח-ישראל. אתה לא קינאת בחופשי-כביכול שמעבר לחומה. היית גם בגיטו הרוח החופשית שהדביקה את כולנו.

אהבתיך, אבא. אני אוהב את שיריך. אני זוכר על אודותיך דבר שאני מפחד להביעו. אילו ניתן לשמוע את בכי הלב, מיותרות היו כל המלים.
.

..אני רואה את שנינו מטפסים על חורבותיה של עירנו, מיד לאחר שיחרורה-כביכול. אנו מלקטים את ה"שמות" שנותרו מירושלים דליטא, מטפסים על חורבותיו של רחוב סטראשון 12, מחטטים במרתפים, בהם קבורים אוצרות תרבות. וכל פגישה איתך היא תזכורת חיה, חיזוק, שמחה וזכות להיות לך חבר. כל משפט שלך – אמת של חיים שלמים.

שיריך נראים בעיני כשבילי פרטיזנים. אתה נע ומדלג על פניהם בין מארבי האויב, על פני ביצות ומוקשים, עד שאתה מחלץ עצמך אל החופש לקראת הנצחון...
וכאן, בארץ, שמחת שלשון היידיש קמה לתחיה יחד עם העם. ובעצמך כתבת ביידיש. כתבת הקדמה לאנתולוגיה של שירי-עם יהודיים: שיר מזמור לשירי העם, מזמור למשוררים, והכל בדרגת השלמות, ללא צורך להחליף מילה.

אבא יקר, היום אנו חולקים לך תחילתו של כבוד. יזכרו ויתגאו בך כאחד הנבחרים הבכירים, הן בתקופה האפלה ביותר בתולדותינו והן בתקופה המאירה של תקומת ישראל בארצו.

ואני, עד שעתי האחרונה אזכור קולך המופלא.


עין החורש, 28 בנובמבר 1987

 

ארכיון מורשת, סימול: C.61.51

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial