מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

מרדכי גבירטיג

בהוצאת מורשת פורסם הספר: מרדכי גבירטיג, העיירה בוערת, 1967
עברית: מרדכי אמיתי
עיטור ועריכה גראפית: שרגא ווייל
מרדכי גבירטיג (הגדל)

 

 

העיירה בוערת / מרדכי גבירטיג

לחן: מרדכי גבירטיג

אחים, שרפה! שרפה!

עיירתנו בוערה כולה,

בה רוחות שחורות יסערו,

להבות-חורבן יבערו,

עקבותיה לא נשארו,

היא עולה באש.

ואתם חובקים ידיים

בלי הושט עזרה,

בלי כבות את אש הלהב

אש העיירה.

 

אחים, שרפה! שרפה!

קרובה, חס וחלילה, השעה,

כי הלהבות יתמידו

את כולנו פה ישמידו

רק שרידי קירות יעידו

מה שפה היה.

ואתם חובקים ידיים

בלי הושט עזרה

בלי כבות את אש הלהב

אש העיירה.

 

אחים, שרפה! שרפה!

רק בידכם בלבד היא העזרה.

חיש הושיטו יד אוהבת

והצילו מהמוות

בדמכם כבו שלהבת

חיש כבו בדם.

מרחוק אל תעמודו

כי האש עולה

אל נא תחבקו ידיים

השרפה גדולה!

 

 

תרגם: אברהם לוינסון

השיר נכתב בשנת 1938 אחרי הפוגרום בפשטיק, והוא מעין אזעקה על השואה המתקרבת. היה שגור בפי העם בגיטו קראקוב ובגיטאות אחרים.

 

 

פרטים על מרדכי גבירטיג

מאת: יוליה הופמן – פולין

 

גבירטיג נולד בקראקוב בשנת 1877. שמו האמיתי הוא מרקוס ברטיג. הוא גר בקראקוב ברחוב ברק יוסלביץ' ז' בקומה א'. החלונות מהחדר האפל פנו לחצר, כמו כן המטבח שהדלת ממנו הובילה למרפסת. בחדר היה שפע של תמונות, מתנות מדיירים. ידידים.

תמונת הבת הבכורה היתה תלויה לימין המיטה – על הקיר הבהיר ביותר בחדר היתה תמונה של גבירטיג בגודל טבעי עם בתו הצעירה – לולה.

אשתו של גבירטיג, בלומה, בנותיו: שיפרה (שרלוטה), חוה (אוה) ולולה (ליאונורה) – כולן נספו.

לולה היתה מבצעת בחן ובכשרון את שירי אביה.

גבירטיג התפרנס מתיקון וחידוש רהיטים ישנים. הוא עבד במחסן (magazyn) רהיטים ישנים אצל אחיו. בשעת העבודה היה יוצר את פיוטיו ומחבר את שיריו.

חייו היו קשים. הוא, בנם של הורים עניים, סבל מילדותו ובמשך כל חייו עוני ומחסור. אך למרות זאת ראה עצמו גבירטיג כאיש עשיר (גביר). ואמנם היה כזה אם כי לא במובן החומרי. היתה לו נפש גדולה ועשירה, בעלת רגישות מיוחדת לכאב, לעוול ולחוסר צדק שנגרמו לזולת. היו לו כשרונות דרמטיים – כנער צעיר וגם לאחר מכן היה מופיע על במות של להקות חובבים יהודיות.

ההצגות אורגנו על ידי התנועה (הארגון הסוציאליסטי ברידקליכקייט).

ניבאו לו עתיד גדול כשחקן ואמנם אחרים מהלהקה הזו המשיכו כשחקנים וזכו אפילו לפירסום (כמו דוד וטשטיין, הקומיקאי היהודי ואחרים).

גבירטיג החל לאלתר שירים (אימפרוביזציה) מהגיל הצעיר ואחר כך כתב הרבה יצירות הזדמנותיות (מאולתרות) שאת המנגינות יצר בעצמו או התאים אותן. לפעמים היה משנה מנגינה ששמעה במקרה וזו שוב נתנה לו דחיפה ליצור שיר חדש.

אחת היצירות ההזדמנותיות האלו היתה בלדה שכתב אותה לכבוד האירוסין של הורי ובחגיגה זו גם ביצעו אותה.

את המנגינות היה מנגן בחליל.

גבירטיג היה מפרסם את יצירותיו בעתונות הפועלית ולאחר מכן הוציא ספר שירים (ללא מנגינות) ב-1919 או 1920.

בשעת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה כתב שירים שאת מנגינותיהם היה מתאים אבי, יוליוש הופמן. שיתוף הפעולה בין שניהם נמשך עד למותו של אבי.

(מקור המנגינות, או מחבריהן, פרסמו בתוכנו של הספר "מיינע לידער" שיצא ב-1935).

את התווים לשיריו האחרונים של גבירטיג רשם יוליוש הופמן בשעה שהיה הולך לבקר אצלו במחנה לגיבניקי, לשם נשלח על ידי הגרמנים מקראקוב בשנת 1940. הזעזוע שעבר עליו במחנה זה, תאר גבירטיג בשיר בשם: "היה היה לי בית" (געהאט האב איך א היים), שנכתב בלגיבניקי ב-1941 (פורסם בקובץ "סוברנט", שהוצא על ידי הקומיסיה ההיסטורית היהודית בקראקוב ב-1946. את החומר, כולל התווים, המצאתי להם).

התווים לשירים אשר גבירטיג כתב לאחר הוצאת "מיינע לידער", זאת אומרת לאחר 1935, כמו אלו שמסיבות שונות לא נכנסו לקובץ הנ"ל, אך את המנגינות זכרתי, המצאתי לדוקטור ווייכרט ב-1957.

אני משערת שהם הוחזרו יחד עם כתבי היד.

לאחר המלחמה הדפיס "מיינע לידער" לפי ספר שהיה בידיו, ידידו של גבירטיג ושל אמנו עורך הפורברטס בניו-יורק, יוסף לומנברג. הוא גם הוסיף שיר בפוטוקופיה, אשר גבירטיג כתב לכבוד ביקורו של וויינברג בקראקוב, לאחר שנים של העדרות. הטקסט והתווים היו כתובים ביד אבי.

היו שירים מאולתרים במסיבות פרידה לכבוד שחקנים יהודים שבאו מארצות חוץ. אחד משירים אלו היה השיר "טיק-טק" לכבוד נסיעתה של מלי פיקון, היא יחד עם בעלה, יעקב קאליק, קיבלו עוד לפני השיר "הולעט, הולעט קינדרלעך" ועוד שיר אחד ושני השירים נכללו באופרטה: "די רומענישע חתונה" הודות לשירים אלו הצליחה האופרטה הנ"ל.

אך גבירטיג לא הפיק מכך שום תועלת חומרית. מי היו מבצעיו של שירי גבירטיג?

טרם התחיל למסור או למכור שירים בודדים לשחקנים, המבצעים העיקריים של שיריו היו בעלי מלאכה, חובבים. הם היו שרים את שיריו בערבי מסיבות המאורגנות לרוב תוך מגמה לסייע מבחינה כלכלית לגבירטיג.

את ה"זמרים" למסיבות הנ"ל היו מכינים אבי, ינקי מיטק וגם אני. הנערים, ובמידת האפשר גם האב, היו מלווים אותם בזמן ההופעה.

יותר מאוחר השתתפו בערבים אלו אף שחקני התיאטרון היהודי (ליברובסקה רוז'קה בירנבוים, אמזל ועוד. את שיריו של גבירטיג שרו דינה בלומנפלד, חיילה גרובר, מלי פיקון והרבה אחרים).

 

זכרונות בעלי אופי מבדח

1.      לאחר הופעת "מיינע לידער", חולקו הספרים בין מכירים, במטרה להשיג בדרך זו סכומי כסף ניכרים למען גבירטיג. אחד האנשים שנמסר לו הספר היה סוחר אמיד אשר שמח מאד בקבלו את השירים אך הוא שכח לשלם את התמורה. מחיר הספר היה חמישה וחצי זהובים, אך אנשים עשירים שילמו יותר תמורתו. לפעמים קיבל פי חמישה מהסכום המקובל.

בהקשר לדבר הזה, אירע מקרה, המאפיין מאז את גבירטיג:

כל שבת היה הזוג גבירטיג מבקר בביתנו. והנה הגיעו פעם שניהם נסערים ונרגשים שלא כרגיל. שאלנו את גבירטיג לפשר ההתרגשות אך הוא מאן להשיב. אשתו, לעומת זאת, אמרה – "אם הוא טיפש, שיהיו לו צרות", ורק אז פנה גבירטיג בעיניים דומעות ואמר: "היא רצתה שאני אבייש בן אדם" ("זי האט געוואלט, אז איך זאל פארשייגען א מענטש").

נתברר, שבדרכם אלינו פגשו בסוחר הנ"ל, ואשת גבירטיג, שעליה היה מוטל כל העומס של כלכלת הבית, הפצירה בו שיגש לבעל החוב ויזכיר לו שהוא חייב לו כסף. גבירטיג, לא רק שלא עשה זאת, אלא עצם המחשבה, שפניה כזו עלולה לפגוע ולבייש את האדם, הסעירה אותו עד דמעות.

2.      לפני הופעת "מיינע לידער" – קם ביוזמתו של יאנק ועד להוצאתם. בועד הזה השתתפה גם אשת אחד הסוחרים העשירים, יאנק הלך אליה יחד עם גבירטיג, כדי להציגו ולהכניסו לביתה. כאשר גבירטיג נתבקש להדגים את יצירתו הוא התחיל לשיר, באחד הבתים היהודיים האמידים ביותר בקראקוב, את המילים: "אוי ארעמער נארישער זינגער, ביסט נאך אין דיין פאך נישט געניט, צו קריכסט נאר אין גבירישע הויפן" (דער זינגער פון נויט).

נקל לתאר את הבעת פניה של הגברת ומצבו של יאנק. רק גבירטיג עצמו היה חופשי מכל דאגה.

3.      פעם אחת הופיע בחצר ביתו של גבירטיג "זמר" – פושט יד. הוא שר "קינדער-יארן", בסלפו גם את הטקסט וגם את המנגינה. כאשר גבירטיג, שלא יכול היה כבר לשאת יותר את הזיופים, יצא למרפסת והציע לזמר להיכנס לביתו על מנת שיוכל ללמדו את השיר הזה (גבירטיג היה רגיש לכל אי-דיוק של הטקסט, הקצב והמנגינה) – נעלב הקבצן מאד והשיב לו: "ראו ראו, אני כבר שר שיר זה עשרים שנה וזה רוצה ללמדני..."

4.      כמעט רוב שיריו של גבירטיג מבוססים היו על מאורעות אמיתיים. גם השיר "קארטאפעלזופ מיט שוואמען" מוצאו מאירוע אותנטי המתואר כמעט באופן מילולי והוא מהווה כעין אילוסטרציה לתנאים הכלכליים של משפחת גבירטיג, בה שררו עוני ודחקות תמידיים. אשת גבירטיג בקושי יכלה "לקשור קצה בקצה" אך גבירטיג עצמו היה נפגע מאד מהגדרת משפחתו כעניה וביתו כדל. זכורני שפעם, באחד העתונים, פרסם איזה עתונאי, לאחר ביקורו בבית גבירטיג, כתבה בה היה כתוב בין היתר "בדירתו הדלה והאפלה" ("אין זיין פינצטער. ארעם שטיבל). גבירטיג לא יכול היה לסלוח לאותו העתונאי את הביטוי הזה...

5.      עורך הדין בורשטיין, מזכיר ה"בונד" בקראקוב, סיפר שכאשר חזר פעם עם גבירטיג מתערוכת תמונות, התערבו ביניהם שבעורר איש את רעהו לצחוק, יפסיד את ההתערבות זה שיצחק הראשון. למחרת היום נוצר השיר "מי יצחק הראשון?" (ווען דער ערשטער וועט לאכן?)

בורשטיין נספה במלחמה. לו היה חי יכול היה לספר הרבה על גבירטיג, בעיקר סיפורים בעלי אופי מבדח. הוא העריץ אותו ולא היה יום בו לא היו נפגשים ומחשקים שח. גבירטיג היה שחקן שח נלהב.

 

על הקשרים בין הורינו לבין גבירטיג

בנעורינו גר גבירטיג בשכנות עם אמי. הידידות ביניהם החלה עוד בימי הילדות. אמא סיפרה שבפניה היה מתוודה על אהבתו הראשונה, היא היתה אשת אמוניו והיא גם היתה המקשרת בינו לבין נערת חלומותיו. היתה זו כנראה אהבה רומנטית מאד וזכרונה שימש לו לאחר מכן השראה לשיר "רויזלה".

הידידות שרחש גבירטיג לאמי הועברה אחר כך על משפחתנו כולה – על האב ועלינו הילדים. הוא היה בא אלינו עם כל שיר חדש ואבי היה מיד רושם את הטקסט המוזיקלי, לפעמים משנה משהו, או מוסיף איזה טון למנגינה, אשר היתה מקבלת בצורה זו צורה מוזיקלית, בלי לפגום בתכונות הפולקלוריות האופייניות כל כך לגבירטיג. זה ארך שנים רבות, כמעט מראשית המאה (מזמן בואו של אבי לקראקוב בשנת 1900 ועד ל-23 ביוני 1941, כאשר הוא נלקח מאיתנו על ידי הנאצים).

אבי, יוליוש הופמן, נולד ב-19.9.1878 באודיסה. בהיותו נער למד בישיבת "מנדלה מוכר ספרים" יחד עם אחיו הבוגר ממנו. הוא לא סיים את הישיבה. הוא שר במקהלת בית הכנסת באודיסה ומשם, המנצח אמיל קופר (קרובו של אבי), לקח אותו עמו לסיבוב ההופעות של האופרה האיטלקית דרך רוסיה כולה – עד לוולדיווסטוק.

ברצותו לקבל זכות ישישבה במוסקבה (ליהודים המגורים היו אסורים שם) התחיל אבי ללמוד את מלאכת השענות, כדי שיוכל להשתלם במוזיקה וקומפוזיציה ולהיות קרוב לאופרה.

את הכשרונות המוזיקליים ירש אבי מצד אמו.

היו לו שאיפות רבות בשטח זה. לאחר בואו מרוסיה לגליציה, נשלח על ידי אחד ממעריצי כשרונו לוינה, ללמוד ניצוח. משם חזר לקראקוב.

בקראקוב, עוד לפני נסיעתו לוינה, מיד לאחר בואו מרוסיה (אותה עזב כי התחמק מפני שירות ממושך בצבא), נתקל בארגון הסוציאליסטי "ברידרליכקייט", אליו היה שייך גבירטיג. אבי, אשר הכיר תיאטראות בקני מידה גדולים (האופרה האיטלקית, התיאטרון והאופרה במוסקבה), התחיל לארמן "בברידרליכקייט" הצגות של חובבים והיה מופיע איתם גם בערי שדה.

ברשום המנגינות לשירי גבירטיג ראה אבי מחווה ידידותית ותו לא – גם גבירטיג לא התייחס לזאת אחרת – אך רק לאבי יש להודות שהשירים הללו הונצחו.

אבי בעצמו כתב הרבה, היה מכין את הרפרטואר ליצירות המוזיקליות המוצגות בתיאטרון היהודי – האופרטות, מלודרמות ועוד. לפי קטעי המנגינות שהיו נמסרים לו על ידי השחקנים, שאף אחד מהם לא ידע תווים, הוא היה רושם את המנגינות, מעבד אותן ומתאים ואותן לתזמורת, יותר או פחות גדולה, בהתאם לנסיבות. בעצמו ניצח על התזמורת.

מאוחר יותר, בחיפושים אחר פרנסה, הוא גם ניהל את המקהלה בבית הכנסת של קראקוב.

בשנים ________ הוא נתקל שנית באופרה האיטלקית, בניצוחו של קיקומו פוציני. הוא נסע איתם ללודז' (ניהל המקהלה ועוד). היה לנו צילום של פוציני עם הקדשה חביבה לאבי.

יוליוש הופמן נאסר ב-23.6.1941 – לאחר פרוץ מלחמת גרמניה-ברית המועצות. יחד עם פרד הוצאו מהגיטו לבית הסוהר במונטלופיה, וב-10.7.41 נשלחו לאושוויץ. את אבי רצחו על ידי זריקת פנול בלב. על גורלו של פרד אין לנו ידיעות.

זה מה שאני יכולה לכתוב על אבי. אין זה הרבה. קשה לתאר הכל. מישהו אחר היה מנפח הכל למימדים בלתי רגילים. לאבינו היו שאיפות גדולות והישגיו לא עמדו ביחס למטרות אשר הציב לעצמו, ושעל התגשמותן יכול היה רק לחלום. הוא היה צריך לקיים משפחה בעלת שמונה נפשות, באמצעים צנועים ביותר – וזה אשר שיתק את מעופו.

 

היה בישראל משה שטרנפלד, גבירטיג חיבב אותו ואת אשתו. גם הוא היה יכול לספר עליו רבות, גם כן – מהצד המבדח. איני יודעת אם לא שינה את שמו ומה כתובתו.

 

יוליה והנקה הופמן.

 

 

"...קשים היו חייו של גבירטיג. בנם של הורים עניים היה ובמשך כל ימי חייו סבל עוני ומחסור, אך תמיד היה שמח בחלקו ובעיני עצמו התראה כאיש עשיר ולעולם לא יכול היה לסלוח לפלוני העתונאי, שלאחר ביקור אצלו כתב על 'דירתו הדלה והאפלה' שעוד הוא שר אליה 'היה היה לי בית צל קורה חמים / ובו שנים חייתי בשקט את חיי'. עשיר היה גבירטיג כי נפש גדולה ועשירה היתה לו, בעלת רגישות מיוחדת לכאב, לעיוות-דין ולעוול הנגרמים לזולת".

זכרונות אלה וגם אחרים מעלה על גבירטיג יוליה הופמן, שבזכותה ניצלו שירים אלה מכליון וראו את אור הדפוס. ידידות עמוקה שימיה כימי דור שררו בין משפחת הופמן וגבירטיג וראש המשפחה, יוליוש הופמן, הוא האיש שהעלה על הכתב את תווי המנגינות לשיריו של גבירטיג ושיווה להם צורה מוזיקלית, מבלי לפגוע בתכונותיהן הפולקלוריסטיות. הופמן, אדם בעל כשרונות מוזיקליים מובהקים, מלחין ומנצח, הגיע בראשית המאה לקראקוב מרוסיה שבה נולד ובארגון הסוציאליסטי "ברודרליכקייט" פגש את גבירטיג. מאז, נמשכה ידידותם עד עצם ימי השואה.

הופמן מצא את מותו באושוויץ מזריקת פנול בלבו.

לפני גירושו מקראקוב, הפקיד גבירטיג את כל מחברות שיריו בידי משפחת הופמן, ושתי הבנות, יוליה והנקה, יחד עם שושנה פלגי שגרה אצלם, שמרו על הכתבים בחרוף נפש, ואחרי המלחמה מסרום לפרסום.

 

"גבירטיג – מספרת יוליה הופמן – נולד בקראקוב בשנת 1871 ושמו האמיתי היה מקודם בירטיג. כאן התגורר ברחוב ברק יוסלביץ 7 קומה ב'. קירות חדרו האפלולי (שכן חלונותיו היו פונים לחצר) משופעים היו תמונות, מתנות ידידיו.

על הקיר סמוך למיטתו תלויה היתה תמונת בתו הבכירה, שפרה. 'לעתים, באישון לילה/עת אהרהר בה ואכמה לה/אראה אותו מביט בי/ומדבר איתי' – מספר גבירטיג על תמונה זאת. מלבד שפרה היו לו עוד שתי בנות, חוה ולולה. שלושתן וכן גם בלומה אשתו, נספו בשואה.

"כל ימיו מתפרנס היה גבירטיג מתיקונם וחידושם של רהיטים ישנים. את שיריו ומנגינותיו מאלתר היה בשעת עבודתו. חבריו, בעלי-מלאכה ושחקנים נודדים, היו שרים את שיריו בערבי מסיבות שאורגנו על ידי אותו חוג 'ברודערליכקייט' שאליו השתייך גבירטיג. בתקופה מאוחרת יותר היו מופיעים כאן גם שחקני התיאטרון היהודי, נוטלים משיריו ומפיצים אותם ברחבי העולם היהודי. חלק רב היה בזה לזמרות היהודיות הנודעות דינה בלומנפלד, חיילה גרובר, מלי פיקון ואחרות. רגיש היה גבירטיג למנגינותיו ומעשה שהופיע בחצר ביתו קבצן נודד, ופתח בשירו 'קינדער-יארן', בזייפו את הטקסט ואת המנגינה גם יחד. כאשר גבירטיג לא יכול היה לשאת יותר את הזיופים, יצא למרפסת והציע לקבצן להיכנס לביתו והוא ילמדו את השיר. אך הקבצן נעלב וענה: 'ראו-נא גם ראו! את השיר הזה אני שר כבר עשרים שנה ועתה בא זה ללמדני!..."

כמעט רוב שיריו של גבירטיג היו מאולתרים על סמך מאורעות אמיתיים שקרו בחייו. כך, למשל, "רייזלה" – היתה אהבת נעוריו של גבירטיג. על אהבה זו התוודה בפני אמי, כשזו עדיין נערה היתה. היו שירים מאולתרים במסיבות פרידה לשחקנים יהודיים מחו"ל. כך, למשל, השירים "טיק-טאק" ו"הוליעט, הוליעט קינדערלעך" שנכתבו לכבוד מלי פיקון ובעלה, יעקב קאליק, ונכללו על ידם באופרטה המפורסמת "די רומענישע חתונה". מעשה במזכיר הבונד בקראקוב, עורך הדין בורשטיין, שהתערב פעם עם גבירטיג מי יצחק ראשון לבדיחה מסויימת ומכאן נולד שירו "מי יצחק ראשון"...

"אך שיריו של גבירטיג – לא ניתן להם להיות משופעים צחוק. עוד ב-1938 כתב בהשפעת הפוגרום בפשיטק את שירו המפורסם 'העיירה בוערת', שהיה אות מבשר רעות לגורלם של יהודי פולין, ואכן מיהר הגורל להשיגם, ובתוכם גם את גבירטיג. בשנת 1940 גורש גבירטיג למחנה לגיבניקי. שם רשם יוליוש הופמן את התווים לשיריו האחרונים. שם כתב את שירו 'היי שלום לי  _________ / אי-שם לי מצפה קברי באדמת-נכר'...

את שיריו היה גבירטיג מפרסם מזמן לזמן בעתוני-פועלים יהודיים. אסופת שירים ראשונה שלו הופיעה בקראקוב בשנת 1920 בשם "פאלקסטימליכע לידער". קובץ שני הופיע בימיו של גבירטיג בשם "מיינע לידער" 1936. הוצאה מחודשת הופיעה אחרי המלחמה בקראקוב ב-1945 שכללה גם את שירי הגיטו שלו ובפריז בשנת 1949 – שתי המהדורות על יסוד הטקסט והתווים שנכתבו בידי יוליוש הופמן. כל כתבי היד הללו, כולל גם כתב היד של "פאלקסטימליכע לידער", נמסרו למשמר לארכיון "מורשת". במסרו צרור שירים זה לקורא העברי, משלם בית "מורשת" חוב לטרובדור היהודי של העיירה הבוערת.

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial