מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'
Facebook
חנות
ילקוט

הלנה קוּטוֹרגיינה

יומן קובנה (1941-1942), מתוך: ילקוט מורשת, י"ז, פברואר 1974, עמ' 31-72
1/02/1974
הלנה קוּטוֹרגיינה (הגדל)

דוקטור הלנה בויווידאיטע קוטורגיינה, מחברת היומן, היא ליטאית. אישיות ידועה בקובנה. דמות מופלאה של אישה-רופאה שראתה בעזרה לזולת את יעוד חייה. אחת מחסידי אומות העולם.

נולדה בשאבלי, בשנת 1888, לאביה הרופא הצבאי. ממנו ירשה את הליכותיה ואת גאוותה האנושית. פעם סיפרה על אביה, שהשלטונות הרוסיים אמרו להעלותו לדרגת גנרל, אם יאות להמיר את דתו לפרבוסלבית. תשובתו היתה: “אמנם הינני אתיאיסט, אבל היות והינני רשום כקתולי רואה אני בשינוי סעיף זה בתעודותי למען קריירה – שיפלות!” 

הלנה הלכה בעקבות אביה. בשנת 1912 היא מסיימת את הפקולטה לרפואה באוניברסיטת מוסקבה. זמן מה עובדת בבית חולים צבאי. בשנים 1916-1922 היא עובדת כרופאת עיניים במפעל הפוטילובי הידוע. בשנת 1922 היא חוזרת לליטא. שנים מיספר היא עובדת במחלקה לרפואת עיניים באוניברסיטת קובנה ופעילה במוסדות רפואיים שונים. משהיא מתוודעת, דרך דוקטור לאזאר פינקלשטיין, המנהל הראשי, אל פעולותיה ומטרותיה של "אוזע" היא מביעה נכונותה לשתף פעולה כרופאת עיניים במרפאות, ומשנת 1922 עד שהת 1940 היא פעילה מאד ב"אוזע" (או.ז.ע. - ראשי תיבות ברוסית: אובשצ'סטבו זדרבואוכרנניה יברייב – חברה לשמירת הבריאות של היהודים; חברה פילנטרופית כלל-ארצית המסייעת לשיפור בריאותם של היהודים, בייחוד של ילדים ונוער בכל התפוצות. נוסדה בשנת 1912 בפטרבורג, ברוסיה הצארית. סניפים בכל ארצות תבל, בהן חיים יהודים). תוך זמן קצר בלבד נהיית דוקטור קוטורגיינה לאחד מעמודי התווך של הסתדרות רפואית חשובה זו. הסגולות שציינו אותה: מסירות, לבביות, יכולת הקשבה לזולת ורצון עז להבינו. 

מטרתה הראשית היתה לעקור מן השורש את מחלת העיניים המידבקת והנפוצה, בעיקר בין הילדים, מחלת הגרענת. ביקרה ובדקה את ילדי בתי הספר העממיים, החדרים והישיבות. לא נתנה מרגוע לא לעצמה ולא לאחרים עד נצחונה על המחלה.  

שמה הלך לפניה לא רק כרופאה, אלא גם כאדם. השכבות העממיות היהודיות העריצו אותה. והיא בכדי להתקרב יותר ל"דלות" היהודית השתדלה להתאים את הגרמנית הספרותית שביפה ליידיש הליטאית. בחום לבה מצאה מסילות ללבם של הפועלים. לא פעם קרה, שרופאה זו היתה לוקחת איתה ילד מילדי הדלות הסלובודקאית, מאכילה אותו ומלבישה. נוכחנו לדעת, כי במעשיה לא היה משום ביטוי של מתן-צדקה, שלא פעם יש בו – ולו ברמז – משום השפלה למקבל. היה זה ביטוי להומניזם עמוק, ביטוי של אהבה לילד. מהר מאד רכשה לה דוקטור קוטורגיינה מקום כבוד בתוכנו. היתה כאחד מאיתנו, אחד מקולקטיב פעילי ה"אוזע". 

באו שנים אפלות. בליטא החלו מנשבות רוחות רעות, שהגיעו מעבר לגבול, מגרמניה הנאצית, שכנתנו. בחוגי האינטליגנציה גברו הלכי רוח פאשיסטיים; ודוקטור קוטורגיינה מביעה גלויות ובגאווה את דעותיה האנטי-פאשיסטיות. בזמן הכיבוש הגרמני נאלצה להישאר בליטא וכעת התבלטה במלוא שיעור קומתה האנושית. בסכנה את חייה יום-יום, היתה לאחד האישים המרכזיים בפעילות המחתרת להצלת יהודים מהגיטו. 

באחד הימים הראשונים לאחר שחרורה של קובנה נקשתי על דלתה של הרופאה. בפתח עמדה נערה בלונדית, ואני, מיד, חשדתי בה, כי היא יהודיה. היתה זאת שולמית גורדון. זו סיפרה לי על מעשיה הרבים של דוקטור קוטורגיינה להוצאתם של יהודים מן הגיטו והסתרתם במקומות שונים ואצל אנשים שונים. 

הרופאה עמדה בקשרים הדוקים עם המחתרת שבגיטו. על ידה סייע בנה, ויקטור, רופא צעיר. כמוה, אף הוא סיכן את חייו למען הצל אנשים מציפורני הגסטאפו. הוא מנסה לחצות את קווי החזית על מנת להגיע לצד הסובייטי. במינסק הוא נאסר על ידי הגרמנים. חלה בטיפוס הבהרות. אמו ממהרת למינסק ובמאמצים לא-רגילים היא מצליחה לשחררו ולהביאו לקובנה. וכאן – למרות כל אשר עבר עליהם – הם חוזרים וממשיכים בפעולתם המחתרתית. 

בשנת 1967 יצא לאור בוילנה הספר "גם ללא נשק – חיילים!” יושב ראש המועצה העליונה של הרפובליקה הליטאית, ו. פאלעצקיס, מכנה בהקדמתו את הספר הזה בשם "הספר הלבן". ואכן, הכרחי היה להוציא ספר שכזה! כדי להעלות ולהראות את חסידי אומות העולם מקרב העם הליטאי. הרי הלאומנים הליטאיים שיתפו פעולה עם הרוצחים הנאצים. לא מעט מעשים שפלים ורציחות יש לזקוף על חשבונם של הליטאים: בפורט השישי, בפורט התשיעי, בפונאר וכו'. הליטאים השתתפו ברצח המוני יהודים גם מחוץ לגבולותיה של ליטא. בא הספר הזה ומעלה מעט אורות מאופל. 

בספר זה מספרת שולמית גורדון, כיצד נאלצה, בראשית יוני 1944, לעזוב את המשפחה הליטאית, אצלה הסתתרה לפי סידורה של דוקטור קוטורגיינה ועברה לקולאטובה, מקום בו הסתתרה הרופאה מעיני הגסטאפו שבלשה אחריה. מה מאושרת היתה לחיות במשך שבועיים ימים אצל אישה מופלאת זו! 

שולמית מתארת את הימים האחרונים שלפני השחרור. הצבא האדום מתקרב ובא. מגיע  

ה-13 ביול יווילנה משוחררת. ידיעות משמחות. והנה נודע, שהגיטו בקובנה עולה באש, שהגרמנים הנסוגים מוציאים להורג את מעט היהודים, שעדיין נותרו בגיטו, שלתוך המלינות בהן מסתתרים יהודים זורקים הם רימוני יד ואת היהודים המצליחים להימלט תופסים הם ורוצחים בו במקום או משליכים, בעודם בחיים, לתוך הלהבות. רע ומר. דכאון משתלט על שולמית. דאגה לגורלו של אביה מכרסמת בלבה. ודוקטור הלנה לוקחה אותה איתה לטייל ביער. מנחמת אותה. מפנה את תשובת לבה ליופיו של הטבע ונוסכת בה תקווה. בערבים מוציאות הן ממקום סתרו את הרדיו ומקשיבות לחדשות ממוסקבה. 

השחרור מתקרב והן מקפידות פחות ופחות על כללי הזהירות. קוטורגיינה מדברת גלויות. קושרת שיחות וויכוחים עם השכנות, המפיצות דברי בלע על אכזריותו של הצבא האדום. התברר, כי התנהגות חופשית זו באה טרם זמנה. ביום ה-22 ביולי חוזרת שולמית – הנקראת כעת אלדונה – מהיער ובהתקרבה לקייטנה, בה גרה עם הרופאה, היא משגיחה מרחוק, כי על מרפסת הבית יושבת דוקטור קוטורגיינה בחברתו של קצין גרמני. לקראתה באה במרוצה אחותה של הלנה, מריה, וקטועות מפליטה: “אלדונה, ברחי! חיפוש!” שולמית מספיקה לומר: “מהרי, את התיק!” מבעד לחלון היא מקבלת את התיק. בתיק: יומנה של הרופאה, אותו החלה לכתוב בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני. כמו כן שמור בו גם יומנו של ויקטור בנה. לו היו מוצאים יומנים אלה היו מיד מוציאים להורג, לא רק את הרופאה ומשפחתה, אלא עוד כמה וכמה אנשים. 

יחפה, כשמתחת לזרועה תיק עור גדול, חומקת היא לעבר היער. עליה לעבור בקירבת מחנה חיילים גרמנים. אין דרך אחרת. היא הולכת ובעקבותיה הפחד. עברה. בסבך העצים חופרת היא בידיה הריקות גומה בתוך האדמה ומטמינה בה את היומנים. מסמנת את מקום המחבוא וחוזרת. מחשבות מנקרות במוחה. מה התרחש בבית? ושמא אסרו את הלנה ושמא... שמא הוציאוה כבר להורג? וכי מי זה ישתעשע בימים שכאלה בחקירות ומשפטים?... היא ממהרת הביתה ואת פניה מקבלים קולותיהן של השכנות הולצמן ובתה גרטה, המספרות בשמחה, כי החיפוש עבר בשלום. כעת יש לחזור ולהוציא את היומנים מהמחבוא. ליער הולך איתה אלכסנדר טומינסקי, ידידה הותיק של דוקטור הלנה, לשעבר מנהל הגימנסיה הרוסית בקובנה, שבזמן החיפוש שהה בביתה. טומינסקי יקח איתו אליו הביתה את היומנים. השעה מאוחרת. עוד מעט ייכנס העוצר לתוקפו. אסור יהיה להיראות בחוץ. מוצאים את מקום המחבוא, את היומנים ו... שעת העוצר מתקרבת. ישנה סכנה, שיעצרו את טומינסקי ואם חס וחלילה ימצאו אצלו את היומנים אז... אז... מחליטים על כן להחזיר את היומנים למקום סתרם. למחרת התברר, כי אכן עצרו את טומינסקי, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדיו ומשלא מצאו שום דבר שחררוהו. הלילה היה ליל סיוטים. חיכינו, שהגרמנים ישובו אלינו. אחר כך התברר, כי החיפוש בא כתוצאה מהלשנת אחת השכנות, איתה ניהלה דוקטור קוטורגיינה את ויכוחיה. בזמן החיפוש האשימו הגרמנים את הלנה בשלושה חטאים: 1. סיפורים על יחסו הטוב של הצבא האדום לאוכלוסיה; 2. הצלת יהודים; 3. גידול וטיפוח כלב זאב בשביל הצבא האדום. באומץ לב לא רגיל ענתה, כי היא כרופאה אינה מסוגלת להסתכל באדישות לרצח ילדים. בזמן החיפוש ביקשה שירשו לה לשכב במיטתה, היות והיא חשה ברע. הרשות ניתנה. מתחת למיטתה היה חבוי הרדיו האסור. 

אחד מקציני הגסטאפו מצא פנקס רשימות קטן ובו שירים של משוררים רוסיים, האהובים על הרופאה ועל יד השירים... כתובות שונות ביניהן כתובות של מיספר יהודים, כמו כן כתובות בלונדון. הקצין דיווח על כך למפקח על החיפוש. דוקטור הלנה לא איבדה עשתונותיה ובשחוק על שפתיה אמרה: “מובן מאליו! יש לי קשר ישיר ללונדון וכל יום משוחחת אני עם צ'רצ'יל....”  

ואפיזודה נוספת מזמן החיפוש: אחד מקציני הגסטאפו, שבדק את הפנקס, היה רוסי, מאנשי "הגווארדיה הלבנה". בצאתו פנה אליה ברוסית: “יודע אני בוודאות, כי הינך בולשביקית, אבל, בגלל אהבתך הגדולה למשורריה הגדולים של רוסיה, לא אמסור זאת לגרמני...” 

עברו שנים. שולמית יושבת עם דוקטור קוטורגיינה בחדר הקבלה של זו. הרופאה מספרת על עשרות ילדים יהודיים, שניצלו הודות לחדר רופאים זה. היא מספרת כיצד בנה ויקטור בסיוע אחות רחמניה היו מזריקים לילדים סמי הרדמה ואחר כך היו מעבירים אותם בסל, או בשק, אל אותם אנשים שניאותו מראש לקבלם ולהסתירם. 

שנת 1964. אנו מתכוננים לחוג את יובלה השבעים וחמש של דוקטור הלנה קוטורגיינה היקרה. והנה מיספר ימים לפני המסיבה באה תאונת דרכים קטלנית וקיפדה את פתיל חייה, חיי אדם שהיו קודש לזולת, קודש למלחמה לצדק ולאחווה. גדול הכאב. בנה ויקטור, רופא ומדען בוילנה, מקים מצבה על קבר אמו ובין היתר חורט עליה ברוסית: “...להרבות מידת הטוב עלי אדמות....” זאת היא סיסמת ההומניזם. 

בקוטורגיני, בו היתה קייטנה למשפחת קוטורגיינה, מוקם והולך על ידי הבן ובעזרתם של ידידיה הרבים מוזיאון צנוע על שמה של המנוחה. 

כבוד לזכרה! 

 

                                                                        דוקטור בנימין בלודז 

 

 

היומן נכתב בשנים 1941-1943 בתנאים הקשים של הכיבוש הגרמני בליטא, כשלא היתה שעה בלי איום של חיפוש ומעצר. משום כך היה לא רק מסוכן, אלא גם מזיק, לכתוב על הפעילות של המחתרת, שאליה הצטרפתי עוד בחודשים הראשונים של המלחמה. את זו הייתי אנוסה להזכיר בלשון סגי-נהור, ברמזים וכבדרך אגב (“יום של טרדות", “מאורעות מסוכנים", “בני חסותי", “ביקורים" וכיו"ב). מאותה סיבה עצמה אין ביומן שמות משפחה ואף לא הוזכרו ידידים, שעשו יחד איתי בפעולות ההתנגדות לכובשים. 

ניהלתי את היומן, מתוך רצון לשמר בזכרון את העובדות המחרידות של חייתיות ללא אח ודוגמה בתולדות האנושות, שאיפיינו את מעלליהם של הפאשיסטים ומשרתיהם הנאמנים – הלאומנים-הבורגניים. 

יחלפו שנים – חשבתי לעצמי – ושוב לא יסרבו הבריות להאמין, כי אכן יכלו להתרחש פשעים מעין אלה. על כן, חובה להזכיר לכל, כי שום בן אדם בעל צלם-אנוש אינו רשאי לשכוח ולמחול. הפשעים מן הדין שיחיו בזכרם של אנשים, למען לא יהיו אי-מי ואי-מתי לעוללם בשנית. 

 

                                                                        ה. קוטורגיינה 

 

וילנה, ספטמבר 1945. 

 

 

 

 

 

22 ביוני 1941. 

בוקר צח, זוהר. לאחר חודש של לילות נדודים (בתי* חולה בטיפוס הבטן במצב מסוכן) שקעתי לראשונה בשינה עמוקה, לאחר שאמש ירד החום וצצה תקווה של החלמה. עם שחר באה אלי בריצה שכנתי לדירה, אחות בבית חולים ממשלתי, ורק כותנתה לעורה: “שמעת? מלחמה!” הדבר נראה כל כך בלתי אפשרי עד שפרצתי בצחוק ושלחתיה לישון. בשש לפנות בוקר ירדתי אל המספרה. הרחובות היו דוממים... חייכתי לעצמי: “באיזו קלות הבריות נגרפים לבהלה". כאשר יצאתי לרחוב מקץ שעתיים, הדהימה אותי העיר בבלתי רגיל שבה: הרחובות שוממים – ללא נפש חיה. אנשים שנואי סרטים אדומים מכוונים את העוברים ושבים הנדירים אל שערי הבתים. זורעי בהלה (ואני עדיין לא האמנתי) ליחששו, כי הגרמנים מפציצים את שדה התעופה ואת מסילת הברזל... במאמצים הגעתי לביתי. פתחתי את הרדיו. מוסקבה שידרה נעימות קלות. העברתי לברלין וקולו הצווחני של היטלר כמו חתך אותי: הוא האשים את ברית המועצות בהפרת החוזה ואי לכך פקעה סבלנותו והוא ציווה על צבאותיו לחצות את הגבול. שוב סובבתי בכפתור כלפי מוסקבה ושמעתי את קולו של מולוטוב. רק עתה תפסתי את כל הטרגיות שבמאורעות. 

מאוחר יותר טילפן הרופא ב.** והודיע, כי ישלח מכונית להביאני לתחנת הרכבת. סירבתי: בתי חולת טיפוס ובני נסע לאחד הכפרים. לא אוכל להשאירם. ביקשתיו לעזור לי להחזיר חולה לביתה. הוא ניאות, נפרדנו. הניפגש אי-פעם? ניגשתי לחלון. העיר שונו פניה: בני אדם מתגודדים בחבורות, נחפזים, מניעים בידיהם. מטוסים חוצים את השמים, אי-מזה נשמעות יריות. אומרים, הגרמנים הפציצו את גשר אלֶקסוֹט (ליד בית החולים). הגעתי לבית החולים. העבודה היתה כרגיל: הרופאים קיבלו פציינטים. חולים שהבריאו עזבו ומיהרו לבתיהם. יחד עם האחות הוצאנו על הידיים ילדה חולה, חלושה. הובלתי אותה לביתי והשכבתיה בחדרה של שותפתי-לדירה. זו אספה את חפציה בשק גדול ויצאה לדרך עם בית החולים הצבאי. בלָהָה, אימה בלב. ברדיו מתפארים הגרמנים בהישגיהם. שלנו שותקים. 

 

23 ביוני. 

כל הלילה צעדו הגייסות. לא היו יריות. את לְילה הטרידה שנת-חרדות. התפתלה. שכבתי ערה לידה. מחשבות אימים. עינויי-פחדים ממשהו מזווע, בלתי-נתפס... 

בשש בבוקר נשמעו התפוצצויות חזקות. לאחר מכן עלו באש המחסנים שבעברו השני של הניימאן. ענני העשן השחורים על רקע השמים הבהירים וים הלהבות האדום מטילים דכאון. מהדף ההתפוצצויות התנפצו זגוגיות החלונות בשלושה חדרים... 

בשעה שתיים אחר הצהריים, לערך, יצאתי לרחוב לקנות מורפיום. בלב כירסם משהו נורא, מדומדם, שרצוי למות, בטרם יתחיל האויב להשפיל או לענות. עיני ראו המון רב של חיילים  

__________________ 

* אלזבייטה, באותם ימים סטודנטית באוניברסיטה של וילנה. 

** דוקטור בנימין בלודז, מייסדה ומנהלה של רשת הבריאות היהודית "אוזע" בליטא, עסקן   

    ציבור רב פעלים וזכויות – כיום בישראל (הערת המביא לדפוס). 

סובייטיים, עם רובים ובלעדיהם, נסרחים לאורך החוף, כלי רכב לאין ספור נסוגים באי-סדר. הירי הבודד נמשך... הרחובות שוממים, כאילו מתו. לפתע נרעד הבית, החלונות נצטלצלו. הגשר הירוק שעל הניימאן פוצץ. חלקו האמצעי נתלה ממש על פני המים. פיאטראס* סיפר בטלפון, כי האסירים שוחררו מבית הסוהר... 

הרחובות לא כתמול-שלשום. בני אדם רצים ובידיהם מזוודות, חבילות, צרורות. מפוחדים, נחרדים עד מוות. לאן? אין הוראות, אין הסברים. נכנס אלי שכן יהודי, ראש משפחה, להתייעץ: הנשים, הילדים, בהם הגרמנים לא יגעו, אולי כדאי שיישארו? הם ניסו לארוז משהו ואחר ויתרו ויצאו בלי חפצים, האישה רק עם תרמיל-של-גברת, אפילו בלי מעיל. בעד החלון ראיתי גם את אשתו של עורך הדין ותינוקה בזרועותיה, שנלוותה אליהם ובידה אותתה לי לשלום... וכך כל היום. הבריות שותקים, נחפזים, מתרחקים מהגורל האוים, הבלתי ידוע עדיין. בשעות בין הערביים חלף בצליעה ליד הבית חייל מהצבא האדום. חיוור, עול ימים. לפתע נפל, קליע חדר בגבו. מי ירה? אין יודעים. 

השעה חמש אחר הצהרים. עדיין נשמעות יריות והתפוצצויות. נתכונן ממשל ליטאי זמני, שציווה להניף דגלי הלאום. מושר ההימנון הליטאי. הגרמנים מבטיחים, כי היה-תהיה ליטא בלתי-תלויה בהרכבה החדש של אירופה שבראשותו של היטלר "הגדול". 

 

24 ביוני. 

חמש בבוקר. יריית תותח בקירבה רבה. נרכנתי אל הרדיו. משום מה פעילות התחנות של ורשה ופריז. בוקעות מהן מנגינות רגועות כאלה. בשביל מי? לשם מה? 

במשך כל היום אפיתי צנימים, הכינותי לבתי החולה פּיוּרֶה וכו'. עוזרת הבית השיגה במאמץ רב מעט לחם לבן, חלב ותפוחי אדמה. בשר אין. 

תחנת הרכבת גדושה פליטים. ביתנו התרוקן. אנשים משליכים את רכושם, מכינים עצמם תוך דקות ספורות ונמלטים מהיטלר כמו מדֶבֶר. 

הרדיו שוב משמיע נאומים פוגרומיים. מה מגושם הכל, פראי... 

ויטיה**, מחונן ברגישות לאי-צדק ובכשרון לחלות את מחלותיהם של האחרים, מסייע ביד מכרינו, מלווה אותם אל תחנת הרכבת, נעלם לימים שלמים, בהתאמצו להעמיד את האנושי מול מחול האכזריות. מה נפל בגורלו של ס.? היכן הוא? ממרחקים מגיעות יריות, כעדין גרידות. הדליקה בעברו השני של הניימאן נמשכת. 

אומרים, כי כל הפושעים שוחררו מבית הסוהר. הרדיו הזהיר, כי היהודים יורים ממקלעים (?) ומרובים מהחלונות והגגות ובמחיר כל גרמני פצוע יירו מאה יהודים. אף על פי שהרדיו הודיע, כי הכל רשאים לצאת לקראת הצבאות הגרמניים הנכנסים ולקדם את פניהם בתשואות התלהבות, ניתנה לפתע פקודה להגיף ולכסות את החלונות, שאם לא כן יירו.  

בשעה חמש אחר הצהרים עמדה העיר מתה לחלוטין. רק אלה המכנים עצמם פרטיזנים

_________________________

 פיאטראס דזיקאס, עובד בתי המלאכה של הרכבת, שהמחברת טיפלה בעיניו החולות 

   שנים רבות. נטל חלק במלחמת המחתרת. 

** בנה של המחברת, ויקטוראס קוטורגה, מדען, מומחה באונקולוגיה, כיום תושב וילנה. 

 ו"אקטיביסטים" (ליטאים לאומנים המתמחים בפאשיזם) היו משוטטים להנאתם ויורים בלי הרף.  

נורא... ללא הפוגות מובלות קבוצות של מבוגרים וצעירים לפני חלונות הבתים. מוליכים אותם לבית הסוהר. יש וחולפים אמבולנס או משאית עם צלב אדום ענק ובתוכם דמויות לבנות של סניטרים. הם עוסקים באיסוף גוויות (של מי?)... 

 

25 ביוני. 

היום נכנס העירה צבא גרמני. לפי הרושם, חטיבות מובחרות. החיילים גבוהי קומה, פנים פורחות, מצויידים להפליא. הסוסים גדולים אף הם, גזעיים, אף כי רזים. ה"אקטיביסטים" עושים מאמצים מיוחדים בגילוי רגשותיהם ה"פטריוטיים". אלה צדים אנשים ברחובות, פורצים לדירות, הורגים וחומסים ושמים בכליהם מכל הבא ליד. בעיני ראיתי אחד מהם מוביל בכרכרה כרים גדולים, כסתות וצרורות גדושים כלי בית בלים וממורטטים. חלונות הראווה מנופצים כולם. הושלכו והושמדו כל הסמלים הסובייטיים, הספרים... עצבות מיוחדת מעוררים בתי המסחר לספרים, שנהפכו לתערובת של שברי זכוכית, קרעי נייר וכריכות. הרחובות שוממים, בתי המסחר נעולים. חנויות המזון פועלות מן הבוקר. הנשים היהודיות מחוייבות לוותר על תורן ללא-יהודיות ולמעשה אינן משיגות דבר. כאשר ויתרתי לאישה חיוורת למודת-סבל שתינוקה בידה, כמעט שהייתי קורבן לאלימות. המוכרת ממילא לא נענתה לאישה. 

 

26 ביוני. 

עם שחר ניגשתי לחלון וראיתי משאית מתקרבת לבית העץ האפור, מגוריהם של רופאת השיניים ובעלה ושני ילדיהם הקטנים. מן המשאית קפצו מזויינים אחדים. הם עקרו את הדלת, פרצו פנימה, הדליקו את אור החשמל. נשמעו צעקות יאוש קורעות לב של אישה. קול של גבר נשמע מתחנן ופולט במהירות מלים לא מובנות. לאחר מכן – שלוש-ארבע יריות ונשתררה דממה. קול של גבר נשמע בליטאית: “בלי רשותי לא לירות" ומיד לאחר זה נשמע בכי של ילד. שוב שתי יריות והכל נדם. המשאית השתהתה זמן רב, עד שיצאו מהבית שישה אנשים צעירים. “ממשיכים", אמר מפקדם, בהתקרבו למפתן ביתי, “כאן משלנו" ופנו אל מעבר לפינה. שוב טרטור המכונית ועד מהרה צעקות עמומות, שלוש יריות (של אקדח)... נראה, כי במשך שעה נרצחו שבעה-שמונה אנשים, בצורה עניינית, במהירות, בשיטה! היריות התרחקו בהדרגה. עכשיו מבינה אני את פירושם של הדי יריות אלה!!! המנוע מטרטר, העיר נאלמה, המשטרה אינה שומעת. הגרמנים מרשים לירות בלילות, כאשר היציאה החוצה אסורה. ברור, שהרוצחים פעלו בהיתר האדונים החדשים. הדלת של הבית מספר 13 ננעלה, אך החשמל דלק בה יממה נוספת. מדי פעם העפתי מבט נרעד לעבר הבית. הדחף הראשוני היה – לרוץ לרחוב, לצעוק, להזעיק עזרה... למי? מי יעזור? אני רושמת. שתישאר עדות. אולי אי-פעם תשיג יד הנקם את הרוצחים. 

בשעה שלוש ועשרים דקות חלפה מכונית לבנה עם צלב אדום. חשבתי, לאסוף את ההרוגים. אך לא. היא המשיכה בדרכה. במרחק לא רב היתמר עמוד עשן ונתפשט במהירות על רקע השמים התכולים. אך הבוקר היה בהיר כל כך, צלול. בוקר קיץ נפלא! 

בארבע לפנות בוקר שוב טירטר מנוע, שוב יריות. קרוב-קרוב. אימה אחזתני. המנוע נדם... 

מקץ עשרים דקות שוב יריות. הם יצאו מן הבית שממול – ארבעה צעירים ורובים על כתפיהם, חלפו מהר בצד השמאלי של הרחוב. אחד מהם – גבוה, יפה, בהיר שיער, פנים חגיגיות, מתגרות, כאילו מביעות שמחה. תווי פנים אלה נחרתו בזכרוני לעולמים*. 

בשש בבוקר ירדתי לרחוב. בשערו של בית ברחוב קאנטוֹ היה מוטל זקן וגולגלתו רצוצה. שאלתי את השוער (שיער כהה, פנים מרושעות, עיניים שחורות, מאויימות – האם לא טימטום ניבט מהן?), מי הרג ומדוע והוא השיב: “תרבי בדיבורים – וגם חלקך לא ייגרע"... 

בימים האלה חולשה נשתלטה עלי. אין איש נכנס. הכל נכלאים בבתיהם. 

חולה אחד סיפר, כי בעיניו ראה כיצד גרמנים רתמו יהודים לטנק והכריחו אותם לגררו אל הגדה הגבוהה, ולשם שעשוע, להקיף את בנין העיריה. אחרים הובאו מבית הסוהר ונצטוו לאסוף גוויות של הרוגים. הטרור הפאשיסטי מעורר שאט-נפש גם בכך, שהוא רודף אנשים באשמת השתייכותם הגזעית, לאמור, בעבור דבר שאין הם בני-חורין להחליף. פירושו של דבר: מלכתחילה נידון האדם למוות. מה איום... לא אנושי... כל הלאומנות הזאת מבחילה עד להקיא... אל שורות ה"אקטיביסטים", או אלה המכונים פרטיזנים, הצטרפה – בצד נערונים טיפשים, שנתפתו לסיסמה של "ליטא החופשית" – פסולת החברה שפניה לשוד ולרציחות. 

השוער מרחוב קאנטו, מהבית שבשערו היתה מוטלת גוויתו של הזקן, זה שאמר לי "תרבי בדיבורים – גם חלקך לא ייגרע", הופיע לפתע, אתמול בשעות היום, במטבח דירתי ושאל, היכן הדירה מספר 6... צינה חילחלה בגופי: הוא חיפש יהודים, למטרת רציחה. ראה דם על הרצפה ושאל בפחד, מהיכן הוא. הסברנו, ששחטנו תרנגולת. אז הרים קול מפקדים: “שיטפו!” והלך לחפש קורבנות חדשים.  

 

27 ביוני. 

אתמול צילצלו פעמוני הכנסיות. היום משדר הרדיו טקסי תפילה, נאומים רבים על "ליטא החופשית", סיפורי זכרונות היסטוריים לרוב, שירים, אֶפּוֹסים. 

אם איני טועה, אין זו לפי שעה אלא דחייה. לשוא מדמים בנפשם ה"פטריוטים" שלנו, כי הגרמנים מגלים עניין באי-תלותה של ליטא. 

הימים חמים. אני מבשלת, אופה לבתי, מאכילה אותה. בעלת הבית התחילה לנהוג בגסות, אינה מישירה מבטיה. הכל במצב רוח של חרדות. כל רחשוש וכל דפיקה מקרית מטילים פחד. דאגתי נתונה למכרים רבים. חולים אין. בתי המסחר נעולים. העיר כאילו נתונה באנדרלמוסיה. 

_______________ 

* ב-1943 ראיתי את תצלומו בעתון גרמני. הוא נהרג על ידי פרטיזנים סובייטיים. הנקם בא   

 (הערת המחברת משנת 1945). 

28 ביוני. 

ליל אימים. היה מחניק, חם מאד. השארתי את החלון שבחדר הקבלה פתוח לרווחה. נשמטה מזכרוני הפקודה להגיף את כל החלונות. קרוב לחצות נשמעו יריות. ירו לעבר החלון. לאחר מכן החלו לירות בדלת הכניסה הראשית. קליע אחד חדר לחדר הקבלה וניקב את הטיח. שני ניקב את הדלת. לא מיד תפסתי, כי את דירתי מתקיפים. אני ובתי נשכבנו בפרוזדור, אך נפץ היריות נמשך. כאשר עלה בדעתי, כי יורים בחלון הפתוח, רצתי אל השוער, למען ייצא איתי יחד אל השער ויבקש לתת אפשרות להגיף את החלון האומלל, אך השוער הסתגר במרתפו ולא נענה. זחלתי אל החלון וסגרתיו... התחבאנו בחדר האמבטיה המרוחק. פתאום שמענו צעדים, ירי מקלעים, צעקות של גרמנים. אחר כך נשתתק הכל. בחמש בבוקר נצטלצל פעמון הדירה בצלצול נמרץ, תובעני. נכנסו שישה צעירים במדים ליטאיים, חיוורים, עייפים. המנהיג בעל פרוץ חיווריין של דגנרט. חיפשו יהודים, שכביכול ירו מביתנו. כמובן, לא מצאו דבר והסתלקו. בתשע נעצרה ליד הבית מכונית פאר מקושטת בדגל הלאומי ומתוכה הגיחו פקחי סדר טריים, כולם עם אקדחים. מפקדם, איש צבא בדימוס, כפי שהציג עצמו, בעל דיוקן פנים יפה אך חסר הבעה, הודיע, כי הוא שתקף ביריות את חלונותינו ואף ראה במו עיניו, שירו במקלע מהחלון הסמוך לשלנו. הראיתי את חדר הקבלה שלי ואת החלון ביש המזל והסברתי, כי הדירה הסמוכה ריקה זה שבוע ימים (דייריה נמלטו) ועריבה אני לכך, שאין בה איש ואפילו לפני דלת הכניסה הראשית נצטברה שכבה עבה של אבק שלא נגעו בו. אבל הם פרצו את הדלת כשאקדחיהם שלופים – כנראה, מרוב פחד – ונכנסו בזהירות פנימה. כמובן, לא מצאו נפש חיה. חיפשו וגילו בתוך כלי המיטה סכין פינית ונרתיק אקדח עשוי עור עתיק יומין וריק וביקשו לשכנע, כי נשק הוא זה. לאחר שסיימו את החיפוש, מילאו כיסיהם ותרמיליהם בדברי ערך, בגרפם בין השאר נקניק ושימורים, נעלו את הבית ונסעו. 

 

29 ביוני. 

יום חם. נפלא. באו חולים וסיפרו, כיצד הכריחו יהודים לגרוף אשפה בידיים, לחפור בורות בכפות, לשתות מי ביוב, כיצד השכיבום בשורות על הארץ והיכו בדקרים ללא אבחנה, רוצצו גולגלות בקורות עץ (כל זה במוסך בשדרות ויטובט ומאחורי בית הקברות), כיצד הטילו את הגוויות על משאיות והובילו לאי-אן. אנשי עבודה פשוטים, איכרים ונשים, היו אחוזי אימה... 

ביום יצאנו מהבית העירה. בכל מקום חיילים: בבתי הקפה, בחנויות, ברחובות. הלילה תפסו הגרמנים את דירת השכנים: חצרנו מלאה מכוניות, משאיות, משרתי קצינים. בדירה שלמטה מישהו כבר פורט על הפסנתר. במדרגות הבית שעטות של מגפיים מסומרים. אותי ואת לילה העבירו מהחדר הגדול, בו ישנו, אל החדר הקטן הפונה לחצר. במשך היום מתלהט כאן האויר והמחנק בלילה הוא ללא נשוא. אני תולה על חבל סדינים לחים, הם מתייבשים מהר, אך קרירות אינם מוסיפים. 

עייפתי בנפש ובגוף. אנחנו ניזונים בלחם ותה. בשביל לילה, לפחות, אני עוד משיגה כמה ביצים וחמאה. אין נפט ואין עצי הסקה. מתוך רחמנות מניחים לי לבשל במרתף. בדירה אבק, לכלוך, תוהו ובוהו. לאורך רחוב קיאסטוּצ'יוֹ עומדות משאיות ללא ספור, קרונות גרר בעלי ממדי ענק מפלצתיים הסגורים בקפידה... הועברו שבויים רוביים לרוב, חיוורים מאד... 

הרעיל עצמו למוות דוקטור איפ, רופא צנוע, נהדר. רופא אחר התאבד יחד עם כל משפחתו. עמיתי לעבודה, רופא העיניים דוקטור אלקס, ביקש שאעבוד במקומו במרפאה במשמרת הערב, שכן חושש הוא לשלומו. ואמנם, מה מחריד, לשבת במרפאה הריקה שמעל לפתחה נתלתה הודעה "עם יהודים לא נעבוד", לראות יהודים מובלים לבית הסוהר, להיתקל בכל מקום בחיילים גרמנים ולדעת שבעיניהם אין אתה נחשב אדם.  

 

1 ביולי. 

ימי קיץ בוהקים... טירטור מכוניות, שיקשוק ברזל, רעש מנועים, מדחפים, שעט מגפיים גרמניים... לא את המוות אנוכי יראה – לו אני מצפה בשלווה – אלא את גילויי האלימות והלא-אנושי. אומרת אני לעצמי: גם זה יחלוף, כשם שחלפו האינקוויזיציה ועינוייה, מוקדיה וחֶשכתה. רק לסבול אסור – צריך להיאבק. השנאה מתהלטת בקרבי יותר ויותר. 

 

7 ביולי. 

סמולנסק הותקפה. לפי הודעות הגרמנים, נפלו חמישים אלף בשבי. העיר מופגזת. שלנו משמידים שדות, מפעלים, שורפים את הלחם על שורשיו. רוסיה הגיבורה! העם הרוסי הגיבור! הימים נפלאים – בהירים וחמים. בערב ביקר ויטיה, פניו נפולות, מפוזר, אך מאמין בטוב שיבוא. 

 

17 ביולי. 

ימים של סיוטים. לילה נסעה. וטוב כך... בלילות שנתי נודדת... המלחמה נמשכת בכל אכזריותה והתקשחותה המזוועות. 

היהודים מועברים לסלובודקה: מקום שהתגוררו בו חמשת אלפים נפש עתיד לאכלס עשרים וחמישה אלף. הם מוכרים ומוכרים את חפציהם בחצי-חינם. 

על פני הרחובות נוסעות ונוסעות עגלות עמוסות מטלטלים ועליהן דמויות עגומות עם כוכבים צהובים – הגירוש הנורא אל מחוץ לחברה – ואצלנו מתייצבים חיי החולין: באים אנשים להתאים משקפיים, להתרפא, דואגים לצרכי-אוכל-נפש... 

 

22 ביולי. 

מוסקבה הופגזה לראשונה. הרדיו הגרמני טוען, כי הקרמלין הוצף בים להבות. אני מזועזעת. המחשבה בלבד על המוצאות אותם מעוררת אימה. 

 

 

 

 

23 ביולי. 

יום אפור. עננים קרים, נמוכים, ערפל. מאז הבוקר רועשים בשמים מטוסים כבדים. 

מדי יום באים נרדפים רבים. אני מרגיעה, עוזרת... מוצאת מקומות מסתור, שומרת חפצים, מאכילה. 

 

28 ביולי. 

נערה הביאה, לאחר עמידה של שלוש שעות בתור, חתיכת עצם עם בשר. זוהי המנה לשבעה ימים! חמאה אין, ביצים אין. בעד אפרוח שילמו עשרה רובלים וגם בעד חריץ גבינה עשרה רובלים. הכל משיחים, בתכיפות גוברת והולכת, בצרכי מזון ובמחירים, ברעב המאיים. היום יום הולדתי. בת חמישים ושלוש. התאריך פרח מזכרוני. “אין שלום בנשמתי". נ. הביא שני ורדים נהדרים וגרם לי התרגשות. 

נתפרסם צו מספר אחד של השלטון הגרמני, האוסר על היהודים ללכת במדרכות, להשתמש באמצעי התעבורה, לשבת על הספסלים הציבוריים ולהיכנס לפארקים ולגנים. לא טלפון, לא רדיו, לא אוויר, לא עבודה, לא מגורים. אין דין ואין דיין. משהו אכזר שמעבר לגבול הבינה. בין שאר הרופאים המרובים נכנסה אלי גם הכירורגית ר. קפלן. פניה היו עשויים לשמש דגם של סבל בשביל צייר. בימים הקרובים היא עומדת לעבור לגיטו. השתדלתי להרגיעה, הצעתי לה, לעשות את הימים בביתי ורק בלילות ללכת לשם. היא בספק, אם הגרמנים יתירו זאת. 

 

29 ביולי. 

שוב היו יריות בלילה... האם הורגים?... כל הלילה לא עצמנו עין. היום הלכתי לקבל את משכורתי מהמרפאה שממנה פוטרתי. כל שותפי לעבודה בעבר מגלים עוינות, יש מהם שאינם דורשים לשלום, פונים עורף. אני שוטמת וצוחקת. 

 

30 ביולי. 

מסעי היהודים עם צרורות המטלטלים העלובים נמשכים. הם צועדים על פני הכביש בשורות עורפיות ועל בגדיהם הכוכב הצהוב. משהו פראי. חרפה! העיר נראית מרוקנת, נטולת חיים. בייחוד מדכא בערבים. ידידתי הכירורגית כבר עברה לגיטו. ברגע האחרון העבירה אלי את ארון הזכוכית האהוב עליה ובו פסלונים מרהיבים. 

 

1 באוגוסט. 

מוסקבה הופגזה פעם שמינית ואוֹריוֹל בשלישית. הקרבות ליד סמולנסק נמשכים באבידות כבדות לשני הצדדים... היום היתה סערה עם גשם סוחף. באוויר – ניחוחי העצים שהתרעננו. אי-שם פורחים פרחים, הומים יערות. מה ידאב הלב... איני יודעת איך – אבל להיאבק צריך. לסבול, להצטער, לדאוב – אין די בכך! אני מגישה עזרה בלי להתחשב בשום דבר, אבל זוהי טיפה בים. אני קוראת את "מלחמה ושלום" ו"סיפורי קאווקאז" לטולסטוי. המוראים וההתפראות יצירי המלחמה נראים לי עתה מציאותיים יותר... החייתיות, האכזריות אין להן דוגמה בתולדות העולם... 

 

3 באוגוסט. 

החולה ואלאיטיס סיפר, כי בפורט התשיעי נרצחו אלף ומאתיים איש. חפרו בורות עמוקים. ציוו על האנשים להתפשט וירו ממקלעים. המיתו את אלה שנעו. את הבורות כיסו בסיד. החולה משער, שרצחו קרוב לאלפיים יהודים, בהם ארבעים נערות. ההורגים היו לאומנים ליטאים בהשגחת הגרמנים. 

בעיר פלוּנגה הרגו את כל היהודים עד אחד, בכלל זה את הנשים וילדיהן בזרועותיהן. בעיירת מגוריו של ואלאיטיס הכריחו את היהודים, לשם בידור, לשאת אבנים כבדות מקצה הרחוב ועד קצהו ואחר כך הרגו את כל הגברים. לבי מלא משטמה לאנשים ולרוצחים האלה, המסווים בצביעות את מעשיהם במליצות על הצלת התרבות האירופית, ההורגים כדי לפנות לעצמם בלבד מקום תחת השמש. בצביעות, בשקר ובדמגוגיה השפלה ביותר קונים הם את לב האספסוף, כדי להדביר בעזרתו כל דבר מתקדם ולאחר זה לחסל גם אותו. סביב-סביב עיוורון, עבדות המחשבה ופחד. “האם נם אתה את שנתך, הצדק, או שמא רצחוך?” - שואל מיכל-אנג'לו באחד משיריו. 

 

4 באוגוסט. 

היום היה היום  האחרון לכניסה וליציאה חופשית מהגיטו – זה השם שניתן (נזכרתי בימי הביניים) לקבוצת רחובות של הפרבר ויליאמפולה (סלובודקה), שהוקפו בתיל דוקרני, פונו מתושביהם ה"נוצריים" ואוכלסו על ידי היהודים המגורשים. היום עדיין פתוחים השערים ואין שמירה. הלכתי לבקר אחדים מידידי, לבקר ולהיפרד, אפשר לעולמים; מהיום ואילך יהיו תושבי הגיטו כלואים וייצאו לעבודה תחת משמר. עברתי את המפתן של ביקתה עלובה, מקום מגוריה – יחד עם עוד שתי משפחות – של מכרתי הטובה, רופאה גיניקולוגית פ. אוז'ינסקי, ובלבי רגש בלהות של אשמה, ואולי של בושה, ואולי של סיוט-הבלתי-אפשרי-שנתרחש. המיטות עמדו צפופות, סמוכות זו אל זו. שולחנון זעיר מילא תפקיד של שולחן כתיבה. בכלובון של הכניסה מצא את מקומו ארון לא גדול שהכיל את חפציהן של כל המשפחות. רוחם של ידידי אמיה-סטואית, נואשת. “אנו נידונים לכליון; מה שנותר לנו הוא לחיות ולמות בכבוד". שוחחנו רבות, סיכמנו דרכי התקשרות ועזרה. נפרדנו... מה צפוי להם? האם ניפגש עוד?*  

 

 

_________________ 

* לא נפגשנו. הם נרצחו באקציה הגדולה, בתוך עשרת אלפים האחרים. 

 

 

7 באוגוסט. 

ימים ללא קרן אור... נמשכים מאסרי קומוניסטים, עסקנים לשעבר במשטר הסובייטי. תלה את עצמו ליטאי בגיל העמידה, שהיה נשוי ליהודיה. העיר משאירה רושם כבד: בתי מסחר נעולים, חלונות ראווה ריקים... בערב ביקרתי בבית הקברות. גם כאן מהלכים משמרות הגרמנים... 

 

15 באוגוסט. 

היום רוקנו הגרמנים סופית את הדירה השכנה. את בעל הבית הרגו ביריה בפורט השביעי. אשתו ובתו נעלמו ללא עקבות. אתמול הגיעו משאיות ענק מכוסות והוציאו את הרהיטים הטובים יותר. היום – את השאר. שבויים רוסיים גוררים את החפצים בהשגחת קצינים וחיילים. עלה בידי, אחרי תחנונים, לקבל רשות מהזקיף הגרמני, להאכיל מעט את השבויים. נתתי להם לחם בחמאה, חלב, סיגריות. הם הדהימו אותי באינטליגנציה שלהם, בפתיחות הלב המיוחדת לרוסים, בסבלנותם הנבונה ובלגלגנותם הקלה על מצבם. ראשיהם מגולחים לגמרי, בפנים – גון של האדמה, של צפדינה ויש מהם שבצקו רגליהם. מאכילים אותם פעם ביום אוכל תפל. הגרמני טען באוזני, שמזינים אותם כהלכה. הם סחבו את החפצים בתבונה ובמהירות ומתחת לאפו של הגרמני היו מוסרים אותם לכל מי שביקש... 

 

22 באוגוסט. 

נכבשו חרסוֹן, נוֹבגוֹרוֹד, נארווה וקינגיסֶפ. אין בכוח הדמיון האנושי לשער את המתרחש על אדמת הסובייטים האומללה... וטוב שאין דמיוננו משיג... ואצלנו חיי-חולין. דאגות הלחם, החמאה, תוך חשש לרעב ולקרה. עיר רפאים במקום שלא מכבר רתחו החיים. אתה חולף ליד בניינים שוממים ונזכר: גרו כאן אלו ואלו, עבדו כאלו וכאלו. נופצו חייהם של מיליונים באירופה, אפריקה ואסיה. 

אני קוראת את "ההתכתבות" לטורגנייב: “סיבלו, היאבקו עד הסוף ודעו, כי תחושת התודעה של החזקת מעמד ביושר ובכבוד אינה נופלת ואולי אף עולה על שמחת הנצחון... אל לנו לשכוח, שלא האושר, כי אם מותר האדם היא המטרה החשובה בחיים...” אלו מלים נפלאות! לעולם לא אשכח את הרישעה ואת הפשע שראו עיני, לא אסלח, לא אשלים. אני הינני כולי לצד החלשים והסובלים ובלבי תחושה של החלטה, אם צריך, גם למות למענם... חובה היא לעזור לנצחון הצדק – זאת המשימה... 

 

23 באוגוסט. 

ביום – בעבודה וביגיעות השונות, אך בערב געגועים עזים. כל המתרחש סביבי מזעזע אותי. אפשר שלא טוב הדבר ומיותר לגמרי, אבל אני מתייסרת. אין האונים וחוסר המגן מפני האכזריות הגסה מדכדכים אותי: יש רצון להיאבק. בדירה השכנה, שהשתכן בה איש ה"זיכרהייטספוליציי", משתכרים, צווחים בגרמנית במשך לילות שלמים... 

רוצה אני להתעלות מעל לפחדים ודכדוכי הנפש, לחמש את רוחי במשטמה, בזעם, רוצה אני לשאת בזכרוני את מיצעדי המיליונים הלוחמים למען האמת, את האמהות המעונות, את חרדת המצפים לבשורות הרות אסון. 

 

26 באוגוסט. 

לפני שלושה ימים בא אלי פועל, פציינט ותיק שלי. הוא ביקשני, לתת מחבוא לשני קומוניסטים, שהמשטרה עלתה על עקבותיהם. חברים אלה התכוונו להצטרף לצבא האדום והיו דרושים להם אי-אלה ימי ציפייה עד שתתאפשר הנסיעה למזרח. הם ישבו בביתי יומיים, בבוקר בפרוזדור, כביכול חולים עם עין חבושה ובלילה ישנו בחדר הקבלה... 

 

30 באוגוסט. 

השבויים הרוסיים מתענים ברעב. רחמיהם של רבים נכמרים עליהם. מדי יום מצליחים במקומות שונים להגניב לידיהם לחם, תפוחי אדמה, שומן חזיר. כל זה מובל ומובא אלי על ידי מכרים, המאורגנים בחוג של עזרה. ירד גשם כל היום. 

 

2 בספטמבר. 

בערי השדה הושמדו כל היהודים הגברים. עכשיו רוצחים את הנשים ואת הילדים. טרגי הוא מצבן של המשפחות המעורבות. ליטאי אחד ירה באשתו היהודיה ובשתי בנותיו והתאבד בעצמו. כן, יש דוגמות של נאמנות ויציבות: נשים מרובות, לא-יהודיות, הלכו לגיטו יחד עם בעליהן. 

מתנהל רישום של מובטלים ושל יודעי גרמנית. רבים מגוייסים לנסיעה לגרמניה.  הגרמנים מתכוננים במרץ למיבצע החורף. על שפת הוויליה מקימים צריפים, בבתי המלאכה הוזמנו מאות תנורים זמניים, תופרים בגדים וכו'. אף אני קניתי תנור נחמד, העמדתי אותו בחדר השינה... עדיין איני מאמינה ברגיעה הזאת... 

 

5 בספטמבר. 

היום פורסם ברבים: “כל שיעזור לשבויים ייאסר ואם ינסה לברוח – יירה!” על החתום: המפקד הליטאי. יחס הרחמים והעידוד שמגלה האוכלוסיה כלפי השבויים הרוסיים אינו נושא חן בעיני מישהו. מעונים, מורעבים ושבורים, רתומים הם לעגלות, במקומם של סוסים, מובילים מלט, לוחות, אבנים, רהיטים... מראה האנשים הגוססים מעורר אימה. רבים, בעיקר נשים, נחלצים לעזרתם... עתה הוטל איסור... הגזירה רק תגביר את רגש ההזדהות עם הרוסים ואת המרי נגד הרישעות הגרמנית. 

 

 

 

 

9 בספטמבר. 

לנינגראד מוקפת ומנותקת מהמדינה. שליסלבורג נפלה... האנגלים מפציצים את ברלין. אמריקה על סף הכניסה למלחמה. ערים נהרסות, יצירות בעלות ערך לאין ספור מושמדות, מיליוני אדם מוצאים את מותם... לא אשכח לעולם את שראו עיני. אני חשה, כיצד גובר בי אומץ הלב. אני משתחררת מכל פחד, מתעלה לרמה של ויתור על כל החישובים והיתרונות של היומיום והריני נכונה להוציא מן הכוח אל הפועל את רגשותי... 

 

12 בספטמבר. 

במריאמפול* (כך סיפרה חולה, עדת ראייה) כרו בור עמוק, הוציאו לשם נשים על ילדיהן והרגום ביריה. לאחר זה ציוו על הקבוצה הבאה לשכב על הגוויות הירויות, החמות עדיין, ואולי אפילו חיות, ושוב הרגו. אנקות, זעקות שבר, יבבות! “שאוליסטים"** אחדים התעלפו והזמינו בשבילם אמבולנס. את הנשים השאירו בתחתונים וחזיות ואת הגברים בתחתונים וכל שאר הלבוש סידרו בערימה וחילקו למשתתפי ההרג. 

גורלות טרגיים שונים חולפים לעיני. יש ואני משתאה נוכח העמידה האנושית, אי הרתיעה, האמונה בעתיד. מצויים אנשים, הלובשים עוז להגיש עזרה של ממש. 

 

14 בספטמבר. 

ההתפראות מתקדמת: האוניברסיטות משותקות. הגימנסיות ובתי הספר נעולים עדיין. בכל מקום שלטים בגרמנית. בעתונים מאמרים על תורת הגזע, על מנהיגים ועל ההכרח "לטהר" את האנושות מהעמים הלא-אריים שזיהמו אותה. האכזריות החייתית, הרישעות שאינה-יודעת-רחם אינן מגיעות לכלל פרסום – הן נעשות ללא עונש ולעיני כל, אך אסור לדבר עליהן או לכתוב. 

 

19 בספטמבר. 

קרונות גדושי שבויים רוסיים מגיעים מהחזית של לנינגראד. רבים מגיעים במצב של גסיסה, מאות נורים ליד תחנת הרכבת, שכן הגרמנים מחסלים את כל התשושים. 

בפרבר שאנץ הרג גרמני איש צעיר, על אשר הגיש תפוח לשבוי. ברחבו לוּקשיוֹ נורתה נערה על ידי משמר גרמני, משום שראוה עשר דקות לאחר כניסת העוצר. זה היום השלישי שאני מסתירה בביתי "חולה מסוכנת"... מה ארוכים הלילות... המתיחות הנצחית, הציפייה לצרות בלתי צפויות, החרדה לשלום האנשים הישנים אצלי... מה רבו החייתיות והטימטום. רציחות המוניות של נשים וילדים הן דבר יום ביומו. “זכויות האנוש" המוכרות בחוק הבינלאומי?! קל יותר לשבת בבית האסורים, לא לראות, לא לשמוע, לא לדעת! ואמנם, רבים סביב משלימים עם כל דבר, במחיר השמירה על חייהם, על נוחותם, על חיי קרוביהם... אף אני לא אחת  

___________________________ 

* כיום שמה של העיר הוא קאפסוקאס. 

** ארגון לאומני קיצוני של ליטאים. 

תופסת את עצמי באנחת הקלה, על אשר איני בלנינגראד הנצורה, שלא על ראשי ילדי ניתכות פצצות באודיסה ובקיוב ושלא בני נהרג בחזית. והרי הרגשה זו אפלה היא ונבזית. אף על פי כן לעולם איני שוכחת את החובות שלי. אלו הן גיחות אגואיסטיות שפלות, שבטרם הגיען לתודעה הן מושמדות על ידי רגשות עילאיים יותר של האחריות והצמאון לעזור. ומשהחילות לעשות את הטוב, לא תיעצר עוד. אתה הולך קדימה, אפילו נופל עליך פחד... 

היום יום בהיר וקריר. מוטב היה גשם או ערפל, היה אולי קל יותר... 

 

20 בספטמבר. 

דרך סימטאות וגני ירק ולאורך גדרות תיל הגעתי אתמול אל הגיטו: צריך היה להעביר צורכי אוכל. ברחוב התהלך איש משמר צעיר עם רובה. נתתי לו כסף והוא הפנה את גבו. זרקתי את החבילות מעל לגדר ובשמחה חזרתי הביתה.  

ראיתי, כיצד הובילו על עשר-שתים עשרה משאיות יהודים צעירים, משכילים. פנים חיוורות, מעונות והם שקטים, דוממים.  

 

23 בספטמבר. 

שתי רכבות מלאות שבויים רוסיים הגיעו. בשני קרונות נמצאו רק גוויות של מתים ורבים אחרים היו מלאי גוססים ממחנק ומרעב. את כל התשושים הרגו הגרמנים במקום... תל של גוויות. עם בוקר צוו החזקים יותר לקבור את חבריהם המתים. 

בדירה קר. התנור עשן... בא ויטיה. הוא עובד במחלקה הכירורגית, לומד. קראנו יחד משירי פושקין. כמה יופי! שירה זו בוראה מחדש את החיים ומעטה עליהם זוהר... צריך להיאבק. אי פעם, בילדותי, קראתי על האבירים שהיו נוהגים לבחור לעצמם סיסמות חיים ובהשפעתם ניסחתי את סיסמתי: “להגדיל את כמות הטוב בעולם". נשארתי נאמנה לסיסמה ויודעת אנוכי, כי רבים אנחנו. אנו ננצח.  

 

24 בספטמבר. 

בגיטו יורים בלילות. אתמול הוציאו משם לאי-אן אלף וחמש מאות אנשים בגיל חמש עשרה עד חמישים... המכאיבות ביותר הן ציפיית הפחד המתמדת לעשיית השפטים, להתעללויות ואפס התקווה... 

הוליכו שבויים רוסיים. המלווים, נערים בלי חתימת-שפם, עם צלבי קרס על סרטיהם, בעטו והיכו בהם ברגליהם, וכל זה בראש חוצות, לעיני עוברים ושבים!... 

 

27 בספטמבר. 

אתמול הוציאו אלף וארבע מאות אנשים – איש לא חזר. מספרים, כי הגרמנים ציוו על הליטאים להכות עד מוות את היהודים ובעצמם צילמו את המראה. יום-יום נרצחים בגיטו עשרים-שלושים אנשים... 

בעיני ראיתי איך בקבוצת שבויים רוסיים נרכן אחד במהירות, להרים מהכביש בדל סיגריה והפרחח-איש-המשמר (כנראה מה-ס.ס.) החל לבעוט בבטנו ולדקור בכידונו. לא התאפקתי וכולי רועדת מחימה אמרתי לו, כי מעשה-חרפה הוא זה והוא בגסות וברישעות (פני-פרא) ציווה לשתוק, שאם לא כן "גם את תספגי"... 

השבויים נראים כגוססים, צללים – לא אנשים, מתנדנדים מרוב חולשה. נשאו כיסאות על כתפיהם והיה זה מעל לכוחותיהם... כולי רותחת! איזו שיטנה, איזו משטמה מאכלות את הלב... איתנה אמונתי  בנצחון האמת, אך אלה – תקוות הצלתם נכזבה... 

 

1 באוקטובר. 

אני עצבנית, מלאת חימה. צריך לגלות, ככל האפשר פחות, את הבוז ואת שאט הנפש כלפי אנשים. אני פשוט שונאת אותם על אדישותם והשלמתם עם המצב. רק הנענים והסובלים הם אנושיים, להם אני רוצה לעזור, למענם מוציאה אני כוחות וזמן לרוב. החיים מלאי חרדות, מעייפים. לא את המוות אני יראה, אלא את האלימות, אבל צריך להיות מוכנים להיפגש עמה... 

לנינגראד מחזיקה מעמד בגבורה. גם אודיסה. 

בקולנוע ראיתי את הפגישה בין היטלר ומוסוליני... לא גבוהי קומה: האחד שרוי באיזו מתיחות, לסתותיו הדוקות בחוזקה, כביכול איש הרצון הנמרץ, הרוצה להידמות לקיסר, אך העיניים כמו רצות; השני – שערות מלוקלקות, חיוך מלאכותי של חביבות על פרצוף מצוי של זבן בחנות של סדקית. בידיהם גורלותיהם של מיליוני אדם.  הלאורך ימים? 

יומן הקולנוע חוזר שוב ושוב על מראות הערים והכפרים הבוערים. קנים ארוכים של תותחים מפלצתיים יורקים אש, בכל עיי-הריסות, גרוטאות של כלי נשק, של טנקים. המוני פליטים על מטלטליהם העלובים, ילדים ובהמתם, ואפילו ציפורים בכלובים, פנים מפוחדות של נשים... המוני שבויים במצב של דימדום. כל זאת מציגים הגרמנים בגאווה: ראו, כאלה אנחנו. בהידוק שיניים יושבת אני באולם האפל בין גרמנים ואויבים אחרים, מהרהרת, אם במוקדם או במאוחר אראה גם את הצד השני של התמונה... 

 

2 באוקטובר. 

השמועות בדבר רציחה צפויה של ילדים נעשות עקשניות יותר. באות אמהות רבות. אנשים דוהרים, מבקשים הצלה, מתאמצים בכל דרך לעקוף את החוקים הלא-אנושיים, הפראיים. 

עולה בידי להעביר תינוקות עד שנה לערי השדה, למוסדות ילדים. מזריקים סמי שינה, שלא יפרצו בבכי, ונשים טובות (ו.ג.* ו-א.ש.) מסיעות אותם אל יעדיהם, במקומות שהרופאים מסכימים לקבלם. 

ראיתי, ליד בית החולים, טור של קרונות משא, מתוכם הוציאו הגרמנים פצועים: פרצופים עייפים, אפורים-שחורים, חבושי ראשים ורגליים. “בשר תותחים". 

__________________ 

* ואנדה גושאיטה, פקידה באחד המוסדות העירוניים; שם השניה לא זוהה. 

ברחובות נתקלים באיכרים, הלוקחים שבויים לעבודה במשקיהם. הבריות רואים זאת בעיןטובה. אומרים, הנה זה אולי לא ימות.  

 

4 באוקטובר. 

מספרים, כי הגרמנים שרפו בגיטו את בית החולים על חוליו ועל כל אנשי הפרסונל, בתואנה, שבית החולים הפיץ מחלות מידבקות. הביאו בנזין והתיזו אותו מבעד לחלונות באמצעות משאבות. ממחלקות הילדים השליכו את הילדים לתוך משאית והובילו. מבין מכרי נשרף למוות דוקטור פ., רופא זקן, הרוס משיתוק. האנשים בערו בעודם חיים... יש ואני מהרהרת: האם לא נטרפה עליהם דעתם, על האדונים הגרמנים? אפשר שפסיכוזה המונית היא זו – עד כדי כך כל מעשיהם הם מחוסרי הגיון, מחרידים, פראיים, ללא השגה בשביל השכל האנושי הנורמלי. 

 

5 באוקטובר. 

עלה בידי למצוא דירה בשביל פרטיזנית סובייטית אצל אישה אחת דתית. פרטיזנית אחרת כבר נמצאת אצלי זה שבועיים... אכן, הפחד הוא תחושה חזקה ולא בידי כל אחד להכניעו. אבל, אם מתחילים להיאבק, הוא נעלם. האדם מתרגל לסכנה המתמדת ונעשה ללא-חת – ואם הינך מאמין בכל לבך בצדקתך, באמיתך, גם המוות לא יפחידך. 

 

7 באוקטובר. 

ויטיה העלה על הכתב באנגלית את כל המתרחש. ביקרתי אצל אישה שחקנית שיש לה מכר ליטאי בחוץ לארץ. היתכן שדעת הקהל בעולם אינה יודעת את המתחולל אצלנו? צריך להביא לידיעתם, ומכל מקום לחפש דרכי מלחמה בכל מקום שאפשר. איזו אישה מעניינת. אינה יפהפיה, אבל כמה להט פנימי אצור בה, כאילו איזה כוח פראי כבול. הגענו לתמימות-דעים, היא הסכימה*... האמנם יש עוד מקום בו נותרו החירות, החוק, שאפשר להזעיקם? ירדתי למרתף, מקום שם עובדים יהודים. כאן, אצל אישה אחת טובה ואמיצה (כן, גם לכך דרוש אומץ) הם מכינים לעצמם ארוחת צהריים דלה. תמונה רגילה מהחיים, אבל איזו טרגדיה מסתתרת מאחוריה... שוב שמועות עקשניות על רציחות צפויות... החלו ברישום של פולנים ורוסים... לשם מה? מזון חדש בשביל האלימות והמוות?! 

 

 

 

 

______________________ 

* הסולנית של האופרה הקובנאית, וינצה יונושקאיטה-זאוניינה, הסכימה להעביר לידי   

 שגרירות ארצות הברית בברלין, את הידיעות שנאספו על ידי ויקטוראס קוטורגה ואמו, בדבר   

 הרציחות ההמוניות. מסתבר, שהיא קיימה את הבטחתה. העתק המסמך נשמר אצל   

 קוטורגה עד השחרור ועתה הוא מצוי בארכיון העיר וילנה. 

10 באוקטובר. 

ימי חרדות קשים. באים מכרים ומתַנים סבלותיהם וגם זרים לגמרי, מפוחדים, המצפים למותם. האנשים רצים רצוא ושוב, מחפשים עזרה. אני מבקרת בבתים שונים, הולכת למפגשי סתר. תמיד מתוך חשש, בציפייה לעונש... 

הדיבורים על רדיפות צפויות כלפי פולנים ורוסים ושילוחם לגיטו נעשים עקשניים יותר ויותר. 

ראיתי היום ארבעה שבויים רוסיים נושאים את גופת חברם: הראש, מוטה לאחור, התנדנד ללא רוח חיים. פנים יפות, עדינות. מכאיב מאד-מאד. בעיקר מחמת התודעה של אין-אונים. “אקטיביסטים" שבעים וגרמנים ליוו את החבורה. הם גררו את רגליהם בכבדות. לוחמי המולדת, האלמונים, שנגזר עליהם למות... 

מורה אחד סיפר היום, כי הלאומנים-הבורגנים גירשו מאה ושלושים משפחות רוסיות מבתיהן. הגרמנים מטפחים את הרגשות השוביניסטיים ומעודדים את הלאומנים-הבורגנים לרדוף פולנים ורוסים (“הפרד ומשול"). לאחר זה יעשו שפטים גם בהם. הן הלאומנים הם סומים ומוגבלים. 

הסקתי את התנורון, נעשה חם... כך מתחשק לשכוח ולו גם לשעה את היגון שמסביב. אבל לא, אפילו בשינה אני חשה את לחצו. 

 

15 באוקטובר. 

הודעה בשפה הליטאית: 

"אף כי אנשי התבונה, שהם רובו העצום של העם הליטאי, נמנעים ממגעים עם יהודים, ניתן לקבוע, שהיהודים, היוצאים לעבודה יום-יום מהגיטו והחוזרים אליו, מצליחים לקשור קשרים עם אזרחים ליטאים יחידים. על כן: 

  1. נאסר בזה על התושבים הלא-יהודים לקיים יחסים כלשהם עם יהודים, אפילו לא שיחה פשוטה כלשהי בין לא-יהודי ויהודי, אסור למכור, להחליף או לתת במתנה דברי אוכל וכל סחורה, אסור בכלל לסחור עם יהודים. 
  2. המשטרה הגרמנית ומשטרת העזר הליטאית צוו להכרית כל מגע בין לא-יהודים ויהודים. מפירי הודעה זו ייענשו חמורות". 

אימה להרהר. אלפי אנשים מושפלים, נטולי כל הגנה, גרועים מבעלי חיים וכל זה משום היותם בעלי "דם אחר"... 

 

16 באוקטובר. 

אודיסה נפלה לידי הרומנים. בלנינגראד נמשך המאבק – עיר הגבורה... 

 

17 באוקטובר. 

ירד שלג. חורף מוקדם. העלים עדיין על העצים...זהובים וירוקים... 

ויטיה סר אלי הערב לשעה קלה. שוחחנו בעניינים רבים, במאבק האכזרי המזעזע, שאין דומה לו בתולדות האדם. 

22 באוקטובר. 

דאגות יומיום, בישול ארוחת הצהרים, הסקת תנורים. חבל על הזמן. מחירי המצרכים מאמירים, הספסרות פורחת. ההסקה המרכזית אינה פועלת, אין סבון, מכבסים בסודה ובכלור; מצעים אני מחליפה אחת לחודש... כאשר נפגשים משיחים בצרכי מאכל, בכרטיסי מזון, היכן ומה ואיך להשיג. החיים נעשים פרימיטיביים... יש ומצליחים לשכנע את הזקיף הגרמני (לימיני – ידיעת השפה הגרמנית) שיעביר לידי השבויים לחם, שומן חזיר, סיגריות. 

 

30 באוקטובר. 

שוב (28.8) הוציאו מהגיטו למוות עשרת אלפים. בחרו זקנים, אמהות על ילדיהן, את הפסולים לעבודה. טרגדיות לרוב: יש והבעל היה בעיר ובשובו כבר לא מצא לא את אשתו ולא את ארבעת ילדיו! ויש שהניחו לאישה ואת הבעל הובילו. עדי ראייה מספרים: יום לפני כן פורסם, כי הכל, למעט העובדים בעלי תעודות, שחולקו לאחרונה למומחים ולמאיסטרים, חייבים להתאסף בשש בבוקר בכיכר הגדולה של הגיטו ולהיערך בשורות. בשורה הראשונה עמדו חברי מועצת הזקנים ומשפחותיהם, מאחוריהם המשטרה היהודית, הלאה מזה הפקידות המינהלית של הגיטו, הבריגדות השונות, בהתאם לסוגי העבודה וכל האחרים. היו מהם שכוונו ימינה – היה זה המוות – והיו שכוונו שמאלה. הכיכר הוקפה במכונות יריה ושומרים. בחוץ עמדה קרה. האנשים ניצבו על רגליהם במשך יום ארוך, רעבים ובידיים ריקות. הפעוטות בכו בזרועות האמהות. איש מהם לא חשד, שגורל מר צפוי להם. חשבו, כי מעבירים אותם לדירות אחרות (בערב שקדם אפילו התווכחו וגם רבו בגלל הדירות). עם שחר נפוצה השמועה, כי בפורט התשיעי (פורט המוות) כרו השבויים בורות עמוקים וכאשר הובילו את האנשים לשם, כבר היה ברור לכולם, כי זהו המוות. פרצו בבכי, יבבו, צווחו. בדרך היו שניסו לברוח, אך נורו למוות. גוויות רבות נשארו בשדות. בפורט הפשיטו את הנידונים ובקבוצות  של שלוש מאות היו מריצים אותם לבורות. ראשונים הושלכו הילדים. הנשים נורו על דופן הבוא, אחריהן בא תור הגברים... רבים כוסו בעודם בחיים... כל היורים היו שיכורים. כל זה סיפר לי מכר ששמע מפי חייל גרמני, עד ראייה, שכתב לאשתו הקתולית: “אתמול שוכנעתי, כי אין אלוהים. אילו היה, לא היה מניח לדברים להתרחש"... 

 

31 באוקטובר. 

אני עמוסת עבודה ודאגות. המון מבקרים... בין "החולים" מרובים הילדים. טרדות ושתדלנויות – יש נשלחים לבית יתומים ויש למינזר או לכפר. אני ממלאת טפסים שונים, אישורים ליציאה וכו'. דרך קבע לנים אצלי אנשים אחדים ובמשך היום בא אלי קהל רב. אני משתחררת רק מאוחר בלילה... מוזר, אין לי רגש של סיפוק, אבל גם לא של פחד... איזו אדישות כלפי עצמי: המתרחש סביב הריהו איום ונורא... היום ביקרה אותי אישה נפלאה* 

בעלת אופי נדיר בעוצמתו. בעלה, גיבור מלחמת העולם, שעוטר בצלב, נפל בימיה 

__________________ 

* מאריה הולצמן, ציירת, אחת הראשונות שהצטרפו לשורות המאבק האנטיפאשיסטי, מתה מות גיבורים. 

 הראשונים. בתה, בת שבע עשרה, קומסומולית, מלאת להט ומוכנה לחרף נפשה, נורתה למוות בימים האחרונים בפורט התשיעי, בעבור תעמולה נגד המלחמה שניהלה באומץ לב בקרב החיילים הגרמנים; הבת השניה, בהיותה יהודיה-למחצה, שולחה לגיטו; והנה מרחף מעל ראש האם איום מתמיד ואין היא נרתעת מהגשת עזרה בהיקף רחב לאחרים. היא לקחה אצלי רעל, בכוונה להתאבד, אם יאסרו אותה... באיזו איתנות והתאפקות נושאת היא את אסונה האמהי העמוק! 

 

10 בנובמבר. 

היום ראיתי שבויים בלויים, מעונים, שנשתרכו בכוחות אחרונים, בגרירת עגלה עמוסת לבנים, בפיקוח "אקטיביסטים" שמני-פרצוף וגרמנים. איכר שנזדמן, רצה לתת סיגריות, הם לא הרשו. על הערתי, כי אל להם להיות רעי-לב כאלה, הגיב אחד בגערות ואיים עלי במאסר. ראיתי כיצד ארבעה גרמנים ורוביהם בידיהם זירזו קצין גבוה רוסי. הוא צעד שקט ומכונס בתוך עצמו. הם יורים בכל הקומוניסטים והקומיסרים. עיני ליוו אותו בכאב צורב. בשדרות, שכונו בעבר על שם הצבא האדום הובלו שבויים בהמון. אחד נפל והגרמני התחיל לרמוס אותו ברגליו, לגדף ולצרוח. מקרב העוברים והשבים שנתקהלו יצאה אישה, שניסתה למחות והמשטרה אסרה אותה. היא הושיטה את תעודת הזהות שלה ואמרה: “אני בן אדם". 

נדמה לי תמיד כי אני שומעת קריאות לאין-ספור לעזרה, לנקמה, כאילו האוויר רווי בהן... אחוזת צמאון אני למאבק, לגמול. 

 

22 בנובמבר. 

להיטותו של ויטיה, טוב ליבו, תחושת צדקו וצמאון הקרב שבו משמחים אותי ומעוררים בלבי חרדה כאחד... הצפוי לו משהו?... צדקו הגרמנים: גורל אירופה ואולי גורלה של האנושות כולה יוכרע במלחמת האיתנים הזאת. 

 

9 בדצמבר. 

בבית החולים מתים השבויים מצפדינה, מאפיסת כוחות, מרעב. יש ויעלה בידם להעביר ידיעה כלשהי, אך מה קשה לשדל את אלה שבהם הדבר תלוי. אתה מתחנן, כאילו היו צריכים לגמול עמך חסד אישי גדול. בכפרים מכוסי השלג חיים אנשים פשוטים, טובים, המושיטים עזרה לאומללים, ללא דברי חלקות... מה איומים החיים! טוב למות מלהיכנע לכוחות האופל, הגוררים את העולם לאבדון. 

הנה עורך ויטיה מסעות בתוך יערות החורף לאורך כפרי עוני. הוא עושה את לילותיו, אם באחוזה ואם אצל כפריים, נודד בחשיכה מביקתה לביקתה ומחפש ידיד נעורים המסתתר שם עם משפחתו. הם נפגשים. מה רב הרוגע שהוא הביא להם. עודד אותם, מסר לידיהם מה שהביא איתו. האנשים מוצאים מחבוא בערימות הקש, במתבנים הריקים. עוברות עליהם שעות ללא קץ של פחד, חייהם תלויים להם תמיד מנגד ויד המקרה מכריעה בגורלם –  

 

הרחמים או רדיפת הבצע! חיים של עינויים! והצעיר הזה, טוליה*, מערים על כל אלה, בקריאת שירי פושקין, בלימוד ובכתיבה על אמונתו באדם, שינצח את הרע וייצור, בסופו של דבר, חיים של אושר ושל צדק! ואמנם, אמת היא, כי "אדם – משמע גאווה"! אני מתגאה בטוב לבו ובאומץ רוחו של ויטיה. אך מה חרדה אני לשלומו! בעצם, מימי ראשית המלחמה לבי כאילו התכווץ מכאב... תחושה כל כך לא נעימה... מה רבות הנשים המבכות את בניהן! “לא ישכחו את בניהן שנפלו בשדה הקרב כשם שערבת הבכות לא תרים את ענפיה השחים"... בכל הספרות העולמית לא זכור לי שיר נפלא יותר, המתאר את סבלן של אמהות לעת-מלחמה, משירו של נקראסוב. 

 

20 בדצמבר. 

לא רחוק מביתי, ברחוב מַאירוֹניוֹ השכן,  הקימו הגרמנים, על שפת הניימאן מחנה של שבויים. גדר ארוכה וגבוהה, תיל דוקרני, מגדלי תצפית לזקיפים, צריפי עץ קיציים לגמרי... מדי בוקר מריצים את השבויים לעבודה. מראה פניהם מחריד. לבושים בגדי קיץ, רבים מה יחפים, רועדים, הפנים כחולות או עוטות חיוורון ירוק, או נפוחות ולהיפך, סחופות... פעמים אחדות מסרתי להם מבעד לשער, בהסכמתו של הזקיף, כיכרות לחם. בפנים מגרש מרובע, כבוש ממיצעדי רגליים, ריחות כמו של גן חיות, מעורבים בריח צורב של חומרי חיטוי... אסור לומר מילת ברכה. בהתחלה ניתן היה להעביר להם יום-יום. היום שלח אותי הזקיף אל הקצין התורן. נכנסתי לצריף המיפקדה, חם. הרדיו מנגן. לבקשתי האדיבה להרשות העברת לחם, נענה קול מפקדים גס, לשם-מה אני נדחפת לכאן. שילחו אותי לשומֵרה הקרובה. החיילים השתויים סקרו בהשתוממות את תיקי, שהכילו לחם. אחד מהם תפס תיק ואמר, כי הוא קונה אותו בעד עשרה מארקים. לקחתי מידיו ואמרתי, כי בעצמי שילמתי אתמול חמישים. חייל אחר, בעל חיוך חמדני, הרכין את ידו, כאילו הוליך גברת ואמר: “אם יש לך בת בת שבע עשרה, רק לא יותר, בבקשה שלחיה אלינו". את הלחם לקחו ושמרו בארון. היה ברור, לשבויים לא ימסרו. התמותה בקרב השבויים מעוררת אימה. את חולי טיפוס הבהרות מחסלים ביריה. לסובלים משילשולים ומרעב מניחים לגווע... זה הדבר המענה ביותר, המזווע... אין לשאת את המחשבה, שאפשרית המתת לוחמי האויב בייסורים לא-אנושיים של רעב וקור... האמנם אין החוק הבינלאומי אוסר אף מעניש פשעים כאלה? שאלה תמימה, טיפשית, “נשית".... לך ומנה את כל החוזים, שהפאשיסטים הפרו לעיני האנושות הנדהמת! 

אצלנו נסגרו הכנסיות, בתי הקולנוע והתיאטראות. בבתי המסחר תורים עצומים. לקראת חג המולד מחלקים חמאה וביצים (שתי ביצים לחצי שנה!) וכן חצי ליטר יי"ש. בחנויות הגרמנים (על הדלת שלט: “לגרמנים בלבד!”) שפע של נקניקים, קותלי חזיר, לחם לבן, ממתקים. תורים אין אצלם. 

 

___________________ 

* נפתלי שווארץ, סטודנט באוניברסיטה של קובנה, נרצח ב-1942 על ידי הפאשיסטים   

  המקומיים (ע' הרשימות מ-15 בנובמבר 1942). 

22 בדצמבר. 

היטלר נטל לידיו את הפיקוד והרחיק את הגנרלים. מהלכות שמועות, שהגרמנים נסוגים וכי הרוסים כבשו מחדש ערים רבות; ההודעה הרשמית מספרת, כי "החזית מתיישרת". נערך איסוף של בגדים חמים בשביל החזית. 

 

24 בדצמבר. 

תושב גרמני אומר, כי הגייסות נסוגים לעמדות חדשות וכי באביב יבוא קץ המלחמה. היום קרה של שבע מעלות. את ערב חג המולד אין אנו חוגגים. אף על פי כן חילקתי לילדים מתנות צנועות, כמעט עלובות, ובחדר הקבלה העמדתי באגרטלים ענפי אשוח ניחוחיים. מזמן לא ראיתי יער ולא נשמתי אוויר צח. כמעט שאיני יוצאת מהבית, שלא לבלוט יתר על המידה בעיני הבריות. 

 

27 בדצמבר. 

בבית החולים גוססת ילדה בת שלוש מדלקת המוח. האם יושבת למראשותיה ומעיניה ניבט איזה יאוש אטום. במה לעודד אותם? אף על פי שבעשרות שנות עבודתי הרפואית ראיתי הרבה מוות ובצורות שונות, אני מוסיפה להגיב בחולניות על אין האונים של הרפואה. 

איני רוצה למות. רוצה אני לחיות, כדי שאוכל לחשוב, לעבוד. אני מאמינה באנושות... אם זה יכלה להתעלות מהפּיתֶקאַנתרוֹפּוּס ועד טולסטוי, בטהובן, פושקין, מנדלייב, ליצור אמנות, מדע, להקיף את העולם כולו במחשבה מכונפת, היא יכול תוכל גם לכוחות האופל המשעבדים עכשיו את אירופה. 

 

28 בדצמבר. 

ויטיה החליט לנסוע לעבודה בביילורוסיה. הוא חושב, שיהיה שם נחוץ יותר מאשר כאן. קרוב יותר לעם, לחזית, רחוק מהלאומנות שלנו. 

 

29 בדצמבר. 

שוב הביאו יהודים רבים מצרפת, מהונגריה, מרומניה. ראינו איך הלכו מתחנת הרכבת, לבושים יפה, עם מזוודות, נמרצים ושמחים. הם חושבים, שהביאו אותם לעבודה. מקץ ימים אחדים לא נשארה מהם נפש חיה... הם נורו בפורט התשיעי. הכינוי "פורט המוות" דבק בו יותר ויותר. 

היום בא איזה איש מוזר, נראה כפועל, אמר שעלי להיזהר ולהסתלק במבט מסתורי. האם לא פרובוקטור? 

 

 

 

 

31 בדצמבר. 

עלה בידי למסור לחם וסיגריות לשבויים ברחוב. הליטאי ששמר עליהם אמר בטוב-לב: “תני". 

בשעות היום בא מהגיטו מהנדס, לשעבר עסקן ציבורי חשוב, התחמק מהעבודה, אף על פי שהדבר מסוכן לשנינו. שתי אחיותיו נרצחו באקציה הגדולה. מסרתי לו את חפציו שהפקיד בידי, כסף, חמאה, לחם. הוא אמר, שכוחותיו כלים והולכים. 

ליל השנה החדשה! הכל הלכו, הסקתי את התנור. עייפה, עצובה, נשכבתי יחידה בבית. מהרהרת ברוסיה, באנשי רוסיה, המיליונים שניטלה מהם קורת גג, הסובלים מחסור. אבל, הם מצויים בין הקרובים להם, הם נאבקים, עובדים. הרבה יותר קשה לאלה שבאזורי הכיבוש... בעמוד הראשון של עתון גרמני תצלום של שבויים רוסים. המוני דיוקנאות מעונים וסובלים. אבל יש ביניהם גם גאים כאלה, אפילו מלגלגים. 

שנת 1941 תיכנס לנצח להיסטוריה כעדות להתנפלות הגרמנית השפלה והתגוננות הגבורה של הרוסים. היטלר מדבר ומחלל כל דבר קדוש, על "האמת שתכניע את השקר"; על אחת כמה וכמה רשאים אנו לבדוק באמונתנו, שהאור ינצח את החושך, אפילו יארכו השנים...בא ויטיה. שתינו לנצחון, לשחרור, לחיי כל הלוחמים ברע... 

אבל בינתיים... מאחורי הכותל מתהוללים גרמנים שיכורים בחברת אנשי המשמר הליטאים. צורחים וצווחים בקולי קולות. עדיין הם מאמינים בנצחונם הסופי. 

מה מרגשת היא פריחתו של שיח הביכוריות על השולחן, שקיבלתי לכבוד השנה החדשה. אי פעם היה החדר טובע בים של פרחים... ורדים, ציפורניות, יקינתונים, היו מביאים לי שי לחג חולים וידידים. עכשיו עלטה. מלחמה. טיפוס הבהרות. מוות. כיבוש. אבל היכן שהוא אביב, שמש, חום. ופרחי – שליחיו הראשונים. 

 

שנת 1942 

6 בינואר. 

יום מוטרד, וכן גם הלילה. לנה אצלי נערה מקסימה. אביה ושני אחיה נרצחו. היא זקוקה לעזרה. ממציאים אמצאות, מתחבלים תחבולות*.  

היו שני ימים חמים, אפורים. היום בהיר, קר... אני קופאת מקור. התנורון מחמם את החדרים אך מעט. 

 

14 בינואר. 

קרה גדולה: עשרים ושמונה – שלושים מעלות. בבתים רבים התפוצצו צינורות המים. אנו מחליפים חפצים בעצי הסקה. מראה השבויים מחריד. אלפים-אלפים מהם נפטרים. מדי עוברי ברחוב השכן, מקום שם עומדים צריפי העץ, לבי מתחמץ בקרבי מרחמים ומכאב אין אונים. יש אשר, לעת בוקר, מריצים על פני רציף הנהר, לעבודה כנראה, את החזקים יותר. 

דמויות בלהה, צללי אנוש! הכיצד רשאים אנו לחיות בקירבה, להשלים עם הרישעות הזאת, 

______________ 

* הצלחתי לסדרה לעבודה עד השחרור ברפת, בכפרון נידח (הערת המחברת ב-1945). 

להיאלם דום! יש ובדרכים שונות עולה בידינו להעביר אליהם דבר מאכל. לפני ימים אחדים 

ירו הגרמנים אישה למוות, על אשר זרקה לחם מעל לגדר. מי היא הגיבורה האלמונית? הגרמנים לא התירו לאסוף את גווייתה במשך ימים אחדים. 

 

16 בינואר. 

קר... הימים בעבודה חולפים מהר, ולעומתם הלילות הם אינסופיים. המקור היחיד של שמחה ושל עידוד הוא במקלט הרדיו, המכוסה בכר, בשמיכה והאוזן נלחצת חזק ושומעת קולות רחוקים של העולם הסובייטי החופשי. המאושרים! הם לוחמים!... 

 

19 בינואר. 

גייסות נוסעים לחזית ללא הפסק. שוב ושוב מטרטרים טנקים בלילות... למזרח ושוב למזרח! הרכבות גדושות עד אפס מקום. מהלכות שמועות על אסונות רכבות תכופים, לא תמיד יד המיקרה בהם... 

הספסרות פורחת, שכן המנות המוקצבות לשבוע הן בגדר מאה גרם שומנים, מאה וחמישים גרם סוכר, מאה גרם בשר, מאה גרם גרעינים. לחם אנו מקבלים מאתיים גרם ליום. המחירים האמירו לשיאים – פי עשרה מאז הסתיו. המסחר הפרטי אסור ונענש במאסר... הימים מלאי חרדות. ויטיה נוסע. אני חוששת לאבדו: הוא נוסע למקומות סכנה. בלילות נקטעת השינה החטופה כמו בהלם-לב ואני מתעוררת: “הוא יאבד"... 

השוטרים, השומרים בקור הזה שתים עשרה שעות במשמרת (הכפור מגיע לעשרים-עשרים וחמש מעלות) על השבויים, שופכים עליהם את כל חמתם: מכים על כל צעד, הורגים. הן לא יאונה להם מאומה בעבור זאת!... 

 

24 בינואר. 

הכפור מגיע לשלושים מעלות. במטבח קפאו המים. הימים מייגעים, עמומים. כמו בארץ גזירה. במרחבים הקפואים של רוסיה נמשכת המלחמה. קרבות אכזריים של הגרמנים, המתגוננים הפעם, הנסוגים! לא מן הנמנע שעברנו את שיא המשבר! כך גוברת האמונה בנצחון האמת על הכזב... 

אני מבלה בקריאה שעות מרובות... קראתי ספר מסעות לקוטב הצפוני. כמה כושר עמידה, צמאון דעת, כמה מעפלי גבורה! חוק הוא, שיש אנשים שכל דאגתם נתונה ליתרונות חייהם האישיים, לקריירות, ולעומתם יש, שאש הדעת יוקדת בהם והם מקדישים את חייהם לרעיון גדול. מה רב האושר, כאשר שוב ושוב מופיעים כוחות ענק ולבבות לוהטים, המוצאים בתוך התוהו ובוהו של המאורעות ההיסטוריים את חוט השני ומעיזים להוליך את ההמונים אל הטוב... ואף על פי כן, הכוח המניע הוא העם כולו. אילמלא מאמציו וקורבנותיו, דברים רבים לא היו מתרחשים, לא היתה היסטוריה. 

הגרמנים מוסיפים להפחיד את אירופה, מעל דפי העתונים, בקומוניזם והם-הינם אלה המצילים אותה בדמם. והרי זה דחליל יעיל בשביל בעלי רכוש ובורגנים. למעשה, המלחמה הרעיונית בקומוניזם באה לחפות על התיאבונות הקולוניאליים כלפי הסלבים. 

קשה... בימים משכבר, יש אשר המוסיקה הוליכה לעולם אחר, נפלא. עכשיו סר כוחה... הספרות, בייחוד ספרות המסעות, יש בה יותר, כדי להסיח את המחשבות מהמציאות. 

 

26 בינואר. 

קר עד מאד... ויטיה נוהג לבוא, נותן לי זריקות. איתו קל לי: איזה להט יש בו בכמיהתו לשרת את בני האדם. אבל מה דל נשקו לעומת מעשי הנבלה. אכן, הוא נוסע! תפרתי לו כובע פרווה, השגתי כסיות, כלי-לבן... 

 

1 בפברואר. 

אחת החולות סיפרה: שמונה עשר קומוניסטים רצחו הגרמנים בקתות רובים, לאחר מכן שפכו בנזין על גוויותיהם ושרפון; הם עצמם עמדו סביב המדורה, פצחו בשירה... 

תומאס מאן דיבר היום מאמריקה (איזה פאתוס עמוק בקולו!). הוא אמר, כי ארבע מאות יהודים מהולנד שולחו לגרמניה, משום שם ניסו עליהם פעולת גזים רעילים. הם מתו באינויים איומים. אכן, משהו חייתי טוּפּח בעשר השנים האחרונות, אך מסתבר, שהקרקע כבר היתה מוכנה לכך, עוד בשנים שעד 1914. 

 

3 בפברואר. 

שוב מספרים, שנרצחו שלושת אלפים יהודים... סיוט... 

לאושרי, ימי עמוסים לעייפה, עד כי לעת ערב כוחותי בל-עמי לאחר "הרפתקאות" היום (שעליהן אין אני רשאית לכתוב)... 

הרוסים תוקפים. הגרמנים נסוגים. עובדה! 

 

 

5 בפברואר. 

קרה, סערות שלג. רבים הקופאים בחזית. קרבות על יד חארקוב ורז'ב. היפנים כבשו את סינגפור. 

מחמת טיפוס הבהרות סגרו אצלנו את בתי הקולנוע, את התיאטרון, את הכנסיות. מתנהל מאבק נגד הספסרות, שהיא בלתי מנוצחת: בלעדיה היינו גוועים מאפיסת הכוחות.  

 

8 בפברואר. 

נורו ארבעים ושניים קומוניסטים - “מבעירי בעירות, מסיתים, רוצחים, מסייעים ליהודים". 

 

 

10 בפברואר. 

"כל שיעיז להמשיך בפעילות הבולשביסטית, המחתרתית-הפושעת, דינו השמדה. הבולשביקים גורשו ולא יחזרו לעולם" (מתוך העתונים). 

 

12 בפברואר. 

שמועות מהלכות, כי חמש מאות יהודים ששולחו לריגה, נוצלו לצורך ניסויים בגזים רעילים. 

הקרה בעינה – אנחנו מתגוררים בחדר אחד: ישנים בו, מתרחצים, מבשלים את הארוחה על התנורון, מייבשים את הכבסים. במטבח קפאו המים על הרצפה. עצי הסקה יש מעט, קיבלנו אותם בעבור רהיטים. בעצם, בקושי אני מוצאת את ידי ואת רגלי בעסקי החיים. אני ממעטת בשינה. החששות גוברים עלי... לעתים קרובות מאד עושים אצלי את לילותיהם נרדפים שונים... 

 

15 בפברואר. 

בלילה צילצול עקשני. הקשה בדלת – משטרה. נכנסו שישה אנשים, אנשי משמר וגרמנים. היתה הלשנה (אומרים, כי אלה נכתבות בערימות). כביכול, זה חודשיים הם עוקבים אחרי המתרחש בבית... היתה זאת חוויה של מספר שעות לא נעימות, אבל הם חיפשו אנשים ובספרים לא נגעו, לשמחתי... 

בערבים, באפילה, נוסעות ללא הפוגה משאיות גדושות חיילים. שורות ארוכות של קרונות משא מסתדרות לאורך הרחוב ומציצים מתוכם ברנשים מקופדים עם רובים. בעיר עלטה, שיממון, תלי שלג, כאילו היה זה כפר. אי שם מתחוללים, ללא רחם, קרבות אכזריים. גם אצלנו הם מתחוללים, אך לא בגלוי, כי אם בהסתר. 

 

16 בפברואר. 

חג "עצמאותה של ליטא". העתונים עוברים עליו בשתיקת ענווה. על גגות הבתים הונפו דגלים פה ושם. חלפו במיצעד שני גדודים של "מתנדבים" ליטאים... כל מה שנשאר מ"עצמאותה של ליטא" שהובטחה בקולי-קולות. מסתבר, כי ה"פטריוטים" מסתפקים בכך. ככלבי שרת מתמכרים הם לציד קומוניסטים ולרצח אנשים, רק על שום שדם יהודי נוזל בעורקיהם. ואילו הגרמנים, כיאה לבני "הגזע העליון", בזים להם. ב"אירופה של העתיד", המועלית ללא הרף על נס, כנראה לא ישפר חלקם של המשרתים הקטנים – בעלי בריתם של הגרמנים. “המתנדבים" הליטאים שלנו, שחזרו מהחזית המזרחית, מתאוננים, כי דאגת הגרמנים נתונה תחילה לפצועיהם ורק אחר כך מתפנים הם לפצועי בעלי בריתם ולא אחת מפקירים אפילו את הפצועים קשה. 

 

 

 

 

21 בפברואר. 

ויטיה לן בביתי שני לילות. מדי ראותי אותו, בטרם פרידה, עובר בי רטט של שמחה המהולה בכאב. בלילה לא נרדמתי: שמעתי את נשימתו, התענגתי למראה פניו החביבות, שרזו ונעשו קשוחות כלשהו, אך לא איבדו את חן הנעורים... הוא נוסע וראשו מלא תכניות מסוכנות. מה נורא הדבר, שבמקרה של כשלון לא אוכל לעזור לו. 

 

22 בפברואר. 

הלילות מלאי חרדות. דומה, כי כל פעם נעשה הכל מאויים יותר, מסוכן יותר. לאור היום, כאילו קל יותר: עבודה, דאגות, עניינים, רדיו... היום זורחת שמש בהירה, הקור מגיע לארבע עשרה מעלות, תלי שלג גבוהים ברחובות. אני קוראת זכרונות של מנתח, שגילה את ההרדמה המקומית. מה שקטים ושלווים היו החיים... 

 

23 בפברואר. 

ערב נפלא. גון של תכלת על השלג הלבן, הירח הגבוה אינו מעמם אורם של כּסיל (אוהבת אני את קבוצת הכוכבים הזאת) ואברֶק, שבוהק כחול באורו. ויטיה הראה לי את שבתאי, את צדק, את מאדים. בהשוואה לאורו הבוהק של אברק, אור כוכבי הלכת הוא שקט, נוסך שלווה ושלום... ויטיה שח, כי רב הטוב שלמד באמצעותי וכי נחוצה אני לא ושנינו נפעל יחדיו. לבי גאה מדברי התוודותו. מאז ומתמיד שאפתי להיות ידידתו, להנחיל לו מהטוב שדליתי בספרים ובחיים. 

 

24 בפברואר. 

אתמול ביקרתי בביתו של פרופסור משכיל מאד*. כתמיד הוא גדוש מחשבות מחוכמות, אך מעורפלות וללא תכלית. הוא כל כך לויאלי, כל כך דבק בשמירה על שלומו ובטחונו, עד שאין בו האומץ לדון או להאשים אף לא אחד. נראה, כי הוא מחשיב מאד את העובדה, ששמו רשום "בצד זכות" אצל הגרמנים... 

 

25 בפברואר. 

יצאתי להשיג מזוודה בשביל ויטיה. מן המוסד הליטאי שילחו אותי בגסות אל הגרמנים. הבנין של הגנרל-קומיסר הוא אחד היפים בעיר. בפנים חם, סדר, נשים רבות. גרמניה מסבירת-פנים נתנה לי את כל המידע הדרוש. היתה לי הזדמנות להיווכח, כמה מושלמת אספקת המצרכים לאוכלוסיה הגרמנית. הגרמניות מביאות יום-יום לחם לבן, נקניק, ביצים, פירות – כל מה שאנחנו איננו זוכים לראות בעינינו – לקנאתן הגדולה של עקרות הבית שלנו. ובאשר לאנשי הצבא, הריהם מתפטמים בצורה נפלאה: שימורים מנורבגיה, סרדינים ויין מצרפת,  

משהו מדניה, שוקולד, ממתקים וכו'. בדואר תורי חיילים, המשגרים חבילות עם שומן וקותלי 

_________________ 

 פרופסור ו. סטאנקביץ, משפטן, מחבר שורה של ספרי סוציולוגיה, בעלי אופי ליברלי-אוטופי. 

 חזיר ליטאיים. הגרמנים מחרימים אצל האוכלוסיה צרכי אוכל למכביר. הם חיים בליטא שלנו בשובעה ובשיכרות. 

...החיים נעשים איומים יותר: הונהגו מלקות לכל אלה שלא התייצבו לעבודה בלי סיבה סבירה. מכות בפרצוף על כל צעד... היחס לליטאים כאל נחותים מתבלט יותר ויותר ואיתו מתגבר הייצר ליטול בכוח ואפילו לשדוד. זעיר שם זעיר שם ניכרים סימני הצטללות ראשונים במוחות... 

 

26 בפברואר. 

היום יוצא ויטיה בדרכו למ... רוצה הוא לעבוד במקום, שהתושבים סובלים יותר מהכיבוש ולוחמים בו בצורה אקטיבית יותר. נתתי לו כל מה שיכולתי בחפצים ובכסף. גם ילקוט שירים אהוב. הוא הלך לעת ערב. נישקתיו. השתדלתי להטביע בזכרוני את דיוקן פניו, “לעשות צילום במוח", כפי שנהגנו להתבטא בנעורינו... שיער מתולתל, מצח גדול, גבוה. מבט פתוח של עיני תכלת גדולות. גבינים רחבים, סבוכים, פה קטן. סומק נפלא. מעין פיזור בהילוך. קול עמוק ורך... הוי, מה צר, מה מכאיב להוציאו, ביקודו, בחוסר נסיונו, באי זהירותו, אל מחנה האויב... חזרתי לאורכו של רחוב לבן ושקט, הלוך ובכה. אמהות מכל הארצות – רוסיות, גרמניות, אנגליות, אמריקניות, יפניות, סיניות, צרפתיות – כולכן כולכן אחיותי. יומם ולילה, ימים ולילות עוברים עליכן בציפיה, ובינתיים, אפשר שיד הברזל של גורל בלתי נמנע כבר הכריעה לאבדון את בנכן, שגידלתן באהבה רבה כל כך! אך אם אוהבות  אתן, אל נא תסתפקו בבכי – קומו להילחם בכוחות הרשע המלבים מלחמות. אכן, באשר לי, אומרת אני ועושה. אבל בזה הרגע בוכה אני ובלבי ערגון צורב ומענה... היום כה תשושה אני, כה הרוסה. רחקה ממני הגבורה. אדם כה קטן אני... 

 

27 בפברואר. 

הבורגנות הליטאית נסכה בנוער את רעל השוביניות, האנטישמיות והשנאה העיוורת לכל דבר רוסי, שלא לומר סובייטי, חלק מהצעירים מתפארים בכך, שאינם שומעים שום שפה זרה, השכלתם ירודה, כל מחשבותיהם מתרכזות בשאיפה לפינת שובע, בבית משלהם או באחוזונת. רעיונות השירות לאדם זרים לרוחם. מוצאם האיכרי אינו מונע גילוי אדישות לגבי מצבה הכלכלי של האיכרות, פיגורה, בערותה, עוניה. אירגונם הגדול ביותר הוא קלריקאלי. צרות האופקים שלהם מסבירה את קלות התמכרותם לתעמולה הגזענית, המפתה בהבטחות על "ליטא העצמאית". 

היום היתה לי שיחה לא נעימה עם רופא צעיר, שעבר לשרת את הגרמנים. הוא כורע ברך לפני ישותם "הבלתי מנוצחת" ו"תרבותיותם", הוא מצדיק את "טיהורה" של ליטא מ"השתלטנות היהודית". בעיניו ויטיה הוא שוטה: “תחת להסתדר הוא דוהר להיכן-שהוא, לאיזו עבודה לא כדאית מעיקרה". יותר מכל בערה בי חמתי להשחית, על שלא הצלחתי להניע את איש-שיחי לעניין טוב אחד. איש חסר תקווה. 

היום, כתמיד, שקועה בטירחות ובהרפתקאות שונות, חלף מהר ועתה, בלילה, שוב כלתה נפשי אל האיש הקרוב שנסע. בלעדיו ריקנות, דאבה. 

 

5 במארס. 

הקור מגיע לתשע עשרה מעלות. החורף מתמשך. לגרמנים הוא מזיק יותר מאשר לרוסים. משום כך יש להפיק רצון ממנו. בלילה קראתי ספר זכרונות של מנתח בשם "ימי שמש שחלפו". מוזכרים בו לרוב מלומדים וסופרים של גרמניה במאה התשע עשרה. איזו רמת השכלה גבוהה, איזה רוחב אינטרסים, אהבה לשירה, למוסיקה, לאמנות, כמה להט ורומנטיזם. מה רב הניגוד עם הדלות של היום: הגזענות, הצבאיות, פולחן הכוח הגס.  

בעתון, במאמר על מחנות העבודה לזרים, מתואר למעשה, בצביעות מחוצפת, כמקובל, משטר של מחנה אסירים: משמעת צבאית, אין אדם רשאי לאכול את פת הצהריים שלו בחברת בני ארצו או ידידיו. לזה קוראים: חינוך הנפש "החברתית". במציאות הרי  זה צירוף של קסרקטין, בית כלא ומינזר. עבדים נכנעים שמחוץ לכל חוק. מקרב הליטאים כבר ערקו אי-אלה. הם מספרים, כי הגרמנים מקיימים אותם על לחם צר, מצווים לעבוד במקומות מסוכנים ומזיקים שתים עשרה-ארבע עשרה שעות, מתייחסים בגסות וברישעות... 

היום בא אלי לפתע חייל גרמני עם מכתב מהגיטו, בו אני מתבקשת לשלם לו סכום ניכר. נראה, כי צריך לתת בו אמון. אמר, כי הוא מזועזע מרדיפת היהודים ורואה חובה לעצמו לעזור להם. הפנים לא צעירות, נבונות, מביעות טוב לב. ידעתי גם לפני כן, שיש גרמנים בודדים, בעלי יחס אנושי לקורבנות ההיטלריזם, אך פנים אל פנים לא זכיתי לפוגשם. אור ניצת בנשמה – לא כל העם הגרמני הורעל; יש בהם, החשים את האמת ואף אוזרים אומץ ללכת בשביליה. 

 

6 במארס. 

איכרה בעיירה אוֹנוּשקי הסתירה שתי נערות יהודיות במשך כל החורף. מישהו הלשין. באו "אקטיביסטים" ליטאים בלווית המשטרה הגרמנים והוליכו את כולם ליער... 

 

7 במארס. 

קור של עשרים מעלות. בהיר. שמש זוהרת! אך כה עצוב. נ. סיפר על כפר של רוסים, לא רחוק מקובנה, מקום שם הסתתרו שבויים רוסיים, שהגרמנים הקיפו בלילה, ירו למוות חמישה עשר קומסמולאים ומאה אנשים ויותר הובילו לבית הסוהר, לאחר שהיכו בהם מכות רצח... בלילות אינני נרדמת. זה שבוע שאני חשה בידי. נויראלגיה מהקור בדירה. 

 

9 במארס. 

מהבוקר מטוסים טסים ומטרטרים. מוויטיה אין ידיעות. אני חרדה... 

 

 

15 במארס. 

הקור – חמש עשרה-עשרים מעלות. שמש, אבל קר. הרחובות מכוסים תלי שלג. אין איש מסלק אותו. 

נורו למוות ארבעים איש "באנדיטים סובייטיים", בעבור הצתות ו"מעשי-חבלה"... מכרה סיפרה, כי בלשים מתנדבים ליטאים פגשו ברחוב שני יהודים שלא היו כוכבים על בגדיהם, קראו למשטרה, שאסרה אותם... מ"פטריוטים" מסוג זה פוחדים אנו יותר מאשר מהגרמנים. 

 

18 במארס. 

יום אפור וחמים. זו הפעם הראשונה נשמע ציוצם של דרורים מאחורי החלון. חורף זועף. ברוסיה עדיין עומד כפור של שלוים מעלות. לפי הודעות הגרמנים מתחוללים קרבות הגנה נמרצים. הרוסים תוקפים. מהחזית מגיעים שבויים קפואים. הקרונות דחוסים עד כדי כך, שבהיפתח הדלת, נשפכים המתים כמו עצי הסקה... שוב נורו למוות שמונים איש, ביניהם ארבע נשים, בעוון "בגידה". 

מוויטיה ידיעה קצרה: חי-בריא... 

 

24 במארס. 

בערב אזעקה. מתברר, כי חלפו מעלינו מטוסים רוסיים בדרכם להפצצת וילנה. נהרסו בתי קסרקטין, מחסני רכבות. יש הרוגים. קטני המוחין שרויים בדאגה. ואילו אנחנו מצפים. מה משמח לראות את ידם המענישה של הידידים. 

 

26 במארס. 

בכפר רחוק אצל איכרים פולנים מסתתרים מכרים, רופא ומשפחתו: אב, אם, בן ובת. הבן טוליה הוא ידידו של ויטיה. מסתירים ואתם לסירוגין באסם, בעליות גג, במחסנים, ופשוט בערימות של קש. בחשש תמיד  לבגידה, בחרדה מתמדת, נרדפים ומוטרדים, חיים הם זה שבעה חודשים, אך שומרים על רעננות ומוסיפים לקוות. אני שולחת להם אחת לחודש בגדים חמים, כוהל, סבון, גפרורים, תרופות וויטמינים – כל מה שניתן להם להמיר אצל בעלי הבית במזון. טוליה משגר אלי מכתבים נפלאים כל כך, עד שאני קוראת וחוזרת וקוראת אותם פעמים מיספר. הם מכילים אמונה עזה בטוב, באנושות והרבה להט נעורים וטוהר של לב עדין. בצער רב אנוסה אני להשמיד את המכתבים. בלאו הכי אני כבר מסתכנת, בשומרי על יומני, אבל בלעדיו לא אוכל לחיות. חובה היא לרשום למזכרת הרבה מן המתרחש סביב. טבעם של הבריות לשכוח בקלות יתר ובמהירות יתר את כל אשר עבר עליהם... 

 

 

 

 

 

2 באפריל. 

בני ביתי מוכיחים אותי על נטייתי להתחלק עם אומללים בכל שניתן, לעזור פעם בפעם. יש הכרח להסתיר הרבה, תמיד להיות על המשמר. אני מתגעגעת על ויטיה. 

מפצצת מטוס נהרג בוילנה כומר, “פטריוט" ליטאי גדול (שאת לא אוכל פטריוטים אלה!), שלחם נגד "השתלטנות הפולנית". הליטאים משוכנעים, שהפולנים סימנו לטייסים את הבנין בעזרת רקטות (לפי ידיעות אחרות, נערכה באותו בית אסיפה ואור גדול בקע מתוכו). נורו למוות שלוש מאות פולנים בני ערובה ושבע מאות נאסרו! הלאומנית מסכמים את חשבונותיהם עם הפולנים, וגם הם מצידם לא נשארים להם חייבים. הגרמנים רק לכך הם זקוקים. מה מטופשים הם האנשים! מה מאוס השוביניזם הזה!... 

 

5 באפריל. 

ברחובות אין רואים ילדים כלל, גם לא אנשי אינטליגנציה. מדהים שפע הפרצופים המנוונים, הגסים. רבים החוליגאנים, הממליכים עצמם על המצב. בלילות נשמעים לא אחת חילופי יריות בלתי סדורים. שיכורים לרוב. הגרמנים משתכרים עד להחריד. 

היום חם. סגרירי. ברחוב הראשי ערימות אשפה. בתים מקולפים. חלונות ראווה אטומים... חנויות סגורות. דכאון, מיאוס של ריקנות. האם לא זאת היא "אירופה החדשה"? 

 

9 באפריל. 

איזו הרגשת הקלה ואיזו שמחה, כאשר הינך מזדמן עם אנשים שמחשבותיהם עולות בקנה אחד עם מחשבותיך! היום נכנס ידיד צעיר אחד כזה, נרדף, הפנים מוכי סבל, אבל איזו אמונה, כמה כול סבל בל ימוט בפנימיותו!... הוא לא ייכנע, לא יבגוד לא בעצמו ולא באחרים... מה רב אושרי בתומכי בו, ביכולתי לסייע בידו! 

ומוויטיה איגרת: חי, עובד בבית חולים. האוכלוסיה נתונה במחסור חמור. הכיבוש בביילורוסיה הוא, ללא השוואה, קשה יותר מאשר אצלנו... 

 

10 באפריל. 

יום שמשי, השלג בחצר נמס. בערימות האשפה הכבירות טורחות תרנגולות בעל-בתיות. השמים החיווריינים, בעלי הגוון התכול-ירקרק מעלים משום מה בזכרוני משהו ונציאני... 

ביתנו הצמיח "אקטיביסט" משלנו: היה בחזית לנינגראד ועתה חזר... בסתיו עסק בהריגת יהודים ובשדידתם. שידותיו מלאות שעוני זהב, צמידים, שהורדו מגוויות הנרצחים. הוא הצטייד ברהיטים יקרים (מיטות מעץ אדום, מזוזנים מיוחדים במינם, כלי בדולח). עכשיו הוא מועסק על ידי הגרמנים כנהג, משתכר בחברתם; לילות שלמים צווחים הם, שותים ויורים מהגזוזטרה. קומתו לא גבוהה, מבט מרושע של עיניים השקועות מתחת למצח ומשהו שגעוני בהן. לפני ימים אחדים עמד וצעק בחצר, באיימו באגרוף קפוץ אל מול חלוני, שצריך לחסל אותי "יחד עם כל הז'ידים". תמיד תקוע הוא בסמוך לשער, מרחרח, שומר צעדיהם של כל הבאים אלי. מלווה אותי תחושה של אדם נטול מגן. דבר אחד הוא לטובה: ככל הנבלים פחדן הוא וספק אם יעיז בגלוי להביא אותי בצרה; בסופו של דבר, הריני רופאה ותיקה וזוכה ליחס של כבוד... 

 

18 באפריל. 

זה שלושה ימים שנתייצב מזג אויר חם, בהיר, בלילה השתעשעתי בכוכבים... האברק מבהיק, זוהר. אור רב-גוני מרצד על המאדים... עולמות רחוקים! יש שאורם כבה ויש מהם לוהטים. ואולי יגיעו אלינו במשך אלפי השנים הבאות קרני אורו של גרם שמימי, אשר מזמן פסק מלהתקיים... הנורבגים כך הם מתארים את הנצח: “בצפון הפראי מצוי הר של ברזל המתנוסס לגובה של אלף מטרים; אחת לאלף שנים באה אליו ביעף ציפור קטנה לשפשף את מקורה ולצחצחו בהר. משיישחק ההר וייעלם, יחלוף הרף עין אחד של הנצח”. אגדה אשר כזו משפיעה על הדמיון יותר מכל חישוב מדעי.  

 

19 באפריל. 

שוב איגרונת מידידו של ויטיה שבשבי הכפרי... מערים הוא על התנאים החמורים ומצליח לקרוא, משקיע עצמו בשירה ובמדע. שום צינוק ושום אינקוויזיציה אין להם שליטה על הרוח האנושית החופשיה!... 

 

24 באפריל. 

הטייסים הסובייטיים הפציצו את וילנה וערים אחרות. שמועות תכופות על פיצוץ גשרים וחבלה ברכבות על ידי הקומוניסטים. נורו למוות רבים ללא אשם. 

היום שוב הלכתי לפגישה עם חברה מנתחת, יהודיה... היא גילגלה בחצר אבנים. הבריגדה גדולה, המשמר אינו נראה וניתן היה לשוחח. שוחחנו בבעיות של אספקת מצרכים ושמירה על חפצים. יש ואופפני משהו לא נוח, אני מתמלאת בושה, על שאני חופשיה, ארית. עושה אני רבות, אך תמיד דומה עלי כי לא די ולא הנחוץ. החמור ביותר הוא לחזות במו עיניך בעינויי שבויי המלחמה הגוססים. מצבם טרגי עוד יותר מאשר של היהודים. אלה, על אף הכל, עדיין באים במגע עם בני משפחותיהם ואיתנו ויש להם חפצים אישיים. והרי אלה מנותקים לחלוטין ממולדתם שלמענה מסרו את חייהם ומוקפים על ידי אויב אכזר... קרועים ובלויים עד לבלי שאת, מזוהמים, מתנדנדים מתשישות, זועפים, חולפים הם ברחוב קדורנית – באי עולם אחר שאין אליו חזרה... מכאיב להגיע למסקנה שאין בכוחי לעזור להם. 

 

28 באפריל. 

גשם מעורב בשלג, ערפל... בשמים רועשים מטוסים כבדים – הטייסים הסובייטיים מפציצים את ליטא בתכיפות גדלה והולכת. מספרים, כי חמישים איש הוצאו להורג בעבור פיצוצו של גשר...חיי היום-יום העלבתיים משתרכים תוך דאגה ללחם צר... את מנתו הקטינו מאלף שבע מאות גרם לשבוע לאלף ארבע מאות, סוכר ממאה וחמישים גרם למאה; זה חמישה שבועות שלא חילקו חמאה. מוויטיה אין ידיעות. 

8 במאי. 

הלבבות סוערים מחמת רישום הצעירים בגיל תשע עשרה עד עשרים ושתיים. כל שהופיעו הובלו בלי דיחוי לקסרקטינים ומשם שולחו הלאה; נערות ונשים צעירות אף הן יישלחו לעבודה בגרמניה. לפי השמועה חל איסור על הנישואין. נשים עד גיל עשרים וחמש, אם יילדו, ייאסרו ותינוקותיהן יימסרו לבתי יתומים גרמניים. איזה סיוט!... 

 

10 במאי. 

בוקר חם ושמשי. תרנגולות מקרקרות באורח קייצי. רעש המטוסים בשמים הוא שמזכיר בלי הפוגות, כי יש מלחמה... כל הצעירים שבאו אתמול בענייני הגיוס נכלאו באורח בלתי צפוי בקסרקטין, בכוונה להישלח לחזית. חלק מהם ברחו, לאחר שהרגו שני חיילים גרמניים. היו יריות ויש הרוגים... גיוס זה הכל בלתי מרוצים ממנו... נפוצו כרזות, הקוראות שלא ללכת לעבדות אצל "המשחררים". 

 

18 במאי. 

נסעתי אל מחוץ לעיר – ירקוּת הליבנים עדינה עדיין. יער, אֱפרים. זהבן, קוקיה... סרתי אל שתי פולניות, מכרות מנעורים: האם בת תשעים, הבת – שישים*. ישישונת פעוטה, בעלת ציצה של שיער סבוך, לבן לגמרי ומבט ערני של עיני תכלת, על אף תשעים שנותיה מגלה היא התעניינות ערה בפוליטיקה, מבכה את האסון שנתרגש על פולין, כותבת שירים ומאמינה בתחייתה של פולין. הבת משיחה בהתלהבות בעמה שוחר החירות. אכן, אמת היא, שאין הרוח האנושית נכנעת לא לשנים ולא למחסור. חזרתי לעת ערב. בספינה דוחק, לכלוך. פנים קודרות, זועפות. מספרים, כי בעת המצוד בבית הקפה היו התנגשויות כלשהן עם הגרמנים, היו יריות ומעצרים רבים. בעתון מאמרים מעורפלים על "משברים קטנים", על אנשים "ללא תקנה", “בעלי עצבים רופפים" מפיצי שמועות הבלים, ששכחו כה מהר את ה"זוועות" הבולשביסטיות. נאסרו "מחבלים", ברובם קומוניסטים: אלה התחמקו במתכוון מהרישום לגיוס. מאיים עליהם עונש חמור. 

 

20 במאי. 

ויטיה כותב, כי עתה מבין הוא הרבה יותר את המתרחש סביב. פירושו של דבר, שהוא נעשה אקטיבי עוד יותר. חוששת אני, כי להיטותו עלולה להמיט עליו רעה... 

 

22 במאי. 

בעבור שני גרמנים הרוגים נורו ארבע מאות אנשים, רובם פולנים! הגרמנים אומרים, כי לרגל בואו של רוזנברג היו כמה וכמה תאונות ברכבות וכי הכרח הוא להטיל פחד על ה"מחבלים". 

 

_____________________ 

* ואנדה וורשטיינאטה, פקידה בבנק הפולני של קובנה, ואמה – שהתגוררו בקאצ'רגין. 

25 במאי.  

הענביה פורחת, הזיווניות פיתחו ניצניהן... שמי ערבית מעוננים עם קרעי תכלת. בבית היולדות אמהות מאושרות, צוויחות של תינוקות, נקיון... 

 

26 במאי. 

תומאס מאן כותב: “כל הומאניזם מכיל יסוד של חולשה, הנובעת מסלידתו מכל פנטיות, מסובלנותו ומנטייתו לספקנות סלחנית... בקיצור, מטוב לבו הטבעי... בתנאים מסויימים כל זה עלול להיות פאטאלי להומאניזם". אני מבינה זאת כך: “סובלנות, סלחנות, טוב לב טבעי", אופורטוניזם, היעדר גישה מהפכנית בלתי מתפשרת ומנוסחת בבירור (“פנטית") לגבי ההתרחשויות (למשל, אצל המנשביקים, הסוציאלדמוקרטים), מוליכים בהכרח לתוצאות פאטאליות. במקרה זה תומאס מאן דן לכף חובה, באורח אינטואיטיבי את הצביעות והחצאיות של המוסר והמדיניות של הבורגנות, המוכיחה הוכח וחזור את ברית המועצות על אי התפשרותה וקשיחותה כלפי אויבים. והרי ה"סלחנו" וה"סובלנות" לגבי גרמניה הנאצית באורח "פאטאלי" הוליכו אל המלחמה האימפריאליסטית השניה. 

 

27 במאי. 

בלילה יילל הצופר לפתע בפראות. מטס. אנשים רצים למיקלטים. יצאתי לגזוזטרה. ליל ירח. בשמים עננות קלות. ניצנץ אור. התלקחות. ואחריה התפוצצות. ועוד שורה של התפוצצויות בריחוק מקום. השמחה עמוקה וסמויה! הן שלנו אלו! אין שום פחד ורק ציפייה למשהו! מקץ שעה שכבתי במיטה. פתאום התפוצצות איומה ושוב שקט... והלילה כה נפלא. ריח של עלווה רעננה, קירקור צפרדעים במיפרץ, שירת זמירים על האי... 

 

28 במאי. 

נתברר, כי הוטלו קרוב לעשר פצצות... בתחנת הרכבת הושמדה רכבת שעשתה דרכה לחזית. נפגעו שלושים-ארבעים גרמנים. פיוטר העביר את ההרוגים! נשסעו בתי חזה, כרסים. פצצה אחת נתקעה בגג ברחוב הראשי, אחרת הרגה שני גרמנים. תנועת הפרטיזנים האנטי-גרמנית גוברת והולכת: לא הרחק מאיתנו הורדה רכבת מהפסים, נהרגו חיילים רבים. כתגמול ירו הגרמנים למוות תושבים מכפרי הסביבה... 

 

29 במאי. 

יום חם (עד שלושים מעלות), יום קיץ מושלם. הערמונים בפריחה. הזיווניות מדיפות ניחוח ענוג. 

בערב הבאתי צרכי אוכל לרופאים הרוסים השבויים שבבית החולים. הם סובלים מרעב. הצלחתי להעביר באמצעות האחות. לילה נפלא. בערפילית אור הירח לבשה העיר דמות אגדית. מתגעגעת על ויטיה. מכתבים אין. האם עודנו חי? 

 

3 ביוני. 

יום קיץ בהיר. שמים טהורים במופלא, חגיגיים, שמי שלום רחוקים. הלילך פורח. עץ הזית שבגינה הציבורית (אומרים, כי יחיד הוא בכל ליטא) הכסיף מחדש על הרקע האדום הכהה בעל הגוון הארגמני של האדר הענק ושל שיחי הלילך הסגול בהיר. הזיווניות התפרחו בכל יפי חמדתן. מה קשה למות ביום כזה! כתבי העת הגרמניים מפרסמים תצלומים של ילדים רוסים, נערים בני שלוש עשרה-ארבע עשרה, שנפלו בשבי. פניהם קודרות, מביעות איבה. מורגשת בהן אי-נכנעות. במאמר "איך נלחם החייל הרוסי" קובע הגראף פאדווילס, שהרוסים נאבקים באכזריות, עד האיש האחרון, שהלוחם הסובייטי, בבוזו למוות מתעלה על אויביו מהמערב; הוא אינו נכנע, אלא עם כן המחפורת עפה באוויר יחד איתו, או שהוא הוכרע בקרב כידונים פנים אל פנים; הוא נצמד אל גיזרתו, גם כאשר היא כמעט חסרת סיכויים, מבליג בקור רוח על הגלים הראשונים של ההתקפה הגרמנית ורק לאחר מכן הוא פותח באש תופת; עם זאת, מייחס הגראף המכובד את "האכזריות הערמומית" – וכן את הירי מתוך מעבה האדמה, מהעצים, מתוך הבתים, מהמארב – לפוליטרוקים שהעניקו את נסיונם ושיטותיהם מימי מלחמת האזרחים הבולשביקית לצבא האדום. בהנאה כנה קראתי את המאמר ו"את תוכנו אישרתי תוך הסכמה"... 

 

9 ביוני. 

גלויה מוויטיה... חי! 

 

14 ביוני. 

הצלחתי לשלוח חבילה לרופאים השבויים בבית החולים. לעת ערב היא הובאה לשם על ידי אישה אחת, סטודנטית נצחית*. פנים סחופות, כמעט שחורות של סגפנית. גם בעבר היא הגישה עזרה לכלואים. היא יצור מוזר, אך מכל מקום בעלת גודל-נפש יותר מאשר אותה איכרה נ., שרחמיה נכמרים על כל הנענים והסובלים, אך חייה קודש רק לעצמה. האיכרית בדרך כלל מרבה לדבר על אהבה לאלוהים ועוברת בשתיקה על האהבה לאדם. היא הסתגלה לבורגנות ומטיפה להמונים להיכנע לרע ולכבד את הרכוש הפרטי. גם עתה הכנסיה הקתולית עשויה היתה לעשות גדולות במאבק עם הפאשיזם, אך האפיפיור מעולם לא העיז לגנות ללא-סייג, לא את מוסוליני ולא את היטלר... 

 

15 ביוני. 

נסעתי לקייטנה**. ביער ניחוח אורנים. הקוקיה משמיעה קולה. הזהבן משרקק. לעת ערב אפל ביער, עמום. עיני עקבו אחרי ינשוף ואוזני שמעו את דיבורו המוזר. השכמתי עם שחר, הלכתי בשדות, ישבתי ארוכות על שפת הניימאן. דממה, שלום, שלווה... מנוחה לנפשי. בעיר 

________________ 

* קאזימיירה אקסומאיטיטה, עסקנית פעילה בארגוני סעד שונים בליטא בשנות השלושים. 

** קאצ'רגין, כפר על גדת הניימאן בקירבת קובנה. 

שוב חרדה, בהילות, סכנות. בני חסותי "היערנים" שלחו מכתב. עתה אין הם סובלים מקור, אך היתושים מענים אותם עד יאוש ולהבעיר אש אסור. צא וחשוב: מוקפים אויבים מכל צד, צפויים להסגרה כל שעה וכל דבר של מה בכך עלול גלרום לגילוי מקום סתרם. ואף על פי כן, הבחור מלא עוז רוח ותקווה לנצחון. שלחתי להם כוהל, סבון, לבנים, ספרים, גפרורים, שמיכות. פוחדת אני, פוחדת ונחרדת לחייהם. מהרופאים השבויים מכתב חביב; קיבלו הכל ואי אלה ימים לא ידעו רעב... מה אפסית עזרתי; אילו אפשר היה לארגן אותה בהיקף רחב יותר, למשוך אליה רבים... אני מנסה, אך איני זוכה בתמיכה. מתחמקים ממני, כאילו הייתי נגועת-דבר, שולחים אלי מבטים של סקרנות עויינת. מכרים אינם מברכים אותי לשלום, ובשמחה-לאיד מנבאים הם שאסתבך בצרות מצרות שונות. יש אחדים כאלה. שמתי לב, שצריך לשמור על אומץ לב, לא רק להתגונן, אלא גם להתקיף ולתבוע מהם הוכחות על פעילותי ה"פושעת". ואלה לעת עתה אינן בנמצא. אני משמידה כל דבר העלול לקשור אותי עם העולם הלא-חוקי... את יומני זה השתדלתי תחילה לרשום בלשון סגי-נהור, אך לאחר זמן מה אזרתי אומץ ואמנם אני מחזיקה אותו במקום סתר ומענה את נפשי, אך רושמת בו כל דבר מרגיז ומקומם... 

 

25 ביוני. 

השבויים מוחזקים בצריפי עץ, לא הרחק ממרכז העיר, על החוף. השמירה חמורה ואין שום גישה. היום עברתי בסמוך, בקעה משם שירה נוגה, חרישית. לרופאים השבויים שוב הצלחתי להעביר דברי מאכל. בימים האחרונים הלכתי מיספר פעמים אל המקומות, בהם עובדות בריגדות יהודיות. בגיטו, כאילו נעשה שקט יותר. הוקמו בלי מלאכה רבים, הכל עושים מאמצים להיכלל במסגרת העבודות, שכן בכך הסיכוי החשוב ביותר להימלט מהמוות. העיר שוממה, כאילו מוכת-עינויים. לא תראה מטיילים אפילו בחום הערב. הכל מתחבאים מפחד מצודים ושילוחים לגרמניה. 

 

28 ביוני. 

הרצן אומר: “הבורגנות הזעירה – הווה אומר המון רודני של בינוניות מקובצת, השולט על כל דבר אפשרי, המון שאין בו עם הארצות, אך גם השכלה אין בו...” “ריכוז של ביצי-דגים בכמויות עצומות, כמויות לאין-סוף של קטנוּת קרתנית כבושה...” “התפוררות מתמדת של החיים, פליטה מתמדת החוצה של האינטרסים האנושיים הכוללים ועיוותם לכדי אינטרסים של לשכה מסחרית ורמת חיים זעיר-בורגנית...” מה נאמנו דבריו!... 

אפילו ימינו הטרגיים, ימי הגבורה שלנו, אינם משתקפים כהוא-זה בהווייתם של בורגנינו הקטנים שבקובנה. כל מחשבותיהם מכוונות למטרה אחת – להסתדר. מה רבים מעשי המירמה, השתדלנות, ההשפלה העצמית לפני הגרמנים, ואפילו ההלשנות, במטרה לזכות בדירה נאה ועשירה, “כמו אצל כולם", להצטייד במזונות טעימים ומשביעים ולא עוד. ירחם האל, שלא להסתבך בעסקים, העלולים להיות בלתי-רצויים בעיני השלטונות ועל כן מסוכנים... 

6 ביולי. 

באורח בלתי-צפוי הגיע ויטיה. כולו תחת הרושם של המלחמה והטרור של הכובשים. רבות ראה והתחסן עוד יותר במילוי תכניותיו. אין עיני שבעות מראותו, אבל שוב הוא יוצא לדרך. 

 

12 ביולי. 

בית הנתיבות. רכבת צבאית ארוכה. בקרונות הפתוחים חיילים גרמנים. הפרצופים קודרים, עגומים. בחלון הקרון חלפו והתרחקו פנים כחושות בעלות עיניים קודרות... נסע ויטיה. להשיג תרופות לאוכלוסיה הביילורוסית החסרה אותן לחלוטין... 

 

14 ביולי. 

געגועים עזים... עתה עונת הפרחים. פיוניות לבנות וורודות בגוונים שונים, ניחוח משכר של מלכת הלילה, דגניות, בבונג, ורדים... שום דבר אין בו כדי לשמח... מה רבים עינויי הפרידה!... 

 

23 ביולי. 

שוב אזעקת לילה... פחד ההפצצות נפל על הגרמנים. המפקדים קופצים למכוניות כהרף-עין ובורחים אל מחוץ לעיר. הבריות, מבוגרים וילדיהם ומזוודות בידיהם רצים למיקלטים. אויבי, האיש "האקטיביסט", פשוט רעד מפחד. הרוצח השפל של קומוניסטים, יהודים ורוסים אינו, כמובן, אלא פחדן מסכן. מטוסי הרוסים חלפו בכיוון גרמניה. איזה מנוולים עוברים ברחובות ויורים בחלונות, אפילו נראה שם אור עמום, ועל כן נאלצים להישאר בחשיכה. 

 

25 באוגוסט. 

חודש ימים חלף מאז נעצר אי.אי.* זמן רב הסיתו נגדו ולבסוף נטפלו אליו, כאשר השיג דרכון בשביל מישהו. ידוע לכל, כי בית הסוהר הוא כעין פרוזדור, המוליך לעתים קרובות מדי אל היריה למוות. חרדה אני לגורלו. בינתיים יש לדאוג לדברי אוכל. את העצירים פשוט מענים ברעב. בית הסוהר מלא עד אפס מקום – מעצרים, מעצרים בלי קץ... 

 

31 באוגוסט. 

ויטיה, לאחר ביקור של ימים אחדים, שוב יוצא מזרחה. תכניותיו מסוכנות מעל לכל שיעור ולפי שנדמה לי, לא מחושבות דיין. הוא מתכוון להיצמד בצורה פעילה יותר למעשים, שלקראתם לא הוכן במידה מספקת: יש בו ישרנות, להט ואמון בזולת. מבינה אני אותו ואיני ממחה בידו, אך דואבת, שלא אוכל להימצא לידו. 

 

 

______________________ 

* אלכסנדר איבאנוביץ טימינסקי, מורה ללשון הרוסית, מנהל הגימנסיה הרוסית בקובנה, ידיד המחברת. 

1 בספטמבר. 

נסע... ליוויתי.... מי יודע, אם נתראה אי פעם. חששתי לפרוץ בבכי ועל כן נטלתי מנת אופיום הגונה... נהייתי קפואה כביכול, שלווה, כמעט לא מן העולם הזה; כזאת נשארתי גם היום. 

 

2 בספטמבר. 

עבודה רבה. זעקות לעזרה מכל צד. אין זמן להיות שרויה בצער... 

 

6 בספטמבר. 

נעצרה כל מועצת האוניברסיטה, בעוון הימנעות מחתימה על צו, שעל פיו ישולחו כל בוגרי תיכון לשנה אחת לגרמניה, לשירות בגדודי העבודה. החזיקו את הפרופסורים ימים אחדים ושיחררו, אך נמצא נבל שחתם על הצו. לפי השמועה גמלו לו הסטודנטים במכות נאמנות... אי שביעות הרצון מהכיבוש הגרמני היא בקו עליה. ההתנגדות צומחת אפילו בחוגים שלכתחילה קידמו את פני הכובשים בשמחה... 

 

12 בספטמבר. 

סערה חזרה נתנה אות לבואו של הסתיו. היו כמה וכמה אזעקות-אוויר: המטוסים הסובייטיים חלפו בכיוון קניגסברג וברלין... סטאלינגראד מחזיקה מעמד בגבורה עילאית. 

 

22 בספטמבר. 

בקולנוע הראו את חורבות סוואסטופול. במקום רחובות – תלי-תלים של הריסות בתים. מהעיר לא נשאר דבר... אצלנו משלחים את הפולנים והרוסים. בלילה הקיפו הגרמנים אותו חלק של הגיטו, שלאחר השמדת היהודים שהתגוררו בו, הביאו לתוכו את רעיותיהם של קציני הצבא האדום. האירו בזרקורים, הוציאו את הנשים והריצו בלי חפצים לתוך ספינה. לעת בוקר הן מיררו בבכי, בשבתן, יחד עם ילדיהן הרעבים על הסיפון, בלא לדעת מה הלאה... בכפר מצווים בלילות להתאסף תוך חמש-עשרה דקות, מוליכים לשדה הפתוח ומחזיקים שם את הכלואים לפעמים במשך ימים אחדים. 

אני מגיעה למסקנה שאכזריות חסרת הגיון זו היא התגלמותה של שיטה ולא גילויי סאדיזם של מפקדים אחדים. עד עתה הייתי כל כך תמימה, או, בפשטות, טיפשה: לא יכולתי להעלות על הדעת, שבמאה העשרים אפשר לבצע באירופה ה"נוצרית" תכנית השמדה של עמים שלמים. 

 

24 בספטמבר. 

שוב נקרתה על דרכי קבוצה גדולה של שבויים: פנים נפוחות, ירקרקות, בגון האדמה. באיטיות מתנהלים הם על פני הרחוב, מתנודדים, תומכים זה את זה בלא לשלוח מבטים לצדדים... ובכל מקום הדמויות השחורות של השומרים המזויינים. שעט של נעליים מסומרות (לא אשכח אותו לעולם). בכל הדיבור הגרמני... מצב מצרכי המזון מחמיר. על כרטיסי המזון אין אפשרות להתקיים... סתיו. פתאום קר. גשם... 

 

17 באוקטובר. 

מוויטיה אין ידיעות... אולי חלה? ושמא משהו גרוע יותר? אני משתדלת להיות איתנה ומלכתחילה מסתגלת לגזר הגורל. חרדה אני ל-אי.אי. ראיתיו בקבוצת אסירים, ששולחו מבית המאסר עם חפציהם. מה פירוש הדבר? 

 

20 באוקטובר. 

דיוגנס אמר: “איזהו בן-חורין, הנכון תמיד למות"... 

 

25 באוקטובר. 

אני מתגעגעת מאד. בלילות איני ישנה, נזכרת בשיטוטי בסביבות העיר, בלילות הקיץ הנפלאים ובשמי הכוכבים הבוהקים בחורף ממרומי פארק-ויטאוט. נעורים, רטט החיים, פרחים. הרי שווייץ וטירול. קרחונים, פלגים, אגמים... אהבתי עד טירוף את העליה לגבהים, את ההתגלות האיטית של הנוף, את ההתרחבות המתמדת של האופק, את ההתרחקות, שם למטה, של העמקים, וההתקרבות לפסגות המושלגות. 

 

26 באוקטובר. 

קיבלתי מכתב בלי חתימה: “בנך נאסר ב-20 בספטמבר בעיר מ.”. בקושי סיימתי את קבלת החולים. סופה של חששות, של השערות. תמונות אימתניות: בית סוהר, עינויים, הוצאה להורג... ילדי היקר, שמש שלי... 

 

28 באוקטובר. 

מייעצים לנסוע  ולהיוודע במקום במה העניין ולהחיש עזרה. הקושי הגדול הוא בקבלת רשיון יציאה ל-מ. מסתדרים בקלות בעזרתו של אלכוהול. זה יומיים אני מחזרת על פתחי הקומיסאריאטים, המחלקות, משיגה ניירות מסוגים שונים, מוכרת חפצים, מכינה עצמי, יוצאת לדרך... רואה אנשים רבים ראייה חדשה. כל כך מעט השתתפות ועזרה. אך לעומת זאת – הידידים איתי. 

 

5 בנובמבר. 

חזרתי הביתה. כל כך הרבה חוויות ומראות במשך שבוע אחד. הנסיעה היתה קשה. בבתי הנתיבות עלטה, דחוֹסת. בקרונות חשיכה. אי בזה נדלק גפרור או פנס כיס; תחילה דומיה, אחר כך שיחות, בעיקר על תאונות רכבות הנגרמות על ידי פרטיזנים. הרכבת עושה דרכה באיטיות רבה, נעצרת לעתים קרובות. הלילה נמשך בלי קץ. פתאום זעזוע חריף, מהמדפים העליונים מושלכים לארץ חפצים. האנשים קופצים ממקומותיהם... אני יוצאת אל כבש הקרון: ליל ירח, עצרנו במרחבי שדה. הגרמנים מתרוצצים, ריצות, צעקות. נסתבר, כי לרכבת שנסעה לפנינו נגרמה תאונה... ראיתי מבעד לחלון את הקטר ההרוס ומיספר קרונות מעוותים שהיו מוטלים על הסוללה. קצין גרמני צעיר קילל את שירותו, המאלצו לשמור על פסי הרכבת מפני "איזה שהם שודדים", תחת אשר יילחם בחזית. “מלחמה ארורה, עם ארור!” 

עמדנו במקומנו שעות אחדות ולאחר מכן זזה הרכבת אט אט, כאילו גיששה דרכה... מאוחר בבוקר, סוף סוף מינסק. בית הנתיבות מלא צבא. אל כל אשר תפנה עיי מפולת... שלדי בניינים שרופים, בקיעים פעורים, קירות נקובים, תלי אבנים. בניינים שלמים ששרדו אי בזה מעידים על יפי העיר שהיתה. באתי לחדרו של ויטיה. בעלת הבית סיפרה, כי לקחו את ויטיה ישר מבית החולים. האשימו אותו בעזרה להשתחררותו של פרטיזן, אך מה העניין בדיוק אין איש יודע. אני פונה אל שלטונות ה-ס.ד. הודות לשליטתי בלשון הגרמנית והופעתי החיצונית ה"נשית" ההדורה (שאנשים יודעי דבר יעצו לי להקדיש לה תשומת לב מיוחדת) קיבלתי בקלות יחסית רשות כניסה אל התובע. פרצוף גס, מרושע, קול חריף. התיז כל מילה, כאילו פלט נביחות. אמר, כי ההאשמה כבדה מאד, ולי אין מה לעשות בכל זה ויודיעו לי בקובנה, כאשר גזר הדין יתפרסם.  

בלב כבד חזרתי לדירה, הכינותי חבילה והלכתי אל בית הסוהר. ערב סתווי לח. חומה גבוהה בגון ירוק. צובא עליה המון נשים מיוגעות וידיהן עמוסות קומקומים, סלים, צרורות, דחוסת, צעקות, בקשות, תחנונים. בשער מקבלים מפקחים את דברי המאכל. נעלמים ולאחר זמן מחזירים את הכלים. התור אינו נשמר. עמדתי שלוש שעות ואחרונה מסרתי את הלבנים שהכינותי, בגדים חמים וארוחת צהרים. שמעתי סיפורי אימים למכביר על הריגות המוניות, על חולי טיפוס שמוציאים יום יום במשאיות מלאות לעייפה, על מפקדים "טובים" ו"רשעים", על סבל אמהות, רעיות, שלא נודע להן במשך חודשים ארוכים, אם יקיריהן עדיין חיים או הוצאו למוות. בית הסוהר מלא עד אפס מקום. 

בחשיכה המלאה מצאתי בקושי את דרכי חזרה בתוך החורבות. בלילה לא נרדמתי, התייסרתי בגעגועים... לפתע רעש מנועים, התפוצצויות של פצצות סובייטיות, קולות נפץ של תותחי נ"מ. המטס לא היה ארוך... אור התכלת של הירח שוב חזר להגיה בשלווה על קירות הבניינים ההרוסים. מסתורין... 

עם שחר שוב ליד בית הסוהר. פגשתי ליד השער שני רופאים. בעצתם הלכתי אל גרמני רופא, מפקדו של ויטיה... ניהלתי איתו את השיחה כדבר רופא אל רופא (אחר כך טען, כי ההתנהגות החופשית שלי מעידה, שאין לי, כפי הנראה, מושג על הסדרים הגרמניים). מפיו נודע לי, שראה את ויטיה בבית הסוהר וכי הוא בריא, אבל מתנהג ב"חוצפה". לשאלתו "במה מאשימים אותך?” השיב לו ויטיה (ולדעתי, בהחלט בצדק): “אתה מטיב ממני לדעת". בנצלו את רשיון הנסיעה לגרמניה, שניתן לו לשם השגת תרופות בשביל בתי החולים של הגרמנים, הצטייד ויטיה בתרופות בשביל האוכלוסיה המקומית. מאשימים אותו בקשרים עם "האויב". שואלת אני: “מה יכולה אני לעשות לשיחרורו?” “הואיל ואין הוא ידוע אצלנו, עליך להשיג המלצות, שיעידו על התנהגותו במקום הולדתו ואז, אם אשמתו לא תוכח, נשקול". 

15 בנובמבר. 

ידיעה נוראה: נרצחו בני חסותי – משפחת שווארץ, שהסתתרו ביער. הגיע איכר וסיפר, כי במקרה נכנסו "אקטיביסטים" ליטאים למחסן שבו הם הסתתרו. כמובן, אסרו אותם. כל הלילה החזיקו הרוצחים את האב, האם ואת טוליה, זה הצעיר הנפלא, בביקתה, והתהוללו בשתיה. לעת בוקר הוליכו לשדה ורצחו ביריות בעורף. רשמתי את שמות הרוצחים ואם אשאר בחיים, הם יבואו על עונשם. השנאה והכעס ממש קורעים את בית החזה! 

 

19 בנובמבר. 

מאורע בגיטו. אלמוני צעיר ניסה להימלט מבעד לתיל. המפקד ניסה לעצרו והוא ירה במפקד והחטיא. תפסו אותו. נעצרו עשרים בני ערובה. בבוקר ציוו על היהודים לתלות את האיש. הוא נשאר תלוי במשך שלושה ימים. חוקי עונשין חדשים: בליטא עונש המוות לא חל על נשים, עתה מחילים אותו גם עליהן. התליינים, הקלגסים והשודדים חיים חיי רווחה. אין ידיעות על ויטיה, שלחתי ניירות בדואר. הכל מייעצים לי לשוב ולנסוע ולנסות מהלכים במקום, דבר מקובל אצל הגרמנים. השוחד והשלמונים בקו עליה. 

 

14 בדצמבר. 

אין ידיעות. אני ממציאה שיטות משיטות שונות למשלוח חבילה, מכתב. אחד מחבריו של ויטיה לבית הספר, טלפונאי, הבטיח לקשור אותי עם מ., ואז, אולי יגונב אלי דבר מה מבעלי הבית שלו, אבל בינתיים... אני מעמידה פנים של מרוצה מעצמי, לבל יראה איש זר את יגוני. בדרך כלל, כמעט שאיני עוזבת את הבית, מתחמקת מאנשים. הנזקקים לי, באים אלי, ואילו האחרים... סביב הכל מנוכר, עויין. 

 

23 בדצמבר. 

הגרמנים בדירה השכנה שרויים היום בשיכרות וצווחים. חג המולד... השגתי ענפי אשוח כלשהם, העמדתים במים. ניחוח המחטים מזכיר לי את היער, את הקיץ, את הטבע, שלבי כל כך יוצא אליו. ובדרך כלל שרויה אני יתר על המידה בעצבות... רע הדבר! באחד הימים האחרונים האזנתי לרדיו בליטאית – שידור ממוסקבה: מחרוזיה של המשוררת המצויינת שלנו סאלומיה נֶריס. אוהבת אני אותה יותר מאשר את כל האחרים: היא כל כך נשית בלבביותה, בגילוי עדנה לכל חי, בזעמה הישרני, בפאתוס העמוק של המאבק ובאמונה בנצחון האמת. לא, לא... אסור שיפול רוחנו... בושה! 

 

28 בדצמבר. 

הרוסים כבשו את וליקייה-לוּקי. שוב נצחון! סטאלינגראד מחזיקה מעמד בגבורה. נראה שהמצור עליה נשלם והולך. אין אני מומחית באסטרטגיה וגם המקלט התקלקל ואין ביכולתי בתנאים ה"טכניים" הקיימים לתפוס את מוסקבה... הקור הגיע לשש מעלות. בוקר אפור... חורף חמים. לוויטיה בבית הסוהר לא כל כך קר. איך כל זה ייגמר מבחינתו שלו?... 

31 בדצמבר. 

אכן, חלפה שנה נוספת. כמה סבל, יגון, עצבות, עינויים היו מנת גורלם של בני האדם... ים הדמים של המלחמה נתפשט והלך... קרבות מאוקיינוס הקרח ועד לים התיכון. באפריקה, באסיה, באוקיינוס השקט. ברוסיה הגיעו הגרמנים עד לוולגה ולקאווקאז... כמה רב החורבן! כמה דברי ערך ירדו לטמיון! כמה אבידות!... כמה קורבנות! רבה במיוחד מנת סבלה של רוסיה... יחידה, כחומה, הודפת היא את האויב האכזר, שאינו יודע רחם. “הבלתי מנוצח" כבר במקומות לא מעטים כמנוצח... התקווה נהייתה בהירה... 

אצלנו כאן אותו המאבק, המשתתף כבטיפת מים. אי שביעות הרצון מהגרמנים עולה כפורחת. אפילו העיוורים מתחילים לראות. תנועת הפרטיזנים מתחזקת. גם אצלנו יש המאמינים בנצחון הטוב, יש העוזרים והמשרתים אותו, יש גיבורים... מפקחת בבית סוהר (גבוהת קומה, רזה ופנים מפיקות רוע), שבאה אלי אתמול בגין עינה החולה, סיפרה, כיצד התנהגה, ללא פחד, אחת האסירות שישבה בבית הסוהר יחד עם בעלה הפרטיזן. את שניהם יחד הובילו אל ההוצאה להורג. תחילה הרגו את בעלה לעיניה. תינוקה היה בזרועותיה. בלחצה אותו אל לבה היא צעקה: “כולכם תישמדו, ארורים! יחי סטאלין!” - והטילה את עצמה לעבר בעלה... 

 

 

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים
עבור לתוכן העמוד

 מהי מורשת

About Moreshet

 

 הוצאה לאור

Publishing

 

ארכיון

Archive

 

 אגף החינוך

Education

 

מוזיאון

Museum

 

תערוכות

Exhibits

 

 יצירת קשר

Contact us

 

 סוגיות בשואה

Dilemmas

מפות

Maps

 

 מחקרים

Researches

נשים בשואה

Women

הנצחה

Memorial